לקראת סוף מלחמת העולם השנייה השיק הצי המלכותי הבריטי צוללת בשם טוטם (HMS Totem). כיאה לשמה, הוצב בגשר הפיקוד עמוד טוטם קטן מגולף מעץ. הצוללת שבה בשלום מכל משימותיה מול האויב הגרמני. עם הזמן, עמוד הטוטם הפך לקמע של הצוללת. צוות הצוללת האמין כי הוא שומר עליה ואף סופר כי אם תצא הצוללת ללב ים ללא הטוטם על
אח"י דקר (שנקראה על שם הדג דַּקָּר - לוקוס) הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי, שטבעה בתאריך 25 בינואר 1968 למניינם, בדרכה מבריטניה לישראל. כל 69 אנשי צוותה נספו. הצוללת שירתה במקור כאה"מ טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. הקשר עם הצוללת היה אלחוטי, בקוד מורס ישירות למפקדת חיל הים. על הצוללת היה לשלוח דו"ח מצב הכולל את מקומה הגאוגרפי וייתרת הדלק אחת ל-24 שעות. כחידוש לעומת הפקודה של אח"י לויתן, נדרשה דקר לשלוח גם הודעות ביקורת קשר כל 6 שעות, שהמפקדה הייתה צריכה לאשר את קבלתן. עוד קבע התדריך, כי במקרה שהצוללת אינה מצליחה ליצור קשר עד 8 שעות משידור הביקורת הקודם, עליה לעלות על פני המים ולא לחזור לצלילה עד השגת הקשר. אם עלתה מעל פני המים, היה על הדקר לדווח לפני צלילה מחדש.
דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 6:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. דיווח המיקום האחרון של "דקר" התקבל ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר. על פי הדיווח הייתה "דקר" כארבעים מיל ימי מדרום לקצה המזרחי של כרתים, בקואורדינטות 34°16′0″N 26°26′0″Eקואורדינטות: 34°16′0″N 26°26′0″E. הצוללת שידרה באותו יום שני שידורי ביקורת, שאינם כוללים מיקום, בשעות 12:07 ו-18:15. השידור האחרון הגיע שתי דקות לאחר חצות באותו לילה. שידור המיקום הבא מהצוללת היה צפוי להתקבל בשעה 06:00 בבוקר יום 25 בינואר. כאשר לא התקבל דיווח מהדקר עד השעה 08:00, תוגברה ההאזנה אך עדיין לא הוכרז מצב חירום, מכיוון שלצוללות באותה תקופה היו קשיי שידור וקליטה, בייחוד במזג אוויר סוער כמו זה ששרר בים התיכון בחורף 1968. במהלך אותו יום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר, גם בתדר אזרחי פתוח, אך ללא מענה. בשעה 12:25 נקלט שידור בתדר, אך לאחר בדיקה התברר כי אינו קשור ל"דקר".
בבוקר יום שישי, 26 בינואר, החלו החיפושים אחר הצוללת. נשלח מטוס סטרטוקרוזר של חיל האוויר הישראלי, ואחריו נשלח גם מטוס נורד. הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי, בהנחה ובתקווה שהצוללת אולי לא הצליחה להקים קשר ולכן עלתה על פני המים ואולי אף התקרבה לאחד החופים. נעשתה פנייה לבריטים ולצי השישי של ארצות הברית. האמריקאים שלחו ארבע משחתות לאזור, והבריטים שלחו ספינה ומטוס לאזור קפריסין. כל אוניות צי הסוחר הישראלי שהיו בקרבת האזור, הוזעקו לחיפושים. כך גם ספינות חיל הים: הצוללת אח"י לווייתן ושתי ספינות טילים שהיו בדרכן משרבורג לישראל בדיוק באותו זמן. המשחתת אח"י יפו קיצרה את ביקורה בסיציליה ויצאה אף היא לאזור. הצוללת אח"י "דולפין" הגיעה לכרתים ממערב, נפגשה עם סטי"ל, וקיבלה גזרת חיפוש.
לחיל האוויר הבריטי הייתה בקפריסין תחנת חיפוש והצלה המיועדת לאיתור טייסים שנטשו מעל הים ונתנה סיוע גם לכלי שיט במצוקה. לתחנה היה מוקד קשר ונוהלי עבודה עם כל מדינות האזור, והיא אף הפעילה שתי ספינות מאוישות באנשי חיל האוויר המלכותי. החיפושים נמסרו לניהול מפקדה זו, שפעלה לפי תוכניות הקבע שלה והרחיבה את גזרת החיפושים לכל הרבע המזרחי של הים התיכון. ב-27 בינואר בלילה דווח למפקדת החיפושים כי תחנת ניקוסיה קלטה למשך 7 דקות שידור בתדר מצופי הצוללת (4340 ק"ה) והבחינה גם באותיות SOS וכן במילה SUBSUNK, שהם חלק משיטת השידור של המצוף. בחקירות הקשר שנעשו אחר כך אבד הביטחון בדיווח זה.
ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים הבריטית בקפריסין כי "הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס", וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר. מבצע החיפושים הישראלי נמשך עוד ארבעה ימים, וכאשר שקעה השמש ב-4 בפברואר נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם. מבצע החיפוש אחר אח"י דקר הסתיים. בחיפושים השתתפו 38 כלי שיט שביצעו אלפי שעות סריקה. כלי השיט של חיל הים לבדם ביצעו 2,172 שעות ים במהלך החיפושים. כמו כן בוצעו 105 גיחות מטוסים. כל שטח אזור החיפושים נסרק מספר פעמים, קוימו תצפיות עין ומכ"ם מכלי שיט וממטוסים, וכן התבצעה האזנה בים ובחוף לכל התדרים שהצוללת עשויה הייתה לשדר בהם. מטוסי הסיור הבריטים והאמריקאים היו מצוידים במיוחד למשימת החיפוש בים ומאומנים לה היטב, ולפיכך יעילות החיפוש של כלי טיס אלה הייתה גבוהה במיוחד. הים הסוער הקשה על כלי השיט בחיפושיהם, אך כמעט שלא פגע בכושר החיפוש של המטוסים. ניתן להניח כי אילו הייתה "דקר" על פני המים היא הייתה מתגלית על ידי המחפשים, וכך גם ניתן היה לגלות ריכוז של אנשים, דלק, או ציוד על פני המים. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, והפרשה נתקבעה כתעלומה וטראומה לאומית. החיילים הוכרזו כנעדרים ונשות החיילים בצוללת הפכו לעגונות מלחמה. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף חאן יונס שברצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, ולהאשמות לגבי טיבועה בידי צבאות אויב, בעיקר צבא מצרים, אך אלה לא העלו דבר. מאחר ומלחמת ההתשה עם מצרים הייתה באותה עת בעיצומה. חיל הים המצרי לא לקח חלק במאמץ החיפושים הבינלאומי ולא נערכו חיפושים בחופי מצרים. ממשלת מצרים הצהירה בחודש פברואר 1968, כי לכוחותיה המזוינים אין קשר להיעלמות "דקר".
בגמר המלחמה הקרה ניאות אדמירל ג'רמי בורדה להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית למציאת הצוללת. החיפושים שבו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק של 3 קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה.
לאור ניתוח הסיבות האפשריות עולה כי התרחיש המתקבל ביותר על הדעת לטביעת הצוללת הוא התרחיש הבא: תנאי האזור: לילה חשוך, גלים בגובה 2.5 עד 4 מטרים. "דקר" הפליגה בעומק פריסקופי, במהירות גבוהה, בשינור ובשילוב ישיר של מנועי הדיזל להנעה. מכ"ם הצוללת לא הופעל, הראייה בפריסקופ מוגבלת לטווח קרוב ורעש מנועי הדיזל הפריע לקליטת הסונאר. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר מרבית אנשי הצוות בשנתם, גילתה הצוללת כלי שיט בטווח קרוב. התגובה הייתה ירידה מיידית לעומק ביטחון. הפעולה דרשה מעבר משינור ותנועה במנועי הדיזל, לצלילה מלאה במנועי חשמל. השינוי התבצע במהירות, תוך כדי ירידה, למיטב יכולתם של אנשי משמרת ההיגוי. נראה שההתנגשות עם האנייה הקרבה נמנעה, אולם בתנופתה הצוללת המשיכה לרדת. הצוות לא הצליח לאזן את הצוללת ולייצבה בעומק הביטחון; תוך זמן קצר מאוד, עברה "דקר" את עומק הקריסה (כ- 200 מטר), והתרסקה. למרות השכיחות הרבה יחסית של מקרי התנגשות בצוללות. לדעת המעורבים בחקירה התרחיש הסביר ביותר לסיבת הטביעה של אח"י דקר הוא " תקלה טכנית שהביאה לאובדן השליטה בצוללת.
לאחר דיונים הוחלט להשאיר את הצוללת במקומה, גשר הפיקוד ומדי אחד הצוללנים הועלו ליבשה. זהו תיעוד מציאת הצוללת אח"י דקר בעומק של למעלה מ-3 קילומטרים, לאחר 30 שנות חיפוש של הצוותים הישראליים והאמריקאים. צוות ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק התלווה לצוות הנאוטילוס בשחזור מסעה של הצוללת בפיקודו של יעקב רענן לחיפה ומביא את הרגעים המרגשים של מציאת גוף הצוללת במעמקי הים התיכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה