גל אוחובסקי העלה תמונת סלפי שלו עם הגיבורה האהובה שלו חנין זועבי ממסעדה פלצנית של הברנז'ה ברחוב רוטשילד שבמדינת תל אביב. היצור שמתפרנסת מכספי המסים שלי כחברת כנסת לא מפסיקה לקרוא לחילי צה"ל רוצחים ולהלל מחבלים שהורגים ילדים ותראו איך הזבל השמאלני הזה מצטלם איתה באהבה וחיוך, גם ללהיות שמאלני יש גבול. עכשיו, תאכלס, אני לא יודעת מי עדיף מהשניים האלו - הערבייה שנלחמת למען השקרים הפוליוודים והפרובוקציות על העדה שלה ובדרך הצליחה להוציא מהיהודים המטומטמים תעודת חבר כנסת, נהג ומשכורת שמנה,
או כתב שמאלני שהכתיר את עצמו כמנהיג ההומואים , בן אדם ששונא בעצמו את הכל, את איך שהוא נראה, את הדת שלו, ואת הנטייה המינית שלו וקיבל כוח ופרגון מהמדיה להוציא את התסכולים שלו בעיתונים, בקולנוע והטלוויזיה גם כלפי המזרחיים. קיצר זאת תמונה המייצגת את כל מה שמעצבן אותי פה ויש צורך להשיג להם אזרחות סורית ותעודת מעבר בגבול בגולן לסוריה כדי ללמד אותם לקח או שניים בנוגע לחופש הביטוי שהם רוצים ליישם בישראל.
גל אוחובסקי היה רוצה שעם ישראל ילך כצאן לטבח. עם זאת, הוא הגזען האמיתי. הוא מצפה שהימני יהיה "מזרחי", או יותר נכון ערבי כמו המורוקאים הלא נחמדים <כדברי גולדה> לא עלינו. הוא לא ציפה שהיו"ר של 'אם תרצו' יהיה אשכנזי ועוד בלונדיני עם עיניים כחולות. איך בנאדם כזה אוהב יותר ערבים מאשר מרוקאים? איך הוא מצפה שנניח את צווארנו על הגיליוטינה ונאפשר לערבים-המחבלים האלו, עוכרי ישראל, לשחרר את הלהב, לאפשר להם לעשות ביהודים רצח עם? מוחמד בכרי הוא עוכר ישראל שבדומה לנאצים יוצר סרט תעמולה כנגד, מדינת ישראל וחייליה. אם כל כך טוב לו לצדד במחבלים האלו, שילך לגור איתם. הרי ידוע שהם חובבי הומוסקסואלים שמאלנים אפילו יותר מהתל אביבים, חבריו הטובים... הוא ממש חי במדינה משל עצמו. שיסכן את עצמו וידבר בשם עצמו. אני שמחה לשמוע שמוחמד בכרי מוחרם גם על ידי התאטרון המאוייש על ידי חבריו השמאלנים של אוחובסקי. שימשיכו כך.לפחות הם לא עיוורים לחלוטין. אסור לנו לממן את הטרור.
אחח.. איזה אחוות אחים, פשוט "עונג". הגיעו ימות המשיח. וחי זאב עם כבש. יהודים וערבים תומכים האחד בשני. ליהודים יש משאלת מוות, מניחים את צווארם על כס הגיליוטינה ונותנים מרונם החופשי לערבים את הזכות להנחית את המכה כרצונם תוך הצדקת גזר דין המוות לעמם.
תמליל:
מנחת התוכנית בטלוויזיה הפלסטינית: "יש לנו שיחת טלפון ממשפחת האסיר חכים עוואד."
אמו של חכים עוואד: "אני מודה לכם שאתם מקשרים ביני לבין בני, משום שאני וכל המשפחה מנועים ביטחונית [מלבקר אותו].
המנחה: "בבקשה, אחותי, אנו יכולים להעביר את קולך."
אמו של חכים עוואד: "אני מוסרת ברכות לחכים היקר, בבת עיני, מהכפר עוורתא, בן 17, מבצע פעולת איתמר, שנידון ל-5 מאסרי עולם ועוד 5 שנים בכלא שיטה."
דודתו של חכים עוואד: "אני אחותם של האסיר חסן עוואד ושל צלאח עוואד, [אני] אום חביב, מהכפר עוורתא. אני מוסרת דרישת שלום חמה לכל האסירים הגיבורים האדירים, לאחי האסיר חסן עוואד, ראש מועצת הכפר, לאחי צלאח עוואד, העיתונאי האסיר הגיבור, לאסיר הגיבור העומד איתן, האריה, יזיד עוואד, בן אחותי, ולבן אחותי חכים עוואד, הגיבור האגדה. אני מברכת אתכם לשלום."
המנחה: "אנחנו מצדנו גם מברכים אותם לשלום."
דודתו של חכים עוואד: [מדברת על דאגת משפחתה ואומרת] "לחסן עוואד, חכים עוואד וצלאח עוואד בכלא ג'למה, אני מקדישה את השיר של (הזמר) אבו ערב:
'אחי שבצינוק --קולך קראני
אוי לך לזרוק את הרובה
כך ביקשה ממני המולדת
בעיניך כולנו פידאיון.'
אני מוסרת ברכות לקול קליעי אחמד סעדאת וחכים עוואד.'"
המנחה: "תודה. הייתה איתנו משפחת האסירים חסן וצלאח עוואד מעוורתא."
[הטלוויזיה הפלסטינית (פת"ח), שודר ב-19 וב-21 בינואר, 2012]
ביהדות, האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים.
נקנית: בכסף, בשטר ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשווה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה: בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
לאור הבעייתיות בעניין, עד היום, יזמו פעולות רבות ויוזמות שמטרתן לשנות את חוקי הגירושין הקיימים בישראל כיום. נכון להיום, ניתן לחלק רכוש גם ללא גט והנשים יכולות להמשיך בחייהן מבחינה פיננסית גם אם הבעל מסרב לגירושין. עם זאת, עדיין, הן אינן רשאיות להינשא מחשש לממזרות. בנוסף, ניאוף לא נחשב עוד כעילה למניעת חלוקת הרכוש באופן שאינו שוויוני. יתרה מכך, משפטי העוולה משמשים להתרת הקשרים בין מגדר, שוויון וחוקי הגירושין היהודיים, זאת מאחר ומשפט העוולה הופך את הזכות הדתית שניתנת לבעל היהודי לתת גט לאשתו באופן שאינו ניתן לכפייה לעוול אזרחי הפוגע באשתו. לכן, היא זכאית לנזיקין.
עוולה הנה אקט לא צודק הגורם לפגיעה בגינה החוק מצדיק מתן פסק פיצויים כספיים. במדינת ישראל, מוגדרות פעולות לא צודקות המוכרות כעוולות ומצדיקות פיצויים בהתאם לדיני האזרחות הישראליים, כגון איום באלימות, גרימת נזק גופני בכוונה תחילה, כליאת שווא ועוד.
סירוב למתן גט לא נכללה ברשימת העוולות במשפט הישראלי, עד לפרשת אותה פלונית מהמקרה שהוצג לעיל [תמ"ש (ירושלים) 3950/00], במסגרת פסק דין זה נקבע, כי הסירוב לתת גט הנו עוולה המפרה את עצמאותה של האישה המוגנת על ידי חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו.
בפרשה אחרת [תמ"ש (ירושלים) 9101/00] נקבע, כי מדובר בעוולה המנוגדת לחובה הסטטוטורית לציית להחלטות בית המשפט כפי שנקבע במסגרת סעיף 287 (א) של חוק העונשין. משמעות הדבר היא שהאישה העגונה, מסורבת הגט, יכולה לתבוע מסרבן הגט פיצויים על העוול שהוא גורם לה כפי שנקבע על ידי דיני הנזיקין בישראל. ברגע שזה מגיע לכיס שלו, לבית משפט אזרחי, להוצאה לפועל ולכלא - פעולות שלא קשורות לבית הדין הרבני, הוא ירוץ לתת לה גט - וזה מה שקרה עד היום בכל מקרה בו הוגשה תביעה על העילות האלו.
הגירושין בהיסטוריה היהודית מבטא הבדלים בין המינים, במעמדם וכן, בא לידי ביטוי קונפליקט בין פטריארכיה וזכויות הנשים.בעת הליך הגירושין, לבעלים ניתן כוח רב על פני נשותיהן. הרבנים המסורתיים והדיינים היושבים בבית הדין מסרבים לקרוא תיגר על כוחו המוחלט של הבעל. הדבר מתבטא בכך שאישה אינה יכולה להגיש גט לבעלה על מנת להתגרש ממנו [הוא נותן לה את הגט] וכן, בית הדין היהודי אינו יכול להעניק גירושין ללא הסכמת הבעל. למעשה, ביטול נישואים (הפקעת קידושין) הנו הליך המוכר בהלכה, אך בתי הדין הרבניים לא מוכנים להשתמש בכלי זה.
אמצעי הלכתי חריג נוסף, אותו הדיינים יכולים לספק למי שאינו יכול לתת גט לאשתו הנה "גט זיכוי", שבו הדיינים קובעים כי רצון הבעל הוא להעניק גט לאשתו מבלי להזדקק להסכמתו או למודעות מצדו.
הדבר מעוגן במסגרת חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א - 1951. בהתאם לסעיף 5 לחוק שיווי זכויות האישה, החוק אינו יכול לפגוע בדיני איסור והיתר הנישואין והגירושים ובכך, שוויון זכויותיה של האישה בתחום הנישואין והגירושין תלוי בדין הדתי הידוע כדין המפלה בעיקר נשים לרעה. מגבלות אלו אפשרו את ניצולן של הנשים המעוניינות להתגרש.
יש בעלים שהשתמשו בכוח זה שניתן להם כדי לסחוט כספים, רכוש או ויתורים אחרים מנשותיהם בתמורה לגט או להותירן עגונות ולמנוע מהן גט מתוך נקמנות וכעס ולהותירה עגונה. במקרה של העגונה פלונית, אישה חרדית מירושלים, הדיינים בבית הדין הרבני ניסו לשכנעה לקבל את תנאיו של בעלה בתמורה לגט - בעלה ביקש את החלק שלה בבית משפחתה ולוותר לחלוטין על תשלומי המזונות. בתמורה, כאמור, יספק לה את גיטה. מאחר והתנאים לא היו מקובלים עליה [ברור כי מדובר בסחיטה לכל דבר ועניין], היא דחתה אותם ולכן, בית הדין הרבני האשים את האישה במצבה. בכך תם הטיפול בעניינה והיא נותרה עגונה 7 שנים נוספות. בינתיים, הסרבן החרדי המשיך את חייו עם אישה אחרת.
כאשר אישה נשואה נותרת עגונה, החיים שלה נעצרים ואף מתדרדרים. האישה העגונה אינה יכולה להינשא מחדש [במטרה למנוע ממזרים ולא כעונש] ואם יש לה ילדים עם גבר אחר, הם נחשבים לממזרים. לעומתה, הבעל יכול להינשא מחדש [במקרה הזה, אין סכנה שילדיו יהיו ממזרים ולכן הדבר מותר] בהתאם לדין התנ"כי, אם כי הדבר נאסר באיסור רבני [חרם דרבנו גרשום - אבל לתימנים מותר ושמעתי לאחרונה על מישהו שקיבל היתר רבני לשאת אישה שנייה. לא מבינה איך זה יעבור את החוק האוסר על ביגמיה. אני משערת שאם לפי הדת היהודית מותר וערבים נושאים יותר מאישה אחת, הרי הדין האישי בישראל הנו בהתאם לדין הדתי ולכן הדבר אפשרי]. בנוסף, מאחר ולא ניתן להן גט, נותרו נשים ללא הסדר פיננסי. כך, נשים נדונו לעוני בשל חלוקת הכוח הבלתי הוגנת הזו הנוגעת לגירושין. החוק הישראלי קובע, כי לבתי הדין הרבניים יש את הכוח לכלוא גבר המסרב להעניק גט לאשתו. בפועל, אמצעי זה אינו מיושם במקרים רבים.
לראשונה התוודעתי לבעייתיות בתחום בעקבות הקורס פמיניזם ומשפט. הרעיון לרשומה זו עלה בעקבות רשומה שעסקה בנושא בבלוג של ריקי ברוך המכונה תפו ופוזה. היא הביאה לידיעתי את הצעת החוק שהועלתה ואושרה בקריאה טרומית במסגרת במליאת הכנסת במאי 2011. לפי הצעת החוק, אם הוחלט בבית הדין לחייב את סרבן הגט במתן גט וכדי שלא להגיע למצב של כפייה (הרי רק על האישה מותר לכפות גט או להתיר לגבר לשאת אישה שניה), על הדיינים בבית הדין הרבני שדן בתיק הגירושין לקבוע לוח זמנים לדיון בסנקציות נגדו תוך 30-45 יום ממתן חיוב הגט. מטרת החוק היא לגרום לסרבני הגט לתת גט ולמנוע מהם מלנהל באורח חיים כפול - להיות בזוגיות, להביא ילדים לעולם, להחזיק ברכוש ולהיות חופשיים מחוץ לכלא, בעוד האישה החוקית, מסורבת הגט, לא יכולה לצאת לחיים חדשים, להקים משפחה ולא להשתקם. ההצעה הוגשה בשיתוף עם ארגון מבוי סתום, המסייע למסורבות גט [לעמוד הפייסבוק שלהם].
כוחות טבע או כשל בניהול האירוע? הקלטות מרשת הקשר של המשטרה חושפות פרטים מצמררים על אסון הכרמל. חוסר תאום בין כוחות הביטחון - בעיקר בין כיבוי אש והמשטרה, הביאו לאסון האוטובוס בעת השריפה בכרמל. כך עולה משמיעת הקלטות הקשר. לא נשמע קולם של מספר בכירים בשעת הצורך. אין קשר בין הגורמים המבצעיים וכן הגיעו להחלטות מוטעות על סמך מידע מוטעה שנמסר להם.
בכדי להתייעל, יש ליצור תאום בין כוחות הבטחון - מד"א, משטרה, פיקוד העורף, כיבוי אש ואפילו חברת חשמל. אחד הצעדים לכך הנו איחודם של המוקדים המבצעיים למוקד אחד בכדי לספק מענה מהיר ומתאים לאזרחים מבלי לבזבז זמן.
בארץ נהדרת מפרגנים ליאיר לפיד בתוכנית - הדמות שלו ממש לא מוצגת כנלעגת, בניגוד לדמויות אחרות פוליטיות מהימין. העקיצות מאוד עדינות ומפרגנות בניגוד לפרובוקציות הנמוכות והעילגות כנגד ימנים. הם מחזקים את הטענה שהוא עומד להיות ראש הממשלה ומציגים אותו כלוחם למען הישראלים נגד החרדים כששואל איפה הכסף.
ב-25.9.2009 פורסם במוסף 7 ימים של עיתון ידיעות אחרונות כתבה מצמררת. לכתבה קוראים "9 הנשמות שלה" ובו מתואר מקרה של ילדה בשם אור שהותקפה מינית במשך שנים .
לפני זמן מה היא החלה לפתח דמויות אשר עוזרות לה להתמודד עם הטראומה, הדמויות הן:
1. פרפר - ילדה פטפטנית ושמחה בעלת זיכרון פנומנלי. 2. נעם - בת שש חובבת בובות.
3. בוגוס - בת 13 ציירת מוכשרת שאינה אומרת מילה אך מדברת בשפת הסימנים. ( אור לא ידעה לדבר בשפת הסימנים לפני! )
4. מיי - נערה עיוורת המפליאה לנגן בפסנתר למרות שמעולם לא למדה לנגן.
5. בי החירשת.
6. דולב - התמימה שאינה זזה כשנוגעים בה.
7. אלה - נערה פתיינית שמסתובבת ברחובות ונופלת קורבן לגברים זרים.
8. תמר - שעושה כל מה שאומרים לה.
9. רותם - בת ה-16 נערת פרא שבורחת מביתה שבקצה השדה ומנסה להרוג את עצמה שוב ושוב.
תשע הדמויות משתלטות על גופה של אור כל פעם מחדש.
קטעים מתוך הכתבה:
" אור מתחילה לשחזר את האירוע. מיד היא משנה את טון הדיבור שלה לדיבור תינוקי ואינה מסתכלת עליי. לפעמים היא מדברת בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי. אור מתארת התעלויות מיניות שעברה"
מפיה של פרפר, אחת הדמויות בגופה של אור:
" יום אחד אמא של אור התקשרה אליה ואמרה לה שאחותה חולה והיא ואבא שלה לקחו אותה לבית החולים. אור התחילה לבכות ובא אליה איש גדול מנקה לה את הדמעות והוא לקח אותה לבניין שבונים ועשה לה מאוד מאוד כואב. אור פחדה שהוא יהרוג אותה לכן לא צעקה. והוא עשה לה עוד דברים כואבים וכשהיא בכתה הוא אמר לה לא לבכות. הוא אמר לה שכל פעם שהיא הולכת לבית הספר היא תשמע שריקה והיא תהיה חייבת לבוא כי זה הוא. הוא אמר לה שאם היא תספר למישהו הוא יעשה לה דברים עוד יותר כואבים ואחר כך יהרוג אותה ואת בני משפחתה."
הכתבה פורסמה על גבי 6 עמודים ב"ידיעות אחרונות" וזוהי רק טעימה מחייה של אור....
חייה של אור אינם ניתנים לתפיסה, שינוי הדמויות לעיתים נראה כמו הדבר הכי מוזר שיכול להיות ויחד עם זאת קסום- צורתו של המוח האנושי להגן ולגונן על נפש צעירה והיכולת של המוח לגרום לטראומה להתפצל לכמה וכמה דמויות, ושכל דמות תתפוס ותכיל חלק מסויים מהטראומה בכדי שלאור יהיה יותר קל להמשיך לחיות את חייה.
אור רוצה מאוד להבריא, היא רוצה לנהל חיים בריאים, לעבוד, להיות אמא.... להגשים את עצמה כמוני וכמוך.
באותו הזמן היא הייתה במוסד שיקומי שעלותו יקרה.
אמנון לוי מציג בכתבה את סיפורה של יובל, אותה אור שהסכימה להחשף. יובל סובלת מריבוי אישיות ובמלים אחרות, הפרעת אישיות דיסיוציאטיבית [לא מבינה למה עדיין מתעקשים לכנות זאת כפיצול אישיות גם בכתבה]. ליובל יש שלושים זהויות שונות, איתם היא חיה מדי יום. רגע אחד היא יובל, ורגע אחר היא ילד בן ארבע, רגע פסנתרנית מחוננת ורגע בחורה עיוורת.
הבעיה היא שכדי להחלים, יובל חייבת להרוג את הדמויות שהצילו אותה. זהו ניסוח מאוד דרמטי מצד בתוכנית שנועד לעורר פרובוקציה, מאחר ובאמצעות הטיפול משלבים את הדמויות בחזרה לאישיותה של יובל. מאפייני הדמויות עדיין קיימות אבל מחזירים אותם בחזרה ליובל. כל דמות היא למעשה צד אחד ביובל.
כאילו חייהם של משפחת גרינשפין לא היו מספיק סיוט כאשר הנהג מרק פטריק הפך את שחר היפה ומלאת החיים לנכה קשה. הזוועה: בדמו של הנהג נמצאה כמות אלכוהול גבוהה פי ארבעה מהמותר, בית המשפט גזר עליו רק קנס על סך 1,000 שקלים, עבודות שירות בהיקף של 600 שעות ושלילת רישיון!!! הקלות הבלתי נסבלת בלקיחת חיי אדם ופגיעה בהם ולצאת מזה בשלום.
והנה כעת הסיוט רק גדל - חברת הביטוח של הנהג לא מוכנה לשלם למשפחת גריפין שכל חייה התהפכו והפכו לטיפול בשחר שצריכה טיפול צמוד של 24 שעות!!! וזה מה שכתבה יעל אחותה לפני מספר ימים... תקראו!!! תשתפו!!!
ושימו לב היכן אתם עושים ביטוח!!!
לתשומת ליבכם, תעשו שימוש בטכנולוגיית רדאר למניעת תאונות דרכים
_____
חברים יקרים,
אנחנו בפתח של מאבק חדש - והרי כבר למדנו שזאת הדרך היחידה בה דברים זזים. אנחנו יודעים שלבקש את הקשבתכם ועזרתכם פעם נוספת זה מעל ומעבר, אבל אנחנו נאלצים לעשות את זה בכל זאת. הפעם זוהי מלחמה מסוג אחר, אבל היא נושקת לקודמת - ואולי היא אפילו יותר חשובה, ככה שנשמח לכמה דקות מזמנכם.
קוראים לי יעל. יעל גרינשפן. אולי אתם זוכרים אותי, אולי אתם מנסים עכשיו להעלות בדעתכם את הפנים שלי. אולי אתם מצליחים. לפני כמעט שנתיים אחותי הקטנה, שחר, נפגעה בתאונת דרכים. כפי שאמרתי בעבר, ואומר עוד פעמים רבות, ההגדרה לפגיעה של שחר היא אינה "תאונת דרכים". תאונות קורות. תאונות זה חוסר תשומת לב, חוסר מזל, צירוף מקרים, נסיבות. כשאדם שיכור נכנס לרכב, נוהג, בו, ופוצע ילדה בת 12 – תקראו לזה איך שתקראו לזה, רק לא תאונה.
עד לפני שנה ואחד עשר חודשים (לא שנתיים. זה לא יהיה שנתיים אז שזה לא יהיה שנתיים), חיינו חיים נורמטיביים לחלוטין. עד לפני שנה ואחד עשר חודשים, חיינו חיים נהדרים, בעצם. שני הורים, שלוש אחיות, כמה בעלי חיים. ביום אחד, ברגע אחד, בבת אחת, איבדנו את כל מה שהכרנו. את כל מה שהיינו בטוחים שיש לנו. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, את ההתרסקות הזאת. זה פשוט שרגע אחד יש, ורגע אחרי אין. וזהו. ואין לי מילים לתאר את ההמתנה לגרוע מכל. את המבט על הפנים של הרופאים כשהם מנסים להסביר שאין שום סיכוי. את האופן בו כל טיפה של תקווה נלקחת.
ואין לי מילים לתאר את המלחמה להישאר שפויים. את המלחמה לקום על הרגליים ולהרוויח את אותה התקווה בחזרה. את הקושי בלעמוד מול כל הגיון קיים ולהחליט: אנחנו לא מוותרים. לא שוב.
והלב של כולנו שבור. מרוסק. וכולנו עוד זוכרים את החיים ההם, שהיו לנו עד לפני שנה ואחד עשר חודשים. אבל השאלה היא לא כמה כואב לנו, או מה אנחנו איבדנו. לא חושבים על זה, פשוט כי זה לא משנה יותר. הדבר היחיד שמשנה מאז אותו יום הוא המאבק על החיים של שחר.
המאבק הזה הוא אינסופי. הוא מאבק מסביב לשעון, כשכל כך פשוט להתפתות ולהתייאש. אבל זאת האחות הקטנה שלי. זאת הבת של ההורים שלי. אף אחד לא הולך לוותר על החיים של הילדה הזאת. של אותה ילדה שלא עשתה שום דבר רע. שום דבר כדי לקבל את מה שהיא קיבלה.
לאחר חודש וחצי של חוסר הכרה שחר פתחה לראשונה את עיניה. הלוואי והייתי יכולה לומר ששם הכל נגמר, שהנס התרחש, ששחר קפצה על הרגליים וחזרה לחיים שלה. לצערי, זה לא כך. גם כמעט שנתיים שחר עדיין נלחמת כדי לחיות. עדיין נאבקת כדי להרוויח עוד תנועה קטנה ביד, ועוד סימן מוסכם שבעזרתו תוכל להסביר לנו מה היא רוצה.
כמעט שנתיים מאוחר יותר, שחר עדיין לא מחייכת. היא לא צוחקת, או צועקת, או מדברת בששה טלפונים שונים במקביל, כמו עד לאותו היום. היא מתקדמת, לאט לאט וצעד אחר צעד. היא לומדת לשלוט על הגוף שלה מחדש, וכל יום מתקדמת קצת יותר, אבל כדי שכל זה יקרה, כדי ששחר תוכל להמשיך להתקדם – שחר צריכה לקבל את כל הטיפולים האפשריים. היא צריכה פיזיותרפיה שבע פעמים ושבוע, וטיפולי הידרותרפיה פעמיים. טיפול בעזרת בעלי חיים, רפלקסולוגיה, טיפול בתא לחץ. היא צריכה מכשיר עמידה וכיסא גלגלים מתאים ורכב תואם ומעלית בבית והשגחה 24/7.
לחיים של שחר יש תג מחיר.
תג מחיר שלא רבים האנשים שהיו יכולים לעמוד בו. תג מחיר שאותו אמורה חברת הביטוח של אותו נהג, מרק פטריק, שלקח משחר את החיים שלה, לשלם. חברת הביטוח, שירביט, מסרבת. פעם אותה חברת ביטוח לא הבינה למה שחר בכלל צריכה להיות בבית, למה היא לא מאושפזת במוסד סיעודי וגמרנו, כאילו שחר היא אשפה שנאספה מהרחוב. היום היא טוענת שהיא צריכה לשלם סכום מסוים שיספיק לתוחלת חיים קצרה משקבעו המומחים – כי הרי באמת, מי הם שיגידו ששחר עשויה לחיות חיים מלאים. חברת הביטוח מתייחסת אל שחר כמי שמנסה להונות אותם, כמי שאין לה זכות כלשהי לדרוש את החיים שלה בחזרה. היא מתייחסת אליה כמי שעדיף היה בכלל שתמות.
אנחנו לא מחפשים נדבות. אנחנו לא מחפשים אנשים שיצביעו ויאשימו. אנחנו לא מבקשים פיצויים כלשהם כדי לחיות חיי מותרות. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את מה שמגיע לנו, ופחות. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את שחר בחזרה. את אותה ילדה שלא שותקת לרגע, שלא נמצאת אף פעם בבית, שעולה לכולם על העצבים. לא יותר. לא פחות. כל מה שאנחנו רוצים זה את היכולת לקבל אותה ככה.
את חברת הביטוח 'שירביט' זה לא מעניין.
נודה לכם אם תוכלו להעביר זאת הלאה על מנת שאנשים ידעו מה המצב והיכן דברים עומדים, ככה שכשאר תחדשו את ביטוח הרכב שלכם - תדעו למי אתם משלמים.
הם לא משרתים בצבא, הם לא עומדים בצפירה, הם לא ציונים, והם רק עושים ילדים כדי לסחוט את הביטוח הלאומי על חשבוננו. כמה אפשר לסבול את זה?? נו... ועל מי חשבת שהוא מדבר?
מצב האומה וארץ נהדרת מציגים את הימין בלעג לעומת השמאל ההזוי שמוצג כהגיון בריא. טוב שלאטמה פה כדי לשנות את סדר הדברים. מצער שכותבים צריכים להתחזות לשמאלנים או לעשות קולות של שטיח כדי שתהיה להם עבודה - עובדה שחלק מהכותבים של לאטמה כתבו בעבר לתוכניות השמאלניות האלו.
אבן גדולה נגולה מלבו של נצ"מ בדימוס אבי דוידוביץ, שהגיע לבית המשפט העליון כדי לשמוע שהצדק עם מי שהיה נשיא והפך באופן רשמי לאנס נעשה. הוא סיפר על השקרים של קצב, על מסכת ההשפלות שעבר והביע צער על כך שלא ייתן את הדין על מעשיו נגד מי שחשפה את הפרשה.
במהלך חקירתו, ביצע קצב פרובוקציות שונות כלפי החוקרים ושיבש הליכי חקירה כדי למנוע הרשעה באונס סדרתי. אכן, משה קצב הוא אנס סדרתי.
קצב הוא נרקסיסט שמתייחס לפקידות שלו כמו לרכב שקיבל מהמדינה. מותר לו להשתמש ברכב לנסיעות פרטיות ובפקידות למטרות סיפוק מיני ואונס אלים. האישה היא חפץ, הכל מגיע לקצב והכל מותר לו, כך שהוא יכול לעשות בה מה שהוא רוצה.
יש אנשים שיגדירו את השלמת ההכנסה של שרי שמחוב, האח הגדול 4, כרקדנית. ההפקה לא מסתירה את עבודתה הנוספת של שרי כרקדנית ולא רק כלוליינית בקרקס. היא גם לא עובדת כלוליינית אלא לומדת להיות פעלולנית בקרקס. רואים שהיא לומדת מאחר והיא התחייבה לכמה חודשים באח הגדול - מוזר בפני עצמו או התערבות ההפקה כדי להסתיר את עברה במסגרת תעשיית המין?
מאיפה שאני באתי, לרקוד בתחתונים מול קהל על במה הנו למעשה ההגדרה של חשפנות. אז מה אם היא לא הולכת עד הסוף ומתפשטת לגמרי? אז מה אם היא לא עובדת באחד ממועדוני הבורסה? חשפנות היא חשפנות והתלבושת שלה ממש לא משאירה מקום לדמיון. בארצות הברית נהוג לקרוא לחשפנית 'רקדנית אקזוטית'. האמת היא שרק החשפניות בארצות הברית קוראות לעצמן רקדניות אקזוטיות, אולי זה נראה טוב יותר בקורות חיים. הקהל שלהן עדין קורא להן חשפניות. אני מתפשרת ויוצאת מתוך נקודת הנחה שצוות ההפקה של האח הגדול השמיט את המונח 'אקזוטית' מהביטוי 'רקדנית אקדוטית' וזוהי התוצאה.
א) לא יעלה אדם לאוטובוס מקדימה, אלא אם כן עלה מאחורה ובדק וראה
בעיניו שהנשים יושבות שם, והמחמירים בודקים לאור הנר.
ב) לא יעלה אדם על אוטובוס שאין בו אשה כלל, שמא אינו מהדרין.
ג) באוטובוסים בהם יש אינטרנט אלחוטי, יישבו הגברים מאחורה והנשים
מקדימה כדי שלא תראינה להיכן גולשים הגברים.
ד) אסור לקווי המהדרין ליסע על פסי האטה כדי שלא יהיו ריקודי תערובת
ר"ל (רוב הפוסקים כיום סבורים שגם בקיפוץ אחד יש משום חשש רקידה).
ה) אם ח"ו הגיע אוטובוס לפס האטה, יירדו הנשים מהדלת האחורית, והנהג
והנוסעים יקפצו את פס ההאטה וימתינו לנשים שיעלו אחר פס ההאטה. יש להקפיד
שהנשים יעלו לאחר שהאוטובוס ירד לגמרי מפס ההאטה גם עם הגלגלים האחוריים
כי חצי ריקוד אסור מדאורייתא.
ו) אוטובוס מהדרין לא ינוע לאחור (רעוערס בלע"ז) אלא יוריד הנשים
קודם או יחליף בין הגברים לנשים, בכדי שבנסיעה אחורנית לא יהיה חשש של "נשים מלפנים".
ז) בתום הנסיעה לאחור יש להשיב הגברים לקדמת האוטובוס בטרם יחזיר
להילוך "סע"
גל אוחובסקי העלה תמונת סלפי שלו עם הגיבורה האהובה שלו חנין זועבי ממסעדה פלצנית של הברנז'ה ברחוב רוטשילד שבמדינת תל אביב. היצור שמתפרנסת מכספי המסים שלי כחברת כנסת לא מפסיקה לקרוא לחילי צה"ל רוצחים ולהלל מחבלים שהורגים ילדים ותראו איך הזבל השמאלני הזה מצטלם איתה באהבה וחיוך, גם ללהיות שמאלני יש גבול. 
גל אוחובסקי היה רוצה שעם ישראל ילך כצאן לטבח. עם זאת, הוא הגזען האמיתי. הוא מצפה שהימני יהיה "מזרחי", או יותר נכון ערבי כמו המורוקאים הלא נחמדים <כדברי גולדה> לא עלינו. הוא לא ציפה שהיו"ר של 'אם תרצו' יהיה אשכנזי ועוד בלונדיני עם עיניים כחולות. איך בנאדם כזה אוהב יותר ערבים מאשר מרוקאים? איך הוא מצפה שנניח את צווארנו על הגיליוטינה ונאפשר לערבים-המחבלים האלו, עוכרי ישראל, לשחרר את הלהב, לאפשר להם לעשות ביהודים רצח עם? מוחמד בכרי הוא עוכר ישראל שבדומה לנאצים יוצר סרט תעמולה כנגד, מדינת ישראל וחייליה. אם כל כך טוב לו לצדד במחבלים האלו, שילך לגור איתם. הרי ידוע שהם חובבי הומוסקסואלים שמאלנים אפילו יותר מהתל אביבים, חבריו הטובים... הוא ממש חי במדינה משל עצמו. שיסכן את עצמו וידבר בשם עצמו.
