למה לאדם אסור להתערב בטבע? פארק ילוסטון בארה"ב בתור דוגמא

פארק ילוסטון בארה"ב , הפארק לאומי הראשון בעולם, היה ידוע בקהילת הזאבים הגדולה והמרשימה שלו שהפכה לסימן ההיכר של הפארק עד היום.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החל לחץ של חוואים בסביבה כלפי הרשויות על כך שהזאבים טורפים את עדריהם שליחכו עשב להנאתם בשדות הפתוחים ברחבי הפארק. עקב כך, ובלי הרבה מחשבה קדימה, נורו, הורעלו או הושמדו כלל הזאבים בפארק! ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הם נעלמו כליל.
סוף טוב הכל טוב עבור החוואים והפארק? אז זהו שלא. הטבע חזק מהכל. ברגע השמדת כלל הזאבים החלה שרשרת אירועים טבעיים חמורים בפארק:
1. עקב העובדה שהזאבים הפסיקו לטרוף את העדרים, אוכלוסיית האיילים בפארק גדלה בצורה מאסיבית.
2. כיוון שאיילים הם צמחוניים וכרגע לא ממש היה מי שיטרוף אותם, הם חיסלו שטחים גדולים יותר של צמחיה, ובצורה מוגברת, מה שהפך שטחים ירוקים עד אז, לצחיחים לגמרי.
3. עשבים ועצים בגדות הנהרות נעלמו לגמרי והפסיקו לצמוח, ועקב כך לא היה מזון לציפורים בפארק, כך כמות הציפורים בפארק ירדה באופן דרסטי.
4. הבונים, שניזונים מעצים בגדות הנהרות, נעלמו... עקב העובדה הפשוטה שהעצים והאוכל שלהם נעלמו מגדות הנהרות.
5. כיוון שהבונים נעלמו, המיני סכרים שהם יוצרים גם נעלמו ולא היה מי שיספק איזור מים קרים ומוצלים לדגים בפארק, שגם מספרם פחת דרסטית.
6. עקב הכמות הגדולה של האדמה הצחיחה באיזור הנהרות (כאמור אין צמחיה, אין בונים, אין סכרים, אין דגים וכו'), שטפונות סחפו איתם עוד ועוד אדמה.
7. עקב השטפונות והסחף, גדות הנהרות כבר לא היו יציבים, מה שגרם לנהרות עצמם לסטות ממסלולם ולסכן את החיות (הנותרות) בפארק ואת דרכי הגישה... אפילו למטיילים.
8. האיילים, שכבר לא ממש היו צריכים לזוז, רמסו שדות שלמים, שדה אחר שדה...של החוואים עצמם!
9. כיוון שהאיילים לא מתים, אין ממש פגרים על הקרקע, כלומר פחות נשרים, עורבים, שועלים, זאבי ערבות, ודובים שחיים בפארק. רובם נטשו.
10. אם אין פגרים גם אין ממש זוחלים/תולעים, ומשהו שיזין את הקרקע שתצמח מחדש כחלק מהמערכת האקולוגית הטבעית.
כל זה לא התרחש כמובן תוך שנה, אלא לאט ובעקביות, עד שזן אחר זן נפגעו מהשטות ההיא בשנות ה-70 של המאה ה-19.
** עובדת בונוס: יש חדשות טובות – רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 נפל לאמריקאים האסימון. הפיתרון? להחזיר את הזאבים כמובן.
כאמור באמצע שנות ה-90 נלכדו כ-30 זאבים בקנדה (לא כולם, אל דאגה), ושוחררו באופן מבוקר בפארק. הזאבים התרגלו למקום, החלו לצוד איילים, שפתאום היו חייבים לנוע. יותר תנועה = פחות שהייה בגדות הנהרות ובשטחים נרחבים אחרים = יותר צמחיה, יותר עצים, יותר חיות, ויותר חיים בפארק. כל המערכת האקולוגית חוזרת להשתקם.
נכון להיום הפארק אמנם עדיין בהתאוששות אבל נמצא במצב משמעותית יותר טוב ממה שהיה רק לפני כ-25 שנה.