לאחר שיצא מקרית שמונה, הוא חצה את הגליל העליון עד לטבריה, משם לעפולה דרך צומת גולני, המשיך על כביש הסרגל בואכה תל מגידו וזרם עם וואדי ערה לחדרה, עלה על כביש חיפה-תל אביב הישן עד לרמת גן ולתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.
חמש (5) שעות נסיעה, 173 תחנות להעלאת והורדת נוסעים. פעם לא נסעו כדי להגיע בזמן אלא כדי להנות מהזמן.
מסלולו של הקו עבר למעשה בכבישים הישנים והיחידים שהיו בצפון מדינת ישראל של אז ואשר לאורכם הוקמו עשרות קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח. 841 הוא קו מאסף. המסלול שלו מכונה בעקבות כך "קו ספגטי" תופעת הקווים המאספים העוברים בכל מקום אפשרי במסלול מפותל ועוצרים בכל תחנה אפשרית. אנשים רבים זכו להכיר את העיר הגדולה דרך קו 841. נוסעים לבשו מיטב בגדיהם וישבו בסבר פנים רציני.
השבוע החליטו באגד לבטל את קו השרות הזה ואין בכך כל הפתעה. לאורך השנים נסללו כבישים רבים, מהירים וחדשים שעקפו את העיירות הקטנות שניצבות על מסלולו של קו 841 המיתולוגי ורק כדי לחסוך כמה דקות מזמן הנסיעה. מדובר ברפורמה, מילת גנאי בתחבורה הציבורית בישראל. יתרונותיה עדיין לא ברורים, גם לא להם שם למעלה באגד ובמשרד התחבורה. את ניצני הפגיעה שנוצרה בעקבות השינוי נגלה ביום ראשון הקרוב כשהחיילים ינסו להבין מי, מאיפה ולאן. אחר כך תבוא לידי ביטוי פגיעה גם בישובים על הכבישים בהם עבר הקו.
כמו כביש 66 האגדי החוצה את ארה"ב מלוס אנג'לס לשיקגו, גם קו 841 עבר ואסף נוסעים על הכבישים הישנים שעברו בתוך העיירות ולא עקף אותם כמו האוטוסטרדה החדשה מתל אביב לחיפה (כביש מספר 2) וגם כשסללו את כביש עוקף חדרה בכביש הישן (מס' 4) המשיך הנהג ונסע בתוך העיר. בדיוק כמו לפני חמישים שנה. כמובן שהיו הקווים המהירים יותר, כמו 842 ו-845. אבל 841 היה אגדה. ביטולו מסמלת סופו של עידן.
לפני כעשר שנים, אולפני פיקסאר הפיקו סרט מצוייר ששמו "מכוניות" (CARS) המביא בצורה נהדרת את חייהם של האנשים שנותרו בתוך העיירות על כביש 66 לאחר שנסללו הכבישים החדשים והמהירים שעקפו אותן. כל אותן העיירות קטנות והאנשים הפשוטים שעשו לפרנסתם מהדרך. מהיותם תחנה על הכביש.
ואז פתאום, הפסיק זרם המכוניות לעבור דרכם והם נותרו מאחור לבד, בלי פרנסה, בלי מבקרים ותיירים. עיירות אלה נותרו כמו קפאו בזמן: מזנון דרכים ישן, פנצ'ריה שידעה ימים יפים יותר, מלון דרכים עבש. כל התפאורה תקועה אי שם בשנות השבעים המוקדמות.
גם בישראל ניתן לראות מגמה דומה לזו האמריקאית, ניתן להבחין היום בעיירות שלאורך קו מסלולו של האוטובוס שלנו תבנית דומה של התפתחות הקפאון בזמן. התחנה המרכזית של עפולה וחנויות הפיצוחים שהיו פצצת גרעין קפאו בזמן ואיתן, כך ניתן להבחין, קפאה העיר כולה. לעומתה של עפולה עומדת ראש פינה, עיירה קטנה על הדרך שהפכה לאחר סלילת המעקף סביבה מצומת דרכים עשנה למוקד משיכה לתיירות צימרים ולמדה בחן רב לנצל את המצב החדש.
הצרה עם העיירות האלה שהן מאוכלסות באנשים שלא תמיד יש להם רכב פרטי והם ינותקו לגמרי מן העולם אם הקו הזה יופסק. יש אזורים כאלה גם בדרום. אזורים אלו מתייבשים, ערך הנדל"ן יורד ואז הכרישים משתלטים וממלאים את הנוף בבטון.
אני גדלתי בצפון הרחוק, נסעתי המון בקו זה שהגיע לעיר הגדולה אחרי כחמש שעות של נסיעה. בלי מזגן, בלי חימום, מותר לעשן, ריח של דיזעל שרוף ובולמי זעזועים נהדרים שרק כורסת הטלוויזיה הרוטטת שלי יכולה להשוות את הרגשת הנסיעה. אוטובוסים עם מספרי רישוי של 5 ספרות... זוכרים את מנגנון ההרמה של החלונות? כמה פעמים שברתי את האצבעות, בניסיון לפתוח חלון בעגלות הללו... שלא לדבר על הנפיחות במצח, כשנרדמים על משענת המושב שלפניך...
לפעמים, כשאני רוצה לעשות לעצמי ולמשפחתי טיול שורשים, אני נושמת עמוק, לוקחת ת'זמן, מכבה את ה WAZE ונוסעת לאט, על הכביש הישן, במסלול של קו אוטובוס אגד 841 המיתולוגי הנצחי שלי, עד לסבתא בקיבוץ.
This scene from Pixar's movie Cars pretty much sums up The Vanishing America Project..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה