"אווירה של פחד ואימה שררה בקרב הקהילות היהודיות, במיוחד בבגדאד ובבצרה. יהודים שבניהם ובנותיהם נעצרו באישון לילה הרגישו שהם אובדי עצות." [שגיב, ד. (2004) יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254]
שפיק עדס (شفيق عدس) הנו יהודי שנולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. בני המשפחה היגרו מסוריה למדינות ערב שונות והקימו עסקים בבגדאד, קהיר וביירות.
שפיק ואברהם, אחיו, פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד במאות מיליוני דולרים. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים ושמונה אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. בינואר 1948 החלה תקופה של, בלשון עדינה, הפגנות המוניות סוערות בעיראק שנקראה "אל-ות'בה" (שמשמעו "ההתעוררות"). ההפגנות פרצו בעקבות ההכרזה על חתימת הסכם פורסטמות' בין ממשלת עיראק לבין בריטניה ב- 15 בינואר 1948. בהפגנות אלו נגד ההסכם נהרגו מאות אנשים, בהם יהודים. במפלגה הקומוניסטית, שהייתה ממובילות המאבק, היו חברים יהודים רבים, בעיקר בבגדאד. הבולטים שבהם, יהודה אברהם צדיק וששון שלמה דלאל, הוצאו להורג בתלייה בשנת 1949.
במרץ 1948 הוחרמו משלוחי הדואר מארץ ישראל לעיראק. יהודים שקיבלו דרישות שלום או מתנות קטנות מארץ ישראל נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה אחת לשלוש שנים ולקנסות כספיים גבוהים.
באפריל 1948, בעקבות מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב באזור הקסטל התחדשו ההפגנות בעיראק, הפעם על ידי פעילי מפלגות העוינות את היהודים, בהן מפלגת "אל-אִסתִקלאל" (תרגום: העצמאות), שהיו יוצאים כמעט מדי יום להפגין ברחובות, תחת סיסמאות כגון: "להרוג את היהודים", "לתלות את הציונים".ב-14 במאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוכרז ממשל צבאי בעיראק, ונקבעו עונשים חמורים למי שייתפס עוסק בפעילות ציונית. על היהודים הוטלו מגבלות רבות:
א. יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
ב. בוצעו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם.
ג. ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים.
ד. נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל.
ה. יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
ו. המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות. יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
ז. יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
ח. מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל".
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים על ידי עלילות שווא, מה שגרם לעדס לתרום מרצונו 300,000 דינר לצבא השחרור העיראקי. שפיק עדס היה שותף לעסקת סחר בגרוטאות ברזל שנקנו מבריטניה. מקור הגרוטאות היה שאריות של ציוד צבאי שהושאר בעיראק לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהציוד השמיש נמכר לממשלת עיראק. חלק מהגרוטאות נמכרו על ידי עדס ושותפו בעיראק, וחלקן נמכרו לאיטליה.
עדס נבחר כשעיר לעזאזל בעקבות שני התהליכים המקבילים של חשש מהקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי עיראק, והרצון לבלום את המפלגה הקומוניסטית. במסגרת מסע ההסתה נגד היהודים פורסמו ידיעות בעיתונים שטפלו על עדס האשמות שקר בהן נטען שבמסגרת עסקת מכירת גרוטאות הברזל מכר דרך איטליה נשק למדינת ישראל ששימש אותה במלחמת העצמאות; כמו כן הואשם בתמיכה כספית במפלגה הקומוניסטית. חברים במפלגת "אל-אסתקלאל" בתמיכת שר ההגנה צאדק אל-בצאם הפגינו ברחובות בגדאד ובצרה בדרישה להוציאו להורג. לאור אירועים אלו, הקונסול הבריטי בבצרה ייעץ לעדס לברוח מהמדינה, אך הוא דחה את ההצעה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ולאור שנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה. שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.משפט הראווה נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, תומך התנועה הנאצית לשעבר. עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו. שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת.
היום לפני 67 שנה (23.09.1948): בעקבות עלילות דם, הוצא להורג שפיק עדס, יהודי עיראקי, איש עסקים אמיד ומקורב לשלטונות. שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל. ב-23 בספטמבר 1948, י"ט באלול תש"ח, הוצא שפיק עדס להורג בתלייה ברחבה מול ביתו החדש שעוד לא הספיק לגור בו באחד הרחובות הראשיים של בצרה, לעיני בני משפחתו. אלפי צופים נלהבים מכל רחבי עיראק הגיעו לחזות בביצוע גזר הדין. כל התהליך, מתחילת המשפט ועד לתלייתו של עדס נמשך 3 ימים בלבד. גופתו נגררה מהצוואר ברחוב הראשי בעיר, אנשים התעללו בה ופוגרומים נערכו ביהודים.
בעקבות עלילות הדם כנגד יהודי עיראק וההוצאה להורג, הוצא אל הפועל מבצע עזרא ונחמיה להעלאה יהודי עיראק לישראל דרך אירן, כשכל רכושם הוחרם על ידי השלטון המוסלמי. זהו גם אחד ממניעי העזיבה של עורך הדין שלום דרוויש, מזכיר הקהילה עד 1946, מחשובי הסופרים בעיראק ופעיל במפלגה הלאומית הדמוקרטית. מבצע עזרא ונחמיה החל לפני כ-65 שנה בתאריך 11.03.1950. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק.
מדינת ישראל ניהלה, בעקבות כך, מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.
בשנים 1951-1950, שבהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה כדי לאפשר את עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש – בגלל קשיי הקליטה, למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה. ואולם, דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך 21 חודשים. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.
 |
| בתמונה: עולים מעיראק, 1950 |
מעטים ממנהיגי הקהילה עזבו את עיראק בתקופה זו ועלו לישראל. אחד מהם היה עורך הדין שלום דרוויש, שראה עד אז את מקומו בעיראק. הוא עזב בהיחבא לאיראן לאחר שהחלה ההרשמה לעלייה. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו מיחס בתי המשפט העיראקיים ליהודים. עם זאת, עקירתו מעיראק לא יכלה להפריד אותו מהעיראקיות שלו שהיא בראש ובראשונה מהות תרבותית ושורשים היסטוריים עמוקים. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו כעורך דין מיחס בתי המשפט ליהודים. השיא והסמל לכך היה משפטו של שפיק עדס, לא משום העובדה שרק הוא הועמד לדין ולא שותפיו המוסלמים, אלא משום שבית הדין אסר להביאם כעדי הגנה. עובדה זו ערערה את אמונתו בבתי המשפט העיראקיים וחיזקה את התחושה שיש כוח מחוץ לבית המשפט שחורץ את דינו של עדס ואשר גם העוצר אינו יכול לעמוד נגדו. המשפט היה משפט נגד יהודי. הוא חש שלא שפיק עדס מת אלא הצדק בעיראק מת וכי לא יוכל לגדל את בתו הקטנה בארץ שכזו.
מקרה זה של שפיק עדס, של יהודי עיראק ויהודי מדינות ערב בכלל מעיד על הכלל. הפליטים האמיתיים במזרח התיכון של אותה התקופה אינם הערבים בישראל, אלא היהודים במזרח התיכון. אוירת עלילות הדם והפוגרומים נמשכת עד היום במזרח התיכון כנגד יהודים, ובפרט בישראל. על שמו של עדס נקראו רחובות בפתח תקווה, ברמלה ובהרצליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה