היום לפני 62 שנה (17.03.1954) התרחש טבח מעלה עקרבים. הימים היו ימי אי-שקט וחוסר ביטחון. גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה עדיין לא התעצבו, ללא כל טענת "כיבוש" או שיחרור שטח כזה או אחר משטחה של ארץ ישראל ולא היו התיישבויות יהודיות בעזה, בגולן וביהודה ושומרון. והרשויות עסקו בגירוש מסתננים ערבים אלימים ובפעולות תגמול מירדן ומצרים. פגיעים במיוחד היו יישובי הספר, שסבלו ממיקוש, גניבות וטרור, שהעצימו את תחושות החרדה והאיום בציבור היהודי. באותו היום, אוטובוס של אגד היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. באותו זמן נסיעה ארוכה זו הייתה מאוד, מהבוקר עד הערב ולכן, היו באוטובוס שני נהגים שהיו מתחלפים כל שעה וחצי-שעתיים.
בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת ירי של המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר.
עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני, ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, לא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו וירו בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מירי בת ה-5 ניצלה בזכות חייל שסוכך עליה בגופו. המחבלים חוללו את גופתה של אחת מהנרצחות, כאשר אנסו את אמה של מירי לאחר שניסתה לברוח ונורתה.
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לממשלה התברר היקף הפיגוע לאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כבר אז הבינו שרק זעזוע עושה את עבודת ההסברה. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה. הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה