מבוא למשפט עברי – תשע"א עבודת אמצע קורס הרסטו-בר הנה מסעדה הממוקמת במרכז ירושלים מרחק קצר מחומות העיר העתיקה. במהלך פסח תש"ע הגיעו פקחים מטעם עיריית ירושלים למסעדה וגילו כי המסעדה מוכרת חמץ בפסח – על הבר מוצבים לראווה קרואסונים ומיני מאפה שהנם חמץ. כתוצאה מכך, הוגש כתב אישום כנגד הרסטו-בר על עבירה של איסור הצגת חמץ בפסח לפי סעיף 1 לחוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו – 1986, הקובע כי: "מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לעניין זה, 'מוצר חמץ' – לחם; לחמנייה; פיתה; כל מוצרי קמח חמץ אחרים".
הפרקליטה מטעם פרקליטות המדינה פונה אליכם על מנת שתכתבו עבורה חוות דעת קצרה התומכת בהגשת כתב האישום כנגד הרסטו-בר. מנגד, הפרקליטה המייצגת את הרסטו-בר גם היא פונה אליכם ומבקשת שתכתבו עבורה חוות דעת אשר תומכת בביטול האישום כנגד הרסטו-בר. הנחיות לכתיבת העבודה:
החליטו עבור מי מהצדדים לכתוב את חוות הדעת. למדו את מקורות המשפט העברי שבנספח. נסחו חוות דעת בת שני עמודים (לא יותר – רווח אחד וחצי, גופן 12) שבתוכה מופיעים לפחות שלושה מקורות משפט עברי מתוך הרשימה שלהלן (אתם מוזמנים להסתמך גם על חלק מן המקור). הזכירו האם מדובר במקור מקראי או מקור תנאי או תלמודי או מאוחר יותר.  חוות הדעת צריכה לכלול התייחסות לשלושה נושאים: א.      האם חוק יסודות המשפט חל במקרה הזה? נמקו את תשובתכם. אל תחזרו על הדעות השונות הקשורות לחוק יסודות המשפט אלא יישמו את התשובה הנראית לכם ונמקו, גם על בסיס לשון החוק,  מדוע אתם סבורים שהיא חלה בעניין זה. ב.      האם, על פי מקורות המשפט העברי שבהם בחרתם לעסוק, יש הגיון לאסור על הרסטו בר למכור חמץ בפסח. ג.       בבג"ץ 72/62 רופאייזן נ' שר הפנים נקבע כי למושג יהודי בחוק השבות משמעות שונעה מהמשמעות שניתנה למונח על פי הדין הדתי. האם, לדעתכם, יוצר חוק חג המצות (איסורי חמץ) הגדרה אזרחית (ולא דתית) של איסור חמץ? נמקו בקצרה.
אם אתם מעוניינים להתייחס לשאלת חוקיותו של חוק חג המצות (איסורי חמץ) אתם מוזמנים לעשות זאת (אבל לא חייבים לעשות זאת) בפסקה אחת בלבד (עד ארבעה משפטים) – שאלה זו חשובה אך היא איננה עומדת במרכז העבודה.     בכתיבת התשובה אתם מוזמנים להזכיר ולהסתמך על מקורות משפט עברי אחרים ומקורות משפטיים אחרים ובלבד שיופיעו שלושה מקורות משפט עברי בתשובה. אתם מוזמנים לפרש את פסוקי המקרא באופן שונה מהאופן שהמדרש או המשנה דרשו אותם. העבודה היא אישית.
זכרו: אין תשובה "נכונה". כתבו את דעתכם תוך שאתם מפרשים את המקורות ומנצלים את הידע שכבר רכשתם. כתבו בקצרה ובאופן הגיוני (עצה: קראו לעצמכם את התשובה שכתבתם בקול לפני שאתם מגישים אותה על מנת לוודא שהדברים יובנו על ידי קוראם).   תאריך הגשת העבודה:
4 במאי 2011.
מקורות   מקור 1:
שמות יב:יט:
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
שם יג:ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:
דברים טז:ד וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
  מקור 2: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פיסקה י"ב "שאר לא ימצא בבתיכם" מכלל שנאמר: "לא יראה לך שאר" (שמ' יג ז) – יכול יטמין [את החמץ או] ויקבל פקדון [חמץ של מישהו אחר]? תלמוד לומר: "שאר לא ימצא בבתיכם".
יכול אי אתה רואה לאחרים? תלמוד לומר: "לך" –  לך אי אתה רואה, [אבל] רואה אתה לאחרים.   מקור 3: ספרי דברים פיסקא קל"א "לא יראה לך שאר" –  רואה אתה לאחרים… לא יראה לך שאר – רואה אתה בפלטיא [ברשות הרבים]. לא יראה לך שאר – בטל בלבך, מכאן אמרו: ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו".
מקור 4:
משנה מסכת פסחים פרק א', משניות א'-ב':
אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר.
כָּל מָקוֹם שֶּׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.
וְלָמָּה אָמְרוּ [שצריך לבדוק] שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּמַרְתֵּף? מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.
אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לֶחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף.
מקור 5: תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ו', עמוד ב' דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים [שאיננו נמצא בבעלותך אבל אתה כרית אותו ולכן יש לך אחריות עליו], וחמץ משש שעות ולמעלה [כיוון שהחמץ אסור באכילה ובהנאה וחייב בביעור ברגע שנכנס הפסח, אם לא ביערת אותו הבעלות בו איננה רגילה. אם כך, אולי לא יתחייב מי שלא ביער או ביטל את החמץ לפני החג? לשם כך, רבי אלעזר מקיים פיקציה משפטית לפיה למרות שאי אפשר להיות בעלים מלא של חמץ בפסח מתחייבים עליו בבל יראה ובל יימצא].
  רש"י (רבי שלמה יצחקי, פרשן מקרא ותלמוד, המאה  ה –
1 1), שם שני דברים אינן שלו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו – להתחייב עליהן.
בור ברשות הרבים – הפותחו חייב בניזקין, ואין הבור שלו אלא של הפקר, שהרי ברשות הרבים הוא, ואף על פי שכרהו – אין רשות הרבים קנויה לו.
  מקור 6:
נודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדאו, רבה של פראג, מגדולי הפוסקים במאה השמונה עשרה) אורח חיים, סימן כ:
שאלה: אחד מת בערב פסח אחר חצות היום ולא מכר חמצו קודם מותו וגם לא ביטל ונשאר בעזבונו חמץ בסך רב.
ושאל השואל מה דינו של חמץ זה הן בתוך הפסח אם מוטל חיוב על היורשים לבער החמץ מן העולם קודם הלילה כדי שלא יעברו על בל יראה אחר שמת מורישם והמה יורשים החמץ הזה, או לא. וגם שאל השואל אם לא בערוהו היורשים ונשאר חמץ זה כמות שהוא עד אחר הפסח מה דינו אחר הפסח אם הוא מותר או אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח.             תשובה: …בודאי אין שום חיוב על היורשים לבער חמץ זה ואינם עוברים על בל יראה כלל כיון שבעת שמת מורישם כבר היה אחר חצות ואנן שיטת רוב פוסקים נקטינן ב[חמץ] לפני זמנו [ואחרי חצות היום בערב פסח] כר"י שאסור בהנאה מן התורה אם כן לא מיחשב דמים להורישו ליורשיו ואפילו בחייו כבר לא היה נחשב שלו ואיננו ברשותו. וכמו שנאמר בגמרא שני דברים אינם ברשותו של אדם בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה. ואף שעשאו הכתוב כאילו ברשותו לענין שעובר עליו בבל יראה לדידיה עשה הכתוב שכבר היה שלו ועשאו הכתוב כאילו לא נפיק מרשותו אבל אינו שלו להורישו ליורשיו שיעברו גם הם בבל יראה. וכשמת נשאר חמץ זה הפקר ואין לו בעלים כלל.  מקור 7:
תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ד', עמוד א' בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק [שאלו את רב נחמן בר יצחק – אמורא בבלי מהמאה הרביעית לספירה]: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי [על מי מוטלת החובה] לבדוק [לעשות בדיקת חמץ]? על המשכיר לבדוק – דחמירא דידיה הוא [האם על המשכיר לבדוק שזהו החמץ שלו], או דלמא על השוכר לבדוק [או אולי על השוכר לבדוק] – דאיסורא ברשותיה קאי [שהחמץ האסור נמצא ברשות שלו] – כלומר, הדילמה היא האם מה שמחייב לגבי חמץ הוא הבעלות או שמא דווקא העובדה שהחמץ נמצא ברשות של אדם]? התם [ שם, בעניין מזוזה, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי? – אמר להו רב נחמן בר יצחק, תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק.   רש"י שם ברשותיה קאי – שהרי עתה הבית שלו.
מסירת מפתח – הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר – חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום – כבר חלה חובה עליו.
  מקור 8:
רמב"ם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פרק א א  כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן–במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה" (שמות יב,טו); בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה:  אחד האוכל, ואחד הממחה ושותה.
ב  החמץ בפסח, אסור בהניה–שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג), לא יהא בו היתר אכילה.  והמניח חמץ ברשותו בפסח–אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין:  שנאמר "ולא ייראה לך שאור–בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), ונאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט); ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.
ג  אינו לוקה משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט) אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו–כדי שיעשה מעשה.  אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו–אף על פי שעבר על שני לאוין–אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה; ומכין אותו, מכת מרדות.
ד  חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים:  מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס–כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.
ז.  האוכל מן החמץ עצמו בפסח, כל שהוא–הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג).  ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית; והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות.
ח  אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום.  וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה–שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח:  כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה–לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.
ט  ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא ייגע באיסור תורה, ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהניה, שעה שישית מדברי סופרים; ושאר היום משביעית ומעלה, מן התורה.
י  שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ–גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית.  יא  הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר, עד סוף שעה רביעית; ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו; והאוכל בשעה שישית, מכין אותו מכת מרדות.  והאוכל מתחילת שעה שביעית, לוקה.