...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה:
מי שהוצא משער הגיטו - לא חזר עוד. כל דרכי הגיסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר זה מוות! הפרו את האשליה, המיואשים: ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! את כולם רצחו שם. היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים.
היום לפני 28 שנה (25.09.1987): הלך לעולמו אבא קובנר, משורר עברי, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה. קובנר היה מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.
בתמונה: אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן.
עד היום, אומות רבות וגורמים שונים, ביניהם ישראלים ויהודים מנסים להוליך שולל את מדינת ישראל ואת היהודים. רצח עם מתרחש במזרח התיכון, אך האש מופנית כנגד יהודים מבלי שהם שפכו דם. אל נלך כצאן לטבח. אנחנו הפליטים האמיתיים. בנו טובחים במטרה להביא להשמדתנו, אם בכח ואם באמצעות הסתה מקומית ובינלאומית. אל תתנו לזה לקרות.
הקריאה
נוער עברי, אל תאמינו למוליכי השולל. משמונים אלף היהודים בירושלים-דליטא שרדו רק עשרים אלף. לנגד עינינו גזלו את הורינו אחינו ואחיותינו. איה מאות הגברים שגורשו על ידי "החוטפים"? איהם הילדים, הנשים הערומות, שהוצאו בליל הפרובוקציה? לאן הובלו היהודים ביום כיפור? ואיהם אחינו מהגיטו השני?
אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה.
1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו.
לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה בהתכנסות בליל ה-31 בדצמבר 1941 את הכרוז בשם: "אל נלך כצאן לטבח!" "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".
הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת כנגד כל יהדות אירופה. בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקם בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד פ–פּ–אוֹ (כינויו המחתרתי היה "אוּרי"). לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, בראש קבוצת צעירים ליערות רודניקי שבקרבת וילנה והצטרף לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער ואחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים.
לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר" הנקם". הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 כדי להשיג אמצעי לחימה קטלניים לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו יצחק אבידב (רייכמן) כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב - עם שני חבריו למעצר ולמאסר: ידידיה צפריר וחגי אבריאל כמה חודשים במאסר. קודם ישבו בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ירושלים ולכלא החדש שבמגרש הרוסים.
קבוצת 'הנקם' או 'דין', אותה הנהיג קובנר, הנה קבוצת פרטיזנים קיצונית שמנתה כ-60 יהודים מקרב הפרטיזנים לשעבר ויהודים אחרים ששרדו את המלחמה. מנהיגות הקבוצה התבססה על פרטיזנים יוצאי המחתרות הציוניות בגטאות מזרח אירופה. הקבוצה הוקמה בלובלין, העיר הפולנית הגדולה הראשונה שנכבשה על ידי הצבא האדום. חוליות של אנשיה הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד.
מנהיג הקבוצה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה, וכסגנו שימש יצחק (פשה) אבידב. בקבוצה היו חברים גם ויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), שמחה (קאז'ק) רותם, אליעזר לידובסקי, בצלאל מיכאלי, יוסף חרמץ, ראובן (רובקה) שניידר ואחרים. אחד מדרכי פעולה הועלו בדיוני הקבוצה הייתה להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של אזרחים גרמניים. תוכנית זו סוכלה. במהלך נסיון להוציא תוכנית זו לפועל, הוחדרו אנשי הקבוצה למכוני המים של המבורג ונירנברג כעובדים. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר רעל כלשהו. הרעל סופק לקובנר ארוז בשפופרות של משחת שיניים ובקופסאות שימורים, ההגנה סיפקה לו מסמכים מזויפים של חייל בבריגדה היהודית, והוא עלה על ספינה בריטית בנמל חיפה.
בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות, אולם לפני שנעצר הוא הספיק להטיל לים את הרעל. יש הטוענים כי קובנר וקבוצתו הכשילו בעצמם את התוכנית כי חששו לפגוע בכוחות בעלות הברית בתוך הערים הגרמניות. קובנר נכלא על ידי הבריטים, והפיקוד על הקבוצה עבר לידי סגנו, יצחק (פשה) אבידב. בתום המאסר, ראשית חודש מרס 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, בו היה חבר עד יום מותו. קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני ובעת המלחמה, כשהיה בווילנה. בתקופת המאסר שלו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.
הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור", 1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום", 1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום ישראל במלחמת השחרור. יש החושבים את היצירה הזו לטובה מבין היצירות שכתב.
בראשית שנות החמישים, ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר הוצא לראשונה בשנת 1953. הספר כבש והסעיר לבבות בו נתגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן ציון אורגד ובנימין ברעם. בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה.
קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל־אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.
כל כרכי שירתו של קובנר, ששה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.
"אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה