היום לפני 52 שנה (13.03.1964) נרצחה קיטי ג'נובזה.
ג'נובזה נולדה בניו יורק והייתה הבכורה מחמישה ילדים במשפחה איטלקית-אמריקאית של המעמד הבינוני-נמוך שהתגוררה בברוקלין. לאחר שאמה הייתה עדה לרצח בניו יורק, עברה המשפחה לקונטיקט בשנת 1954. ג'נובזה, שהייתה בת 19 באותו זמן, החליטה להישאר בניו יורק והמשיכה להתגורר בעיר עד מותה.
השתלשלות האירועים שהובילו לרצח ג'נובזה תוארה במשפט הרצח ובדיווחים רבים לאחר מכן, אך פרטי ההתרחשות המדויקים עדין מעורפלים בנקודות מסוימות. ג'נובזה שבה מעבודתה במכונית, בשעת בוקר מוקדמת ב-13 במרץ 1964. היא החנתה את מכוניתה בערך בשעה 3:15 לפנות בוקר בחניון המרוחק 30 מטרים מביתה, סמוך לסמטה המובילה אל הכניסה העורפית לבניין בו שכנה דירתה. כשפסעה מהרכב לכיוון ביתה, התקרב אליה אדם בשם וינסטון מוזלי. ג'נובזה נבהלה והחלה לרוץ לאורך מגרש החניה ולכיוון חזית הבניין. מוזלי רדף אחריה, תפס אותה ודקר אותה פעמיים בגבה. ג'נובזה צעקה:"אלוהים, הוא דקר אותי! תעזרו לי!"מספר שכנים שמעו את הזעקה, אף שהיה זה לילה קר וחלונותיהם היו סגורים, אך רק בודדים מהם הבינו שזו קריאה לעזרה. עד כאן אין מחלוקת. זמן מה לאחר מכן נמצאה קיטי ג׳נובזה בת ה-28 בחדר מדרגות אחורי בבניין, ובגופה סימני דקירות רבים. הוא גם אנס את הבחורה בזמן שהיא הייתה גוססת ושדד אותה, התקיפה עצמה נמשכה כחצי שעה ואף אחד לא יצא לבדוק מה קורה או הזעיק עזרה למרות שזה נמשך יחסית זמן ארוך. בסוף זו הייתה שכנה שהלכה לזירת הפשע ומצאה את הבחורה שהותקפה גוססת. התקיפה הייתה אכזרית, והאישה הצעירה נפטרה בדרכה לבית החולים. זה היה גילוי עצוב, אבל לא יוצא דופן בניו יורק מוכת הפשע. לכן הידיעה הקצרה שהופיעה בעיתון לגבי הרצח לא זכתה לתשומת לב רבה. רק שבועיים לאחר מכן, כשפרסם הניו יורק טיימס כתבה מורחבת על הפשע, התעוררה הסערה. הניו יורק טיימס לא חשף פרט כלשהו על עברה של הנרצחת, או אפילו פרטים על הרוצח, אלא הפנה את הזרקור לעדים: לטענת העיתון, שלושים ושמונה אנשים היו עדים לפשע, ואיש מהם לא עשה דבר.
אנשי ניו יורק היו מזועזעים. כיצד ייתכן שאישה צעירה נרצחת לעיני כל ואיש לא חושב להתקשר למשטרה? המקרה היה כה קשה לעיכול, עד שמחקרים פסיכולוגים החלו להתפרסם בניסיון להסביר את התופעה. ניתן לה שם: ״אפקט הצופה מן הצד״. הפסיכולוגים שחקרו את הסיפור טענו שריבוי העדים במקרי חירום הוא זה שמפחית את הסיכוי לפעולה, מפני שכל אחד מצפה שהאחרים יפעלו, וחושש ליזום פעולה בעצמו. התיאוריה הזו, שגובתה במחקרים נוספים, הפכה לאבן בסיס בפסיכולוגיה חברתית, ונלמדת עד היום.
אבל אז התגלתה האמת - קיטי ג׳נובזה לא מתה בגלל אדישות העדים, אלא בגלל אדישות המשטרה. קיטי הייתה בדרך ממכוניתה לדירה שחלקה עם בת זוגה אחרי משמרת לילה בפאב מקומי, כשאדם זר תקף ודקר אותה בגבה. היא הצליחה להבריח אותו בצעקות, אך לא יכלה לעמוד על רגליה. חלק מדרי הבניין שמעו את הצעקה והתקשרו למשטרה המקומית. עוד לא היה אז מוקד חירום, והשוטרים, שהניחו שמדובר במריבת אוהבים ולא יותר, לא מיהרו לזירת ההתרחשות. בינתיים קיטי הפצועה הצליחה לזחול למסדרון אחורי, ושם איבדה את הכרתה. המסדרון היה נסתר מעיני השכנים, והם לא ראו את הרוצח ששב בינתיים ודקר אותה שוב, הפעם אנושות. מדהים שזו האמת מאחורי הסיפור.. כי בקורסי פסיכולוגיה חברתית עדיין מספרים את הסיפור כפי שכולם חושבים (30 איש צופים ולא עושים דבר) בהמשך לכך גם לימדו אותנו שעל מנת שאנשים יבואו לעזרתך צריך לצעוק ״שריפה״ כדי שיהיה להם באמת אכפת לבוא לראות. מלמדים גם שאם קורה מקרה חירום וצריך להזעיק עזרה ויש מלא אנשים סביבך אז עדיף במקום לזעוק באופן כללי "שמישהו יקרא למשטרה\אמבולנס" להפנות את הבקשה למישהו באופן ישיר כמו להצביע אל מישהו ולומר משהו בסגנון "אתה עם החולצה האדומה, תתקשר למשטרה\אמבולנס" ואז מ"פיזור אחריות" בקבוצה נוצר מצב של "מיקוד אחריות" ויש יותר סיכוי לקבל עזרה.
אפקט הצופה מן הצד נשאר תופעה רצינית ונחקרת בפסיכולוגיה חברתית, אבל דווקא במקרה של קיטי ג׳נובזה, אוזלת היד לא הייתה מצד השכנים. מעטים שמעו את התקיפה, ורק כמה מתוכם הבינו במה מדובר. אלה שהבינו את חומרת המצב, ניסו לפעול ומצאו את עצמם חסרי אונים. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בסיפור היא שפחות משבוע לאחר הרצח נתפס הרוצח ונשפט. הסיבה לרצח? ״רציתי להרוג אישה״. הוא מת בכלאו בשנת 2015.
עד היום אפשר לשמוע את הקלישאה השחוקה, שבניו יורק אפשר ליפול באמצע הרחוב מבלי שאיש ישים לב. אי אפשר לקבוע אם זה נכון או לא, אבל דבר אחד בטוח - בשביל קיטי ג׳נובזה, גם עזרתם של העומדים מהצד לא הספיקה. להלן כתבה עדכנית על בחורה שהותקפה במקום ציבורי ולא עזרו לה, זה קורה כל הזמן כי אנשים מפחדים או להסתבך או שרוצים שאחרים יעזרו כדי ששגרת היום שלהם לא תהרס:
"התובעת מריה מונטלאונה מסרה שכמה נהגים עברו ליד הצעירה בת ה-22 שזעקה לעזרה, אך לא עצרו או קראו למשטרה, ובציבור האיטלקי הזדעזעו מהעובדה שאיש לא סייע לצעירה שהייתה במצוקה"היה סיפור דומה בישראל. בחור הציל בחורה בירקון היו כמה צופים מהצד ורק הוא קפץ. הוא מדליק משואה בעקבות מעשיו ביום העצמאות הקרוב.
מקרה הרצח של ג'נובזה לא זכה להד מיוחד אחרי התרחשותו, אך עם פרסומה של כתבה בניו יורק טיימס, שבועיים לאחר מכן, לפיה 37 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עשתה לסיפור כנפיים. וינסטון מוזלי, היה נשוי ואב לשני ילדים. מוזלי נעצר מאוחר יותר בחשד פריצה ובחקירתו התוודה על רצח ג'נובזה, כמו גם על שני מקרי רצח נוספים שכללו תקיפה מינית. רוצח נתפס במהלך פריצה (כמדומני לרכב) כמה ימים מאוחר יותר. איך נתפס? הוא עורר את חשדו של מישהו, שבירר עם שכנים וקרא למשטרה. נדמה לי שמלקולם גלדוול העיר שזה אירוני שהתקרית שאמורה כביכול להעיד על חוסר אכפתיות לפשעים הסתיימה בגלל שאנשים היו אכפתיים לפשעים.
מוזלי העיד כי בגלל האימפוטנציה שלו לא הצליח לקיים יחסי מין עם הנתקפות. בדיקות פסיכיאטריות שעבר הצביעו על כך שמוזלי היה נקרופיל. מוזלי שיחזר את התקיפה בדייקנות והסביר שהמניע היה שהוא "רצה להרוג אישה". מוזלי העדיף להרוג נשים כיוון שלדבריו הן "היו קלות יותר ולא נלחמו בחזרה". הוא הצהיר שבאותו לילה התעורר בסביבות השעה 2:00, עזב את הבית ונסע ברחובות על מנת לחפש קורבן. הוא ראה את ג'נובזה הולכת ברחוב ועקב אחריה עד למגרש החניה.
מוזלי הורשע ברצח וב-15 ביוני 1964, נגזר עליו עונש מוות. כשהקריא ראש חבר המושבעים את גזר הדין, התמלא אולם בית המשפט קריאות שמחה רבות. לאחר ששככו הקריאות, הוסיף השופט ואמר "אינני מאמין בעונש מוות, אך כשאני מסתכל על המפלצת הזו - לא הייתי מהסס להפעיל את המתג בעצמי!" ב-1 ביוני 1965 מצא בית המשפט לערעורים של ניו יורק כי למוזלי הייתה צריכה לעמוד האפשרות להעלות טענת אי-שפיות בשימוע שלפני משפטו הראשון והמתיק את עונש המוות למאסר עולם.
בשנת 1968, הועבר מוזלי לבית חולים בבאפלו, ניו יורק, לאחר שפצע את עצמו בבית הכלא. במהלך שהותו בבית החולים השתלט מוזלי על השומר שהיה איתו ופצע אותו. לאחר מכן הוא הצליח לקחת חמישה בני ערובה ואנס אחת מהן מול בעלה. הוא נתפס רק לאחר מרדף שנמשך יומיים. מוזלי גם השתתף במהומות שהתחוללו בכלא אטיקה בשנת 1971.
במהלך שהותו בכלא מוזלי למד והשיג תואר ראשון בסוציולוגיה. בשנת 1984 עבר מוזלי שימוע ראשון בוועדת השחרורים של בית הכלא. להגנתו הוא טען ש"עבור הקורבן בחוץ, זה עניין חד-פעמי שאורך שעה או דקה אחת, אך בשביל האדם שנתפס, זה לנצח". השימוע האחרון של מוזלי נערך בנובמבר 2013 והוא לא שוחרר.
לאחר שהתפרסם המקרה של ג'נובזה, רבים ראו אותו כדוגמה לחוסר האכפתיות של האנשים הגרים בערים גדולות כדוגמת ניו יורק, או של האנושות בכלל. מרבית התגובות האלו הגיעו בעקבות מאמר של הניו יורק טיימס שנכתב על ידי מרטין גנסברג ופורסם ב-27 במרץ - שבועיים לאחר הרצח. כותרת המאמר הייתה "38 אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה". אחד הציטוטים מהמאמר שהשפיעו בעיקר על הציבור היו מאחד השכנים שהסביר שראה חלק מהתקיפה אך התלבט האם להתקשר למשטרה כיוון שהוא "לא רצה להיות מעורב".
הסופר הארלן אליסון פרסם סדרת מאמרים בתחילת שנות ה-70 ובהם התייחס לעדים מהמקרה כ"שלושים ושמונה בני זונות" אשר "עמדו מהצד וצפו בג'נובזה נדקרת למוות מולם מבלי לעשות דבר". במאמר אחר הוא טען שאחד השכנים אפילו הגביר את עוצמת השמע במקלט הרדיו שלו על מנת שלא יישמע את זעקותיה של ג'נובזה. חוסר התגובה של כמות גדולה כל כך של אנשים שהיו עדים לתקיפה הובילה למחקר בפסיכולוגיה חברתית של אפקט הצופה מהצד ואפקט דילול האחריות. באופן זה, המקרה של קיטי ג'נובזה הפך למקרה מוכר מאוד בפסיכולוגיה חברתית. המחקר התחיל בעבודתם של הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לאטאן, אשר הראו שבניגוד לציפיה המקובלת, כמות גדולה של צופים מהצד מפחיתה את הסיכוי שמישהו ינסה לעזור לאדם במצוקה. הסיבות לכך מגוונות וכוללות את העובדה שהצופים רואים שאנשים אחרים לא עוזרים גם הם; צופים מאמינים שמישהו אחר יודע טוב יותר איך לעזור; או שצופים מרגישים לא בנוח להגיש עזרה כשמישהו מתבונן עליהם.
בתמונה, קיטי ג'נובזה, הייתה בת 29 במותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה