היום לפני 56 שנה (11.05.1960): סוכני המוסד תופסים בארגנטינה את אדולף אייכמן.
ראש הממשלה דוד בן גוריון עלה לדוכן הנואמים בכנסת ב-23 במאי 1960 למה שנראה כעוד נאום שיגרתי. אבל ההודעה שלו הכתה את הנוכחים כרעם ביום בהיר. "עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי המלחמה הנאציים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – על מה שהם קראו 'הפתרון הסופי לבעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליון יהודי אירופה", אמר בן גוריון בהודעה הלקונית.
אייכמן נאסר לאחר המלחמה בגרמניה בידי צבא ארצות הברית אך ברח ממחנה המעצר. הוא הסתתר בגרמניה מספר שנים. ב-1950 יצא בחשאי בסיוע אנשי דת נוצרים בספינה מאירופה לבואנוס איירס שבארגנטינה והשתקע בה.
ידיעה ראשונה על מקום הימצאו של אייכמן הגיעה אל ישראל בחודש אוקטובר 1957 באמצעות ד"ר פריץ באואר, משפטן יהודי-גרמני ששימש כתובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה. הידיעה הועברה אל הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל. הוא שיגר אל באואר את איש "המוסד" שלמה כהן-אברבנאל, שקיבל ממנו מידע מפורט ומסמכים על אייכמן, אך לא את פרטי המקור ממנו הגיעה הידיעה. מן השיחה עם באואר התברר כי הוא נכזב מן האפשרות שגרמניה תבקש להסגיר את אייכמן לידיה ולשפוט אותו, וסבר כי מוטב שהמידע על מקום הימצאו יועבר לידי ישראל, הצפויה לפעול ביתר נחרצות ללכידתו ולשפיטתו. בעקבות החקירה הראשונית שלח הראל שנית את כהן-אברבנאל אל באואר בינואר 1958. הפעם ניאות באואר לגלות את פרטי המקור ממנו הגיעה אליו הידיעה על מקום הימצאו של אייכמן. היה זה גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שהיגר לארגנטינה לאחר מלחמת העולם השנייה, שבה נרדף על ידי הנאצים ונאסר במחנה ריכוז.
באותה עת העביר הראל דיווח ראשוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון כי אפשר ונתגלה מקומו של אייכמן. גם שרת החוץ גולדה מאיר הובאה בסוד העניין. בנוסף נפגש הראל עם היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כדי לברר אם תהיה ישראל מוסמכת לשפוט את אייכמן על פשעיו בקשר לשואה. כהן חיווה את דעתו שהדבר יהיה אפשרי. הראל מינה לראש צוות החטיפה את איש "המוסד" רפי איתן, איש הפלמ"ח בעברו ומפקד היחידה המבצעית של השב"כ והמוסד. הוא קבע את זהות יתר אנשי הצוות, מהם מ"המוסד" ומהם מהשב"כ. בהם נימנו אברהם שלום, צבי מלחין, צבי אהרוני, יעקב גת, משה תבור, אפרים אילני, יהודית נסיהו, שלום דני וכן יעקב מידד. הצטרף אליהם הרופא המרדים ד"ר יונה אליאן מבית החולים תל השומר.
משפט אייכמן בפני בית המשפט המחוזי בירושלים החל ב-11 באפריל 1961. ב-11 בדצמבר ניתן פסק הדין, שהרשיע את אייכמן בעבירות שיוחסו לו, וב-15 בדצמבר הוא נידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אייכמן על ההרשעה והעונש. ב-31 במאי דחה נשיא המדינה יצחק בן-צבי את בקשת החנינה של אייכמן. שימו לב גם לידיעה משמאל -אנשי שמאל פנו לנשיא דאז, בן צבי, ועתרו לחנינתו של רוצח ההמונים, בקשה שנדחתה על הסף. כבר אז הם הביעו הזדהות ורחמנות עם האידאולוגיה הנאצית כנגד היהודים משנאה למרדכי ואהבת המן. הוא הוצא להורג בתלייה בו בלילה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר במימי הים התיכון.
משפט אייכמן היה חוויה מכוננת לחברה הישראלית, לעם היהודי ולעולם כולו. חובה והכרח היו למדינת ישראל לקיים את המשפט בירושלים, בירת מדינתו הריבונית של העם היהודי, כמייצגת את ששת מיליון הנספים בשואה.
החברה הישראלית יצאה מן המשפט שונה מכפי שבאה אליו. השואה חדלה להיות עניינם של הניצולים בלבד והפכה להיות עניין לאומי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עדויות הניצולים נשמעו בפומבי ושהייתה לגיטימציה לומר אותן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נגלתה ונפרשה השואה בתהליך שהיה במכוון חושף, מלמד, מקיף ופרטני מעבר לנדרש בחוק. שלא כמשפטי נירנברג ומשפטים אחרים שעסקו בפושעי ובפשעי מלחמה, משפט אייכמן עסק בשואה וביהודים. נדרשו עוד כמעט שנות דור אחרי המשפט עד שמשמעויותיו נטמעו בתובנות החברה הישראלית/
The story of the 1960 hostile extraction of the Nazi war criminal, Adolf Eichmann, by the Mossad to Israeli justice.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה