מורות בישראל שייכות לשכבת העוני ומרויחות משכורות רעב

להלן פרסומה של רותם שני [Rotem Shany], מורה אקדמאית בישראל השייכת לתוכנית אופק חדש, בנוגע למצבה הכלכלי:

תלוש המשכורת הגיע היום בדיוק אחרי שסיימתי את השעתיים הראשונות של היום, בהפסקת עשר.
השעתיים הראשונות היו נעימות מאד. למרות הדכדוך המובן מסיומה של החופשה (כי מה לעשות, חופשה היא תמיד נעימה יותר מעבודה) – אני תמיד חוזרת אל מקום העבודה שלי בחיוך לקראת המפגש המחודש עם התלמידים.
אני באמת אוהבת אותם, הם יקרים ללבי ו(רוב הזמן) אני נהנית מהאינטראקציה אתם. הם מלמדים אותי לא פחות ממה שאני מלמדת אותם. לפעמים יותר. בכנות, אני יכולה לחשוב על מעט דברים שהם מספקים יותר מאשר התחושה שאני נוגעת בלבו של ילד, מגיעה אליו, משנה שם משהו, יוצרת תפישת עולם וערכים.

פתחתי את התלוש ושוב הופתעתי לגלות בדיוק את אותו המספר שהודפס על הדף גם בשנה שעברה.
ולמה זה הפתיע אותי? כי השנה ביקשתי (וגם קיבלתי) להוסיף עוד שעות. עד המקסימום האפשרי.
אני עובדת בהיקף משרה מלאה. אני נושאת בכמה תפקידים בעבודתי (כמו רוב המורות שאני מכירה) אבל לא מתוגמלת עליהם כלכלית כי ככה זה בבית ספר: מורה תמיד מצופה ללהטט עם כל מני כדורים באוויר במקביל, היא גם אישה כך שזה אמור להיות מוטבע בדי-אן-איי שלה, היכולת הגנטית לריבוי משימות, לא?

אני עושה את עבודתי ברצון ובאהבה. הרבה אהבה.
אני מורה לא בגלל היוקרה (זה כנראה המקום המתאים להכניס 'פחחחחח') ולא בגלל שהיו לי פנטזיות לערוך קניות בכיכר המדינה אחת לשבוע. אני מורה למרות הדימוי המבחיל שיש למורות בישראל ועל אף יחסי הציבור הגרועים שיש למקצוע. אני מורה למרות תנאי העבודה בישראל ולמרות שאפילו את הקפה ואת החלב בחדר המורות – אנחנו צריכות לקנות מכספנו.
אני מורה אך ורק בגלל המילה הגסה הזו, שאנשים רבים כל כך מתביישים להשתמש בה (אבל אנחנו, יפי הנפש, עדיין מתעקשים) – אני מורה בגלל האידיאלים.
משום שאני מאמינה בכל לבי שחינוך הוא הדרך היחידה לשינוי, לעולם טוב יותר, סליחה על התמימות.

תלוש המשכורת הגיע בהפסקה הגדולה ובפעם המי יודע כמה –
ניפץ לי את הלב לרסיסים קטנים קטנים.
הסכום הזה, 5,500 שקלים נטו, הוא לא רק מעליב, משפיל ומרטיב לי מיד את העיניים בדמעות.
הסכום הזה הוא בלתי אפשרי למחייה בישראל. פשוט כך.
הוא לא עולה בקנה אחד עם יוקר המחייה כאן, ואני לא מדברת על חופשות בחו"ל (שזיכרונן הולך ונעלם ממני עם השנים) או על בגדים ממותגים. אני מדברת על הכי פשוט והכי בסיסי - קוטג' וירקות. אני מדברת על דלק. אני מדברת על שכירות שצריך לשלם מדי חודש על יחידת דיור זעירה של שני חדרים בקושי. אני מדברת על רכב קטן וצנוע שנקנה בליסיניג, שאני עדיין אשלם למשך שלוש השנים הקרובות (ובלי העזרה של אחי היקר גם אותו לא הייתי יכולה להרשות לעצמי).

אני מדברת על כך שאני בת 39,
בעלת תואר ראשון בהצטיינות ממוסד אקדמי מכובד,
בתחילת הדרך לתואר השני,
אדם נבון, רגיש ואכפתי שיש לה מה לתרום ולהציע לילדים של כולכם –
ואין לי ספק שלא אוכל להישאר במקצוע הזה, כי המסקנה הפשוטה והעגומה היא שאין לי שום דרך להתפרנס ממנו. אין מנוס מהידיעה העצובה שאני אצטרך למצוא לעצמי עיסוק אחר, מספק פחות ומכניס קצת יותר, כדי להתקיים במדינה הזו.

ואם יש דבר שמרגיז אותי עוד יותר מתלוש המשכורת הזה, זה לראות את התגובות של האנשים באינטרנט, שכאשר מדברים על משכורות המורות, טוענים שמדובר בשקר.
כן, שקר.
"גיסתי מורה מתחילה ומרוויחה 9000 שקלים!" כתב מישהו על קיר של חברה שלי ממש היום, והרגשתי איך הדם מפעפע לי בתוך הראש ומבעיר את האוזניים.

הנה תלוש המשכורת שלי.
ייתכן שאני לא רואה טוב, לא יודעת.
אשמח לגלות ש-9000 שקלים הופקדו בחשבון הבנק שלי.

השכר ההתחלתי ב"אופק חדש" הוא 5000 שקלים למורה בתחילת דרכה. אני (אמנם קשישה אך בתחילת דרכי בהוראה, שנה רביעית בסך הכל) מרוויחה 5500, כפי שאפשר לראות. אני בדרגה הנמוכה ביותר לעת עתה. הבחור שכתב את הנתון על ה-9000 שקלים מוזמן להשלים לי את השכר בחודש הבא, מחשבון הבנק שלו. אשמח מאד.

אין שום סיבה "להתעודד" מכך שבעבר המשכורות היו גרועות יותר. זה כמעט אילו הייתי אישה מוכה ומספרת לך שבן זוגי שבר לי את הצלעות, והיית מספרת לי שעליי להתעודד כי הוא יכול היה לשבור לי גם את הראש. אגב, כשהתחלתי הספקתי עדיין לעבוד במשרה מלאה לפני "אופק" והרווחתי 3200, כך שזכיתי לטעום גם מהנבלה, לא רק מהטרפה. אין שום היגיון להתנחם בכך שהחשכה היום קודרת קצת פחות מהעלטה ששררה לפני 3 שנים. העובדה היא שאי אפשר להתקיים ממשכורת של 5500 שקלים בחודש, במדינה הזו. אי אפשר, וזו עובדה.
האהבה לחינוך היא בדמי, וכאישה שמכירה אותי אני משערת שאת יודעת זאת. כשהפקידה מהבנק תתקשר כדי להגיד שלא מכבדים את הצ'ק של השכירות (וזה קרה פעמיים בשנה החולפת), אני לא בטוחה שהיא תתרשם מאהבתי לחינוך ומהתרומה שלי לילדי ישראל. אני גם לא בטוחה שבמכולת יאפשרו לי לקנות בהקפה תמורת העקרונות החינוכיים שלי. הדיבורים על הרווח הרוחני הם נהדרים (לא בציניות, הם באמת נהדרים), אבל - וסליחה על הקלישאה - הם לא משלמים את החשבונות.

אני מבינה שהמורה במקרה הנדון כבר חיה ברמת חיים מינימלית ככל הניתן ונמצאת עדיין במצוקה כלכלית. היא גם כך סטודנטית ועדיין הצ'ק של השכירות חזר לה פעמיים בשנה האחרונה למרות הסיוע מאחיה. לכן, רצוי במצבים האלו להגדיל הכנסות ולמצמם הוצאות ככל האפשר. האוברדרפט, סביר, גדל והולך. להלן מספר עצות כיצד לצמצם את המינוס, שלטו על ההוצאות בסופר ותגדילו את ההכנסות.