דיסוננס קוגנטיבי בקרב השמאל הישראלי

סכסכנים יקרים, נסו תרגיל אחר כי זה לא ילך לכם. מכירים את זה כשהעובדות לא משרתות את האג׳נדה אז ממצאים שקרים?
אז פרופוגנדה אנטי-ישראלית.
פוסט שהועלה בפייסבוק מלין על כך שאין הכוונה בשילוט על כביש 1 לאבו גוש. הפוסט עשה את זה באופן כל כך אכזרי - הציג את תושבי אבו גוש כפרו ישראלים וכציונים, אך נושאים סכין שהמדינה תקעה להם בשכם למרות הכל, מאחר והרשויות מכחישות את קיומו של הכפר ולכן, העלימו את קיומו מההכוונה על כביש 1.
יחד עם זאת, 1 ק״מ משם יש את המחלף הנכון עם השילוט הנכון. בחרתי לצלם את השלטים על מנת להפריך את הטענות השקריות של אותו פוסט עלוב המטיף לתיסכול ומירמור .
שלטים אלו צולמו בכביש המהיר, כביש מספר 1, הנמתח מתל אביב לירושלים. יצאנו בעקבות פוסט שהתפרסם בפייסבוק, הנכתב על ידי שמאלני, אשר טוען כי בשלטים בכביש זה שכחו בזדון ומתוך זילזול לרשום את השם אבו גוש בשלטים המובילים ומכוונים לכפר אבו גוש משני כיווני הכביש !!!
האומנם ?!?
התמונות הללו ממחישות את הפער בין מה שנטען באותו פוסט לבין מה שקיים במציאות וכאן נשאלת השאלה : למה בדף מסויים בוחרים להציג את עניין השלט שבו לא רשום את שם הכפר אבו גוש ? ולמה ספיציפית אבו גוש ?
הייתי מעריכה את הצעד לו אם הכוונה בדבריו היתה מחאה ועריכת ביקורת על הממסד שאין לי ספק כי קיימת בו אפליה כלפי המגזר. אבל לא ... הפוסט ההוא לא בא לבקר. הוא בא ללעוג, לסכסך, לעורר זעם, לזלזל ולפגוע. הוא חצוי בין הגישה השמאלנית המתיימרת לייצג את המגזר הערבי ומנסה לתקוף כל ניסיון החורג ממנה או קו וסמל של דו קיום לבין ההקצה של חלק ממטיפי המגזר.
חלק אף יכנו את המצב כדיסוננס קוגניטיבי. על פי פרנץ פאנון, פסיכיאטר ופילוסוף (1925-1961), לעתים אנשים מחזיקים באמונה בסיסית כלשהי, והיא מאוד חזקה בתודעתם. כאשר מציגים בפניהם עובדות מוצקות הסותרות את אותה אמונה, הם אינם מסוגלים לקבל את העובדות החדשות. הדבר עלול ליצור בהם תחושות מאוד לא נוחות אותן יתקשו להכיל ולכך קוראים: דיסוננס קוגניטיבי - אמונה חזקה מול עובדות מוצקות - יצירת קונפליקט פנימי. מכיוון שמאוד חשוב להם להגן בכל מחיר על אמונתם הבסיסית, הם ינסו לעשות רציונאליזציה של המצב, הם יתעלמו מן העובדות או אפילו יכחישו כל דבר שאיננו תואם את האמונה בה הם מחזיקים.
לא בכדי הפוסט מתייחס לאבו גוש ולא לאום אל פאחם לדוגמא. זה לא מקרי שהמוצג הוא כפר שהוא דוגמא למקום שאין ישראלי ולא משנה מהי תפיסת עולמו או השתייכותו הפוליטית שלא ביקר או לא שמע על הייחודיות של אבו גוש.

ואז באה תפיסה החצויה בין שמאל מתנשא לועג לחלק מהתושבים שאשמתם כי אחוזי הטרור בקרבם שואף לאפס ומנסה ללעוג להם ולהציג אותם " פראיירים " בטענה שאף אחד ברשויות לא שם עליהם. מצד שני , התפיסה המייצגת תיסכול בחברה הערבית שקשה לה כל הזמן להיתקל במועדפות ובתחושת הביטחון שכל אזרח במדינה חש כשהוא נכנס לאבו גוש, כסמל לאחת מהדרכים לדו קיום, מאחר והכפר מהווה מקום לעלייה לרגל בשעות הפנאי לישראלים, יהודים וערבים כאחד. שתי התפיסות ביחד התערבבו בפוסט אחד עלוב היוצא נגד הגישה הייחודית שהכפר עיצב לעצמו ומנסה להגיד לתושבי הכפר : הנה אתם רואים ? יצאתם פראיירים.

אני אומרת : באמת ? וואלה , בלי קשר לשלטים , טוב לי פה , על אפכם וחמתכם זוהי מדינתי ומדינתם של תושבי גוש עציון ומדינתו של ערבי ציוני ופרו ישראלי באשר הוא. על שני דברים אין מחלוקת. כפי שאני מאמינה שזכויותיהם הטבעיות של תושבי אבו גוש כאזרחים הן חלק מהמוסכמות שאין עליהן עוררין, ככה גם חובותיהם כלפי מדינת ישראל. אף אחד לא עושה להם טובה והם לא עושים טובה למדינה. אבל אתם מעדיפים לסכסך בין יהודים לערבים. זה בסדר. אני מבינה מה אתם מנסים לעשות פה. זה לא יילך לכם.

כפייה חילונית בישראל: קניון קונס בעל עסק שאינו פותח את בית הקפה בשבת

ישראל, מדינת היהודים. המקום היחידי, לכאורה, בו יהודים אמורים להרגיש בטוח בארצם, במדינתם. כאן, הקרבה לדת והאמונה בקב"ה אינה מסתכמת בהשקפת עולם בלבד.
לא פעם, תקפתי במסגרת בלוג זה את שרותי הדת בישראל על הכפייה הדתית כלפי יהודים. הרי שבעים פנים לתורה ובהתאם לכך, צדיק באמונתו יחייה. עם זאת, הכפייה הדתית באה לידי ביטוי בכך שבית הדין הרבני הוציא ילד מזרועות אימו לאפטרופסותו של אב ובן זוג מכה רק מאחר ולדידם, האם אינה דתיה מספיק. הבלניות במקווה מסלקות נשים שהגיעו לטבול מאחר והן לא טבלו בהתאם לנטיית ליבה של הבלנית. ארגוני סיוע והצלה לא מוכנים שנשים יתנדבו בארגון. משגיחי כשרות גובים פרוטקשן מבעלי מסעדות ומפעלים הזקוקים לתעודת כשרות ואינם מבצעים את עבודתם. חרדים אף כופים הפרדה על נשים בתחבורה הציבורית ובכך עוברים עברה דתית חמורה. עבירות מין בקהילה החרדית מושתקות.
במקביל, קיימת כפייה חילונית כלפי יהודים במדינת ישראל, כאשר למשל מפעילים מחאה במטרה לכפות על יהודים לעבוד ביום המנוחה השבועי, יום השבת, באמצעות הפעלת תחבורה ציבורית. התקשורת הבין לאומית מבצעת דהומניזציה ליהודים, אך הדבר ידוע, אינו חדש. אך דבר מפתיע הנו כשהדמוניזציה כנגד חרדים מבוצעת על ידי מדיית ההמונים השמאלנית - חילונית בישראל. השוואתם של חרדים לקופים נתפסת על ידי החילונים לאמנות. פוליטיקאים בהנהגת האתאיסט לפיד יורשו של טומי לפיד בתחום ועמחא נוספת מאשימים את החרדים בשוד קופת האוצר ובגרעון הלאומי על לא עוול בכפם כשלמעשה, החילונים הם אלו שבוזזים את הקופה. ובכלל, לזהבה גלאון נמאס להתחשב ברגשות הדתיים בשכונות ובישובים בעלי אופי דתי.
התקשורת הישראלית מבצעת דהומניזציה ליהודים דתיים, לחרדים ואף למתנחלים הידועים בקרב הציבור בהיותם מלח הארץ. הדבר מבוצע בחדשות, בקולנוע הישראלי ואף בתוכניות הסאטירה. תופעה זו מכונה חרדופוביה. עיריות בישראל מונעות מיהודים להניח תפילין. במקומות ציבוריים אוסרים על הנפת דגל ישראל, עליו מתנופף מגן דוד, ובכלל זה במסגרת הפגנות. יהודים מותקפים מדי יום והם אינם מקבלים הגנה משטרתית. ליהודים נאסר לעלות למקומות הקדושים להם, כגון מערת המכפלה והר הבית. יהודים מותקפים על ידי בני מיעוטים על רקע דתי. בתגובה, השמאל הרדיקלי בישראל תוקף את היהודים.
לעומת הגנה על יהודים דתיים, משטרת ישראל מגינה על תושבי ישובים חילוניים ועשירים במרכז הארץ ומבצעת שליחויות עבור טייקונים. הדבר בא לידי ביטוי עוד מקום המדינה, כאשר נאסר על עולים חדשים סממנים יהודים ולכן, גזזו להם את הפאות וכן, בתקופת ההעפלה, הנהלת היישוב היהודי בארץ ישראל חששה מהעלאת יהודים דתיים.

מאז אתמול שלחו לי את הפוסט המצורף כאן שוב ושוב, בזעם. זה לא נשמע לי הגיוני אבל בדקתי. הנה הפרטים:כך מספר רמי בר לב, המנ...
Posted by ‎סיון רהב-מאיר‎ on Wednesday, August 26, 2015

אז מדינת ישראל הנה מדינה יהודית ודמוקרטית המאפשרת חופש דת וחופש מדת. עדיין, קו פעולה החרדופובי מצד השמאל החילוני מקבל חיזוק נוסף, כאשר קניונים קונסים בעלי עסקים הבוחרים לשמור על יום השבת כיום מנוחה ונמנעים מלפתוח את העסקים ביום השבת. בעל סניף הנרי'ס במתחם שרונה נקנס בכל שבוע בסכום של 3,500 ש"ח על ידי בגלל שהוא סוגר את העסק בשבת. הדבר מהווה לדברי הנהלת הקניון הפרת חוזה. 

2000 שנה ערגנו לציון, למדינה יהודית בארץ ישראל. העם היהודי עבר פוגרומים, התנכלויות, שואה, עלילות דם ועוד. הדבר שהשאיר אותנו מאוחר כעם יהודי היא המסורת והאמונה. הגענו לנחלה וכעת, חבורת חזירים ותאבי בצע אונסים אותנו לבטל את מורשת אבותינו ואמונתנו. אבל כשמדובר בחופש דת של ערבים? השמאל ההזוי היה צועק חמאס.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

"המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע." (מנחם בגין)

מנחם בגין, אחד מאחרוני הנפילים בישראל, אסטרטג משכמו ומעלה ואדם מוסרי ביותר. ימים ספורים לאחר המהפך בשנת 1977, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים שנמלטו מוייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.
מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הוא אימץ את חזונו של ז'בוטינסקי, מורהו, לחתור להגשמת חזון הבית הלאומי. אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה.‏ לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית מבחינה דתית, מדינית וצבאית. הוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר, ובכלל זה בתקופת הסכם השלום עם מצרים.
בצעירותו, התחנך בגין על ברכיה של תנועת בית"ר. בתקופת המנדט הבריטי, מנחם בגין פיקד על ארגון האצ"ל ועשה את הכל כדי למנוע מלחמת אחים מול בגידותיו של בן גוריון בתקופת ציד הסזון בזמן המנדט הבריטי ובפרשת אלטלנה. בגין היה ראש הממשלה היחיד שיישם הסכם שלום מוצלח בין ישראל למדינה ערבית. הסכם השלום הושג בניגוד לכל תחזית של השמאל ההזוי דאז, ובכלל זה בניגוד לתחזיותיהם של ההזויים ב'שלום עכשיו'.
ב-14 במרץ 1978, הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה ל"אוטובוס הדמים", אירוע בו טבחו מחבלים באוטובוס אגד שנסע בכביש החוף. במסגרת הטבח, נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה בישראל. במסגרת המבצע, חדר צה"ל עד לנהר הליטני שבדרום לבנון ועד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי, החזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים. מבצע זה גבה את חייהם של 20 חיילי צה"ל הרוגים במבצע. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. אמנם המבצע גבה את חייהם של חיילים. עם זאת, תרומתו לבטחונה של מדינת ישראל ותושביה רבת משמעות. לצערנו, תגובה כזו אינה קיימת בזמננו.
ב-7 ביוני 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק. המבצע בוצע בהצלחה אך עוררה מחלוקת. חשוב להבין, כי נשק אטומי הנו נשק שובר שוויון. ידוע, כי לישראל יש נשק אטומי וכור גרעיני. העולם האנטישמי לא בדיוק הסכים עם הסיטואציה. עם זאת, 35 שנים מאוחר יותר, לאחר שאנחנו יודעים לאן המצב בזמרח התיכון התפתח, האם היינו רוצים את סדאם חוסיין עם נשק גרעיני וכור אטומי?
"איני יכול עוד". כך אמר בגין. היום לפני 32 שנה: מנחם בגין מודיע כי בכוונתו להתפטר מתפקיד ראש ממשלת ישראל.
היום לפני 32 שנים, בישיבת הממשלה שנערכה ב-28 באוגוסט 1983, הודיע בגין על כוונתו לפרוש במילים "איני יכול עוד". מעבר לכך לא הסביר את מניעיו. השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו.
מאז, בגין הסתגר בבית ראש הממשלה, ורק כעבור כמה שבועות, ב-15 בספטמבר, הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא, חיים הרצוג. מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו ולצדם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. 19 יום לאחר הודעתו על כוונתו להתפטר, בתאריך 15.09.1983, ראש הממשלה מנחם בגין התפטר, כאשר מזכירו מעביר את מכתב ההתפטרות לידי נשיא המדינה, חיים הרצוג.
החל מראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין לתקופה בביתו. מסמכים אשר הועברו אליו לעיון היו חוזרים לעתים ללא תגובה מצדו.
בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1984, הביע בגין תמיכה ביצחק שמיר ובליכוד. בינואר 1985, בעקבות ניצחון אריאל שרון בתביעת דיבה שהגיש בארצות הברית נגד השבועון "טיים" בנושא טבח סברה ושתילה, שיגר בגין מכתב ברכה לשרון ואף התראיין ל"קול ישראל" ואמר שזה "ניצחון מוסרי מוחלט".



מספר השערות הועלו להסברת חוסר תפקודו והתפטרותו. היו שייחסו את השבר למותה של עליזה רעייתו, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות, ב-13 בנובמבר 1982. במיוחד הוא כאב את העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה על מותה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב לישראל. לאחר שניצח בבחירות בשנת 1977, אמר לה "ולעליזה אשתי, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים." (הוא התבסס על הפסוק שבירמיה פרק ב': "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה").
הסבר אחר שהועלה הייתה שהקשתה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון בעקבות מבצע שלום הגליל, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון שהתפתחה בעקבות המבצע, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית. מזכירו האישי, קדישאי, שלל הסבר זה.
עפר גרוזברד טען בספרו "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" שבגין סבל מדיכאון קליני מאז ילדותו ודיכאון זה התפרץ והחמיר במהלך כהונתו כראש ממשלה, לא בגלל מאורע חיצוני כלשהו.
ב-9 במרץ 1992, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלוויתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר. באותו היום, מדינת ישראל, המזרח התיכון והעולם איבדו אדם דגול, נפיל. 

Django Unchained (Looking For Freedom) Soundtrack: Freedom ~ Performed by Anthony Hamilton and Elayna Boynton Lyrics

Felt like the weight of the world was on my shoulders...
Pressure to break or retreat at every turn
Facing the fear that the truth had discovered
...No telling how all this will work out
...But I've gone too far to go back now.
...I am looking for freedom, looking for freedom...
And to find it cost me everything I have...
Well I am looking for freedom, looking for freedom
...And to find it may take everything I have.
I know all too well it don't come easy...
The chains of the world they seem to move in tight...
I try to walk around it but stumbling's so familiar
Try to get up but the doubt is so strong
There's gotta be a weight in my bones
I'm looking for freedom, looking for freedom
And to find it, cost me everything I have
...Well I'm looking for freedom, I'm looking for freedom
...And to find it may take everything I have
Oh not giving up has always been hard, so hard...
But if I do things the easy way I won't get far.
Hmm, life hasn't been very kind to me lately, (well)...
But I suppose it's a push for moving on (oh yeah)
In time the sun's gonna shine on me nicely (one day yeah)
Something tells me good things are coming and I ain't gonna not believe.
...I am looking for freedom, looking for freedom...
And to find it, cost me everything I have...
Well I am looking for freedom, looking for freedom...
And to find it, may take everything I have.

Alicia Keys - New Day | Lyrics

Party people say, party people say
Ay, it's a new day, it's a new day
The world's getting ready, everybody ready, yeah
For a new day, for a new day
Celebrate and say, ay, ay, ay, ay
It's alright to feel however you want to
There's no limitation no
Fill up your life, let me see your hands up one time
We celebrate mine, cause I ain't gonna get no more
So we can do this all night
One time, everybody say ay ay oh
There's a feeling that I got that I can't give up
Feeling in my heart that I can't get over
I know that it's coming like the sun come up
Tell me do you feel like say, everybody say
Party people say, party people say
Ay, it's a new day, it's a new day
The world's they getting ready, everybody ready, yeah
For a new day, for a new day
Celebrate and say, ay, ay, ay, ay
Take a look in my eyes, can't you see I'm ready
Come along, let's get it, eh
If you wanna touch the sky, hands in the air one time
All night, no doubt it
I'mma live it loud like there's only one life
Have to live it up, one life, have to live it up
There's a feeling that I got that I can't give up
Feeling in my heart that I can't get over
I know that it's coming like the sun come up
Tell me do you feel like say, everybody say
Party people say, party people say
Ay, it's a new day, it's a new day
While they getting ready, everybody ready, yeah
For a new day, for a new day
Celebrate and say, ay, ay, ay, ay
Eyes on the wall
It's now or never at all
I'm gonna give it my all
Whether I rise or fall
I'm gonna give it my all
Party people say, party people say
Ay, it's a new day, it's a new day
While they getting ready, everybody ready, yeah
For a new day, for a new day
Celebrate and say...
Celebrate and say...
Celebrate and say...
Celebrate and say...

תיעוד: כשמשרד הבריאות קובע להיפטר מתרנגולות הסוללה בגיל שנתיים

תיעוד: כך נפטרים מתרנגולות בתעשיית הביצים בסוף דרכן
גאיה גולדברג, רכזת הפרוייקט לאימוץ תרנגולת מלולי הסוללה, הצליחה לאחרונה לתעד את האופן בו משרד החקלאות נוהג להשמיד את התרנגולות בהגיען לגיל שנתיים.וכך היא כותבת: "מדי יום נוסעת שיירה קטנה ברחבי הארץ:רכב פרטי נהוג בידי קבלן עבודה, טרנזיט עמוס פועלים, משאית ועליה שתי מכולות ענק זו על גבי זו ומשאית קטנה נוספת - "א.ש. תעשיות אקולוגיות" רשום עליה.השיירה תעבור בין מושבים וקיבוצים, בנופים מוריקים ומרחבי שדות רוגעים.בהגיעה אל אחד הישובים, תיכנס אליו ותיסע ברחובותיו, עד שתיעצר ליד אחד מלולי התרנגולות המטילות. לול, בו הגיעו התרנגולות לגיל שנתיים, וכבר אינן מטילות ביצים כבעבר.דלתות המשאית הקטנה יוסטו, ומתקן החישמול יחשף. המשאית הגדולה תפרוק את אחת המכולות שעליה, ותצמיד אותו אל מתקן החישמול. אחד הפועלים ימשוך כבל חשמלי מהמתקן, ויהדק היטב את התקע אל שקע החשמל שבתוך הלול.כפתור ההפעלה יילחץ.הפועלים יפשטו על הלול. המשימה העומדת לפניהם: לרוקן את כל הכלובים - שלושת אלפים, חמשת אלפים, עשרת אלפים תרנגולות או יותר– בזמן הקצר ביותר. כלוב אחר כלוב הם יעברו, ימשכו החוצה בכח את התרנגולות המבוהלות. במאבק הקצר והאלים, רגליים וכנפיים יישברו. הם יתפסו אותן הפוכות מרגליהן, חמש בכל יד, ויצאו אל משאית החישמול.פועל יתלה אותן בזו אחר זו על תופסנים הנעים על סרט נע. הן יביטו בעולם הלא מובן הזה בפעם האחרונה.בפעם האחרונה יקלוט מבטן את היצורים ההולכים על שניים. לו יכלו לדבר בשפת-אדם, היו קוראות לו: "שטן".פלטה חשמלית תשלח זרם קטלני אל כל אחת מהן.גופותיהן ישתחררו מהתופסנים ויפלו אל המכולה, גודשות אותה, נערמות זו על גבי זו.פועל יטפס על הררי גופותיהן, ויפזר אותן במכולה באופן שווה. משרוקן הלול, משחושמלה התרנגולת האחרונה, משנדם קול קירקורן המבועת - יילחץ שוב מתג ההפעלה, מתקן החישמול יעצר ויידום גם הוא, המכולה תכוסה היטב ביריעה ותועמס על הטריילר , דלתות משאית החישמול ייסגרו , הפועלים יעלו על הטרנזיט והקבלן אל מכוניתו. השיירה תצא אל הדרך, אל הישוב הבא, אל הלול הבא. לאחר הלול האחרון, לאחר ששתי מכולות הענק יתמלאו בגופותיהן של כחמש-עשרה אלף תרנגולות, ימשיכו הקבלן, הפועלים ונהגי המשאיות – איש איש אל ביתו, עייפים מעמל יומם. בעייני עצמו – אף אחד מהם איננו שטן. בעייני עצמו – כל אחד מהם הוא אדם טוב, מוסרי, מתפרנס בכבוד, שומר חוק. בדיוק כמו כל אותם האנשים הטובים, שבסך הכל רוצים לאכול חביתה בבוקר." ----------------Gaya Goldbergמעוניינים/ות לעזור לגאיה בפרוייקט אימוץ התרנגולות, לאמץ תרנגולת או לתרום? היכנסו לאתר של למידע נוסף על הפרוייקט וכיצד ניתן לעזור >> http://anonymous.org.il/adopt-hen-project
Posted by ‎אנונימוס לזכויות בעלי-חיים‎ on Wednesday, July 22, 2015

גאיה גולדברג, רכזת הפרוייקט לאימוץ תרנגולת מלולי הסוללה, הצליחה לאחרונה לתעד את האופן בו משרד החקלאות נוהג להשמיד את התרנגולות בהגיען לגיל שנתיים. וכך היא כותבת:

"מדי יום נוסעת שיירה קטנה ברחבי הארץ:
רכב פרטי נהוג בידי קבלן עבודה, טרנזיט עמוס פועלים, משאית ועליה שתי מכולות ענק זו על גבי זו ומשאית קטנה נוספת - "א.ש. תעשיות אקולוגיות" רשום עליה.
השיירה תעבור בין מושבים וקיבוצים, בנופים מוריקים ומרחבי שדות רוגעים.
בהגיעה אל אחד הישובים, תיכנס אליו ותיסע ברחובותיו, עד שתיעצר ליד אחד מלולי התרנגולות המטילות. לול, בו הגיעו התרנגולות לגיל שנתיים, וכבר אינן מטילות ביצים כבעבר.
דלתות המשאית הקטנה יוסטו, ומתקן החישמול יחשף.
המשאית הגדולה תפרוק את אחת המכולות שעליה, ותצמיד אותו אל מתקן החישמול.
אחד הפועלים ימשוך כבל חשמלי מהמתקן, ויהדק היטב את התקע אל שקע החשמל שבתוך הלול.
כפתור ההפעלה יילחץ.
הפועלים יפשטו על הלול.
המשימה העומדת לפניהם: לרוקן את כל הכלובים - שלושת אלפים, חמשת אלפים, עשרת אלפים תרנגולות או יותר– בזמן הקצר ביותר.
כלוב אחר כלוב הם יעברו, ימשכו החוצה בכח את התרנגולות המבוהלות. במאבק הקצר והאלים, רגליים וכנפיים יישברו.
הם יתפסו אותן הפוכות מרגליהן, חמש בכל יד, ויצאו אל משאית החישמול.
פועל יתלה אותן בזו אחר זו על תופסנים הנעים על סרט נע.
הן יביטו בעולם הלא מובן הזה בפעם האחרונה.
בפעם האחרונה יקלוט מבטן את היצורים ההולכים על שניים. לו יכלו לדבר בשפת-אדם, היו קוראות לו: "שטן".
פלטה חשמלית תשלח זרם קטלני אל כל אחת מהן.
גופותיהן ישתחררו מהתופסנים ויפלו אל המכולה, גודשות אותה, נערמות זו על גבי זו.
פועל יטפס על הררי גופותיהן, ויפזר אותן במכולה באופן שווה.
משרוקן הלול, משחושמלה התרנגולת האחרונה, משנדם קול קירקורן המבועת -
יילחץ שוב מתג ההפעלה, מתקן החישמול יעצר ויידום גם הוא, המכולה תכוסה היטב ביריעה ותועמס על הטריילר , דלתות משאית החישמול ייסגרו , הפועלים יעלו על הטרנזיט והקבלן אל מכוניתו.
השיירה תצא אל הדרך, אל הישוב הבא, אל הלול הבא.
לאחר הלול האחרון, לאחר ששתי מכולות הענק יתמלאו בגופותיהן של כחמש-עשרה אלף תרנגולות, ימשיכו הקבלן, הפועלים ונהגי המשאיות – איש איש אל ביתו, עייפים מעמל יומם.
בעייני עצמו – אף אחד מהם איננו שטן. בעייני עצמו – כל אחד מהם הוא אדם טוב, מוסרי, מתפרנס בכבוד, שומר חוק.
בדיוק כמו כל אותם האנשים הטובים, שבסך הכל רוצים לאכול חביתה בבוקר."
----------------
Gaya Goldberg

תרנגולת שחיה בטבע מטילה כ-12 ביצים בשנה באופן טבעי אבל בתעשיה באמצעות מניפולציות שונות הן מטילות 300 בשנה. זה אומר שהן סגורות כל הזמן בכלוב בצפיפות נוראית (דוחסים כמה תרנגולות לכלוב), "משחקים" להן עם היום והלילה, אחרי שנה מרעיבים אותן למשך 10 ימים ומצמיאים אותן למשך 3 ימים בכוונה. המטרה היא להכניס את הגוף לשוק כדי שיטילו עוד יותר ביצים. שכחתי לציין שכשהן אפרוחות בנות כמה ימים קוטמים להן את הפה עם להב מלובן, כמובן ללא אילחוש או הרדמה. הן עומדות כל הזמן על משטח מתכת אלכסוני כדי שהביצים שהן מטילות יהיו קלות יותר לאיסוף למי שאוסף את הביצים. זה חותך להן את הרגליים ופוצע אותן. חלקן מתות בלול ולוקח זמן עד שמפנים אותן ואז התרנגולות שכן שורדות פשוט דורכות על הגוויות של אלו שלא שרדו. לחלקן נשברות הרגליים משום שהקליפות ביצה עשויות מסידן וזה בעצם הסידן מהגוף של התרנגולת, ועם כל הטלה התרנגולת מאבדת עוד ועוד סידן ונחלשת. אחרי שנתיים, הן כבר לא שוות כלום ואין מה לעשות איתן אז מחשמלים אותן, וממלאים מחדש את הלול בתרנגולות חדשות. מחשמלים את העופות כי אחרי שנתיים של הטלת ביצים מסיבית התרנגולות כבר לא מסוגלות להטיל באותה כמות והן לא רווחיות- אז פשוט נפטרים מהן - וזו הדרך שבחרו כאפקטיבית ומהירה. הדבר אינו כלכלי להמשיך ולהחזיק תרנגולות שלא מטילות בקצב שיא. לכן, משרד הבריאות החליט להשמיד תרנגולות אלו באמצעות חישמול ואוסר על שימוש אחר, כמו אימוצן.
"ביצי חופש" גם כן גורמות לכך ש - 15,000 אפרוחים זכרים מושמדים כל יום גם בשביל לספק תרנגולות ללולים כולל ל"לולי חופש" ומי שעדיין לא חושב שזה גרוע שיקח בחשבון שלא כל האפרוחים מתים מהגריסא חלק שורדים וגוססים מהפציעות אח"כ או בשיטה השניה שבה שמים אפרוחים בשקיות אלו שבתחתית מתים ממעיכה ואלו שלמעל מחניקה אחרי שסוגרים את השקית - העיניין הוא שלא כל האפרוחים מתים הרבה שורדים וגוססים לאט בחום, קור, צמא ורעב כשהם מוקפים בגופות שאר האפרוחים מכל עברחשוב לדעת שיש דרך לעצור את הריגתן - להפסיק לאכול בייצים.
מעוניינים/ות לעזור לגאיה בפרוייקט אימוץ התרנגולות, לאמץ תרנגולת? היכנסו לאתר למידע נוסף על הפרוייקט וכיצד ניתן לעזור

שביתות רעב מפורסמות בהיסטוריה

שביתות רעב נפוצות בקרב אסירים ועצירים, סקר בקרב רופאי בתי כלא ובתי מעצר בצרפת העלה כי כמעט כולם נתקלים בשובתי רעב וכרבע דיווחו כי נאלצו לטפל בסיבוכים רפואיים עקב שביתות רעב. בכלא שביתת הרעב היא לעתים כלי מאבק אידאולוגי ולרוב אמצעי מחאה על עוולות אישיות ולמען שיפור תנאי המאסר.

גישתה של הצי האמריקאי:
בשנת 2006 אושרה האכלה כפויה של כ200 שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו [מתקן המצוי במפרץ בקובה ומנוהל על ידי הצי האמריקאי] כשהאסירים כבולים לשם כך לכיסאות. בשנת 2009 פסק בית משפט פדרלי כי האכלה כפויה זו אינה סותרת את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית האוסר "ענישה אכזרית ובלתי רגילה". יחד עם זאת, שופטים קבעו עדויות המפרטות על שיטות האכלה מכאיבות ושימוש חוזר בצינורות האכלה משומשים ומזוהמים מאסירים אחרים "מטרידות מאוד" והורה לדווח לפרקליטי עצורים על האכלה כפויה בתוך 24 שעות.
עמדת משרד ההגנה האמריקני הייתה שההחלטה אם להאכיל בכוח את העצירים היא צבאית וקביעת שיטת ההאכלה היא רפואית ונתונה לרופאים צבאיים במקום. ארגוני זכויות אדם טוענים, על סמך עדויות אסירים ועורכי דינם, כי ההאכלה שמשה כאמצעי ענישה לכל דבר. דווח על אסירים שהתקשו לדבר בשל פציעות גרון שנגרמו מצינורות ההאכלה. ועל ניסיונות לשבירת השביתה באמצעות שיטות האכלה מכאיבות ומשפילות.

גישתה של טורקיה:
בטורקיה הורה משרד הבריאות במהלך שביתות רעב בבתי כלא בשנת 1996 ובשנת 2000 לרופאי בתי הסוהר להציל חיי שובתים באמצעות האכלה כפויה. ההתאחדות הרפואית הטורקית הצהירה בתגובה כי האכלה כפויה היא הפרה של עקרון "ההסכמה המודעת" ועומדת בסתירה לזכות הסירוב לטיפול רפואי. חילוקי הדעות החריפו עד שבשנת 2001 נתבעה ההתאחדות הרפואית הטורקית בבית המשפט על חריגה מסמכויותיה, בהתערבותה במדיניות הממשלה בבתי הכלא, בית המשפט פסל את התביעה.

גישתה של גרמניה:
החוק בגרמניה מחייב האכלה כפויה של אסיר במקרה של סכנה חמורה לבריאותו ואוסר כפיית טיפול או האכלה במקרים אחרים.

גישת בית המשפט האירופאי לזכויות אדם:
בית המשפט האירופי לזכויות אדם נדרש לסוגיית ההאכלה הכפויה כשדן בטיפול אותו קיבל עציר שובת רעב באוקראינה. הפסיקה קבעה כי "טיפול הניתן בשל צורך בריאותי מנקודת מבט של עקרונות רפואיים מבוססים אינו יכול להחשב, בעקרון, כבלתי אנושי או משפיל". כך מותרת האכלה כפויה אם היא חיונית להצלת חייו של שובת הרעב. הפסיקה הדגישה עם זאת כי הערכת החיוניות של ההאכלה הכפויה צריכה להיעשות משיקולים רפואיים בלבד וכי אסורות שיטות האכלה מייסרות או משפילות וכי אין להאכיל בכפיה כעונש. במקרה הספציפי בו הואכל העציר כשהוא אזוק, מתקן הרחבה מוכנס לפיו וצינור פלסטיק מוחדר לקיבתו נקבע כי ההאכלה הכפויה ניתנת להגדרה כעינוי.

גישתה של בריטניה:
בבריטניה נקבעה ב-1995 פסיקה תקדימית לפיה זכותו של אסיר שפוי לשבות רעב ולסרב להזנה כפויה. האסיר, אף שסבל מהפרעת אישיות, נמצא צלול בדעתו ופסק דין קבע כי אין חובה להאריך את חייו באמצעות האכלה נגד רצונו.

שביתת רעב הייתה צעד נפוץ במהלך המאבק של הסופרג'יסטיות בבריטניה למען זכות הצבעה לנשים .הראשונה שנקטה בו הייתה מריון וולאס-דאנלופ שנאסרה ב-1909 אחרי שהשתתפה בהפגנה בתוך בניין הפרלמנט בה הטביעה כתובת על קירות אחד מאולמות הבניין, נשפטה על השחתת רכוש וסירבה לשלם קנס. היא נכלאה בכלא הולוויי לנשים, ודרשה לקבל מעמד של אסירה פוליטית. כשסורבה הכריזה ב-5 ביולי על שביתת רעב. אחרי 91 שעות צום היא שוחררה לחופשי אחרי שהשלטונות חששו שאם היא תיפגע היא תהפך ל"קדושה מעונה".
בעקבותיה, הפך השימוש בשביתת רעב לכלי נפוץ בקרב הסופרג'יסטיות בבריטניה. אולם הממשלה לא שיחררה את האסירות ובמקום החלה לנקוט בהאכלה כפוייה שהתבצעה בעזרת צינוריות שהוחדרו דרך הפה או האף לקיבה. ההאכלה הכפויה גרמה לסבל רב ולעתים סיבוכים שלה הביאו כנראה למוות. כתוצאה מההד הציבורי שנוצר, נחקק ב-1913 "חוק החתול והעכבר" ששינה את המדיניות. לאסירות הותר לקיים שביתות רעב. כשבריאותן הייתה בסכנה, הן שוחררו באופן זמני, אבל לכשהתאוששו נכלאו מחדש.
ב-1913, כמאה שנה לפני שהתווכחו בישראל על "הזנה בכפייה", אישר הפרלמנט הבריטי את חוק "החתול והעכבר" שאיפשר לשחרר אסירות שובתות רעב ולאסור אותן מיד לאחר שצברו את הקילוגרמים האבודים. לא דובר בחשודות בפעילות חבלנית – אלא בראשונות הסופרז'יסטיות, שהפגינו למען זכות בחירה לנשים. כחודשיים לאחר אישור החוק השליכה את עצמה במחאה אמילי דייויסון מתחת לרגלי סוסיו של המלך גורג' החמישי במהלך מירוץ באפסום, ומותה הפך אותה לסמל למאבק הפמינסטי מאז ועד היום.




בסרטון: תיעוד נדיר של הרגע בו פגעו סוסי המלך בדייויסון במהלך "דרבי אפסום".

הגישה בארצות הברית:
גם בארצות הברית אימצו הסופרג'יסטיות את אמצעי שביתת הרעב במאבקן. אליס פול, שהשתתפה בהפגנות קבועות שנערכו מול הבית הלבן בוושינגטון, נאסרה באוקטובר 1917 בשל "הפרעה לתנועה" ונשפטה ל-7 חודשים. כשהושמה בבידוד פתחה בשביתת רעב, אליה הצטרפו אסירות נוספות. היא לא נשברה למרות האכלה כפוייה, ואף על פי שהועברה למחלקות פסיכיאטריות, ושבתה רעב במשך 22 יום. בנובמבר, אחרי ששביתת הרעב, ויחס בתי הסוהר לסופרג'יסטיות הכלואות עוררו סערה ציבורית, היא ושאר האסירות שוחררו, וזמן קצר אחר כך החלו ההליכים לחקיקת התיקון ה-19.

תראו מי מאיים

נחזור רגע לבריטניה בתקופת המנדט בהודו:
מהטמה גנדי נאסר בשנים 1922, 1930, 1933 ו 1942. בשל מעמדו הציבורי השלטון הבריטי לא רצה שימות בכלא. גנדי ראה בשביתת רעב דרך לא אלימה להעביר מסר: ב-1932 שבת רעב במחאה על חוק בחירות שנתן ייצוג נפרד לבני כת ה"דליט" שגנדי תמך בשילובם הפוליטי וב-1943 שבת רעב שוב בכלא כחלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי. נוסף לגנדי שבתו רעב גם אסירים הודים נוספים בהם שניים שצמו 116 ימים: עד 5 באוקטובר 1929.

שביתות רעב של אירים כנגד בריטניה:
שביתת הרעב המפורסמת ביותר הייתה בשנת 1981 בשיא של מאבק אסירי הצבא האירי הרפובליקני הזמני מצפון אירלנד כנגד ההחלטה מ-1976 של השלטונות הבריטים לבטל את המעמד המיוחד שלהם כאסירים פוליטיים.
ב-27 באוקטובר 1980 החלה שביתת רעב ראשונה של שבעה אסירים בכלא מייז בצפון אירלנד, אליה הצטרפו 3 נשים מכלא ארמך. השביתה הופסקה לאחר 53 יום, כשאחד האסירים השובתים היה על סף מוות, והממשלה הבריטית שלחה מסמך בה היו הצעות פשרה. אולם בתחילת 1981 התברר שדרישות האסירים לא נענו בצורה מספקת, וה-IRA החליט לחדש את שביתת הרעב. על מנת להגביר את האפקטיביות שלה הוחלט שהאסירים השובתים לא יתחילו אותה יחד, אלא כל אחד יצטרף אליה כמה ימים לאחר קודמו.
ראשון השובתים היה בובי סנדס שהחל בשביתת הרעב ב-1 במרץ. במשך החודש הצטרפו אליו עוד 3 אסירים. סנדס מת בבית החולים של הכלא ב-5 במאי, לאחר 66 ימי שביתת רעב. ראש הממשלה תאצ'ר הגיבה על מותו בפרלמנט: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו", והשר אטקינס הוציא הודעה על פיה "סנדס התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה יועיל למטרתם שהוא ימות". עם מותו של סאנדס החלו מהומות בצפון אירלנד, ובהלוויתו בבלפסט השתתפו כ-100,000 איש.
בהמשך החודש מתו גם שלושת האסירים שהצטרפו אליו לשביתת הרעב, ובמקומם החלו בהדרגה בשביתת הרעב עוד 19 אסירים. שישה מהם מתו במהלך החודשים יולי ואוגוסט. אולם מסוף חודש יולי דרשו חלק ממשפחות האסירים להעניק לקרוביהם טיפול רפואי, ושביתת הרעב החלה להשבר. לבסוף הוכרז על סיומה ב-3 באוקטובר. השביתה הסתיימה ללא תנאי, אולם לאחריה הממשלה הבריטית מילאה חלק מדרישות המקוריות של השובתים. עם סיום השביתה שני הצדדים טענו שניצחו. הממשלה הבריטית בכך שלא נכנעה לדרישות, וה-IRA על כך שהצליחו בשביתת הרעב לתפוס את תשומת לב דעת הקהל העולמית למאבקם, ולהציג את מרגרט תאצ'ר כדמות נוקשה ואכזרית.

בסרטון: חבריו לנשק של בובי סאנדס יורים בהלווייתו.

בתמונה:ציור קיר בבלפסט עם דמותו של בובי סנדס חבר ה-IRA שנפטר בעקבות שביתת רעב

שביתת רעב בברית המועצות:
בשנת 1972 פתח אנדרי סחרוב בשביתת רעב במהלך ביקורו של ריצ'רד ניקסון במוסקבה כדי להצביע על הסכנה שבמדיניות הדטאנט שהקלה את המתח שבין המערב לגוש הסובייטי מבלי לשנות את אופיו הטוטליטרי של המשטר בברית המועצות.
ובכלל, ההיסטוריה מראה, כי גישתן של ברית המועצות ומדינות שהיו חברות בעברן בברית המועצות, כולל רוסיב כלפי מחבלים אינה ידידותית כלפי העוסקים בטרור.


שביתת רעב בישראל:
במרץ 1983 פרצה שביתת רופאים בישראל בדרישה לשיפור שכרם ותנאי ההעסקה. בחודש יוני, לאחר שהוצאו צווי ריתוק נגד השובתים, פתחו 12 רופאים בשביתת רעב ובתוך 10 ימים הצטרפו כ-3,000 רופאים לצום, שנמשך עד להשגת הסכם עבודה חדש.
מוחמד עלאן הנו פעיל הג'יהאד האיסלאמי בישראל, ארגון טרור לכל דבר ועניין, שנעצר במעצר מנהלי, מאחר ועסק בפעילות טרור כנגד אנשים חפים מפשע בישראל, פעילות שעלתה בחיי אדם רבים. לפי פרסום רשמי של השב"כ, עלאן נעצר ונכלא בעשור הקודם על רקע פעילותו בגיוס מחבלים מתאבדים ובסיוע למבוקשים. ב-18 ביוני, 2015, פתח עלאן בשביתת רעב במחאה על המעצר המנהלי שמטרתו למנוע את המשך פעילות הטרור בעקבות התראות חמות שהתקבלו בנוגע לפעילותו של עלאן.

כרגע בבית חולים ברזילאי קטטה רצינית בין עשרות מבני משפחת המחבל ליהודים והמשטרה עצרה כמובן באופן לא מפתיע יהודים, ביניהם לוחם צנחנים שלחם בצוק איתן, מי שגר באשקלון מוזמן להגיע עם דגלי ישראל ולהבהיר להם שזאת המדינה שלנו.
Posted by ‎(הצל) the shadow‎ on Wednesday, August 26, 2015

הקטטה בין עשרות מבני משפחת המחבל ליהודים בבית חולים ברזילי באשקלון. המשטרה הישראלית עצרה יהודים בלבד וקנסה יהודים נוספים שהניפו את דגלי ישראל. הבחור היהודי שנעצר אתמול אחרי מה שבתקשורת מכנים קטטה בברזילי ולמעשה, הייתה הגנה עצמית מובהקת של בחור שראה איך משפחתו של המחבל עלאן, שמטילה אימה על כל החולים, תוקפים את אביו המאושפז וכמו כל אדם נורמלי התערב ונעצר כמו מחבל . שמו של העצור היהודי הוא ניר מכלוף והוא משוחרר טרי משירות כקצין סיירת צנחנים. אחרי מאמצים רבים הוא שוחרר ממעצר וזה אחרי שמשפחתו הגישה ערעור על הערכת המעצר עד יום ראשון שקיבל מבית המשפט מוקדם יותר. בושה למדינה שככה מתייחסים לטובי בינינו ומכניסים לכלא קצין מצטיין בשביל מחבל מסריח!
הביוגרפיה הפח"עית הרשמית הזו המצויה בידי השב"כ הועלמה כמעט לחלוטין מנחשול הדיווחים התקשורתיים על שביתת הרעב של עלאן. המחבל אושפז לצורך האכלה בכפייה תחת שמירה בבית חולים ברזילי באשקלון. כתבים ורופאים דיווחו בפרטנות על מצבו הרפואי – מפלס ההכרה שלו, סיבולת מעיו, תוחלת חייו. לפעמים היה נדמה שמדובר ביקיר האומה השוכב על ערש דווי, ולא באויב שמעצרו נועד למנוע שפיכת דמי נקיים.
על רקע ההפגנות בין יהודים המתנגדים להפגנות הערבים בכניסה לביה"ח 'ברזילי' באשקלון בשל הימצאותו של האסיר הביטחוני שובת הרעב שם, קיבל תושב העיר כבן 60 דו"ח תנועה על נשיאת דגל ישראל על קטנוע. בסרטון שצילם נראית שוטרת אומרת לו "זה יוצר פרובוקציה לערבים... אתה יכול להיכנס (לבית החולים)- רק בלי הדגל". תושב העיר אמר בתגובה: "אני גאה ששמתי את הדגל. ולא איכפת לי לקבל עוד דו"ח אפילו".
בעקבות הלחץ התקשורתי ובניגוד לאינטרס הציבורי, הפרקליטות הציעה לו שחרור בתמורה להרחקתו מישראל למשך 4 שנים. הוא סרב לכך ולכן, הוסכם לשחררו ממעצר מנהלי ללא תנאי. בעקבות כך, השמירה על מיטתו הופסקה ואזיקיו הורדו.
אחרי שישראל עשתה כל שביכולתה לשמור על חייו של מוחמד עלאן, שלחה אותו לשני בתי חולים ואיימה להזין אותו בכפייה, משפחתו מתכוונת לתבוע את בית חולים ברזילי. העילה? הנזק המוחי שנגרם למחבל ששבת רעב במשך 65 ימים. הגיע הזמן שהמחבלים ייקחו אחריות על המעשים שלהם וישלמו עליהם.

חשיפת הצינור: קיבל דו"ח תנועה כי נסע עם דגל ישראל***על רקע ההפגנות בין יהודים לערבים בכניסה לביה"ח 'ברזילי' באשקלון בשל הימצאותו של האסיר הביטחוני שובת הרעב שם, קיבל תושב העיר כבן 60 דו"ח תנועה על נשיאת דגל ישראל על קטנוע. ***בסרטון שצילם נראית שוטרת אומרת לו "זה יוצר פרובוקציה לערבים... אתה יכול להיכנס (לבית החולים)- רק בלי הדגל". תושב העיר אמר בתגובה: "אני גאה ששמתי את הדגל. ולא איכפת לי לקבל עוד דו"ח אפילו".***מהמשטרה נמסר בתגובה כי: "הסרטון מציג תמונה חלקית של האירוע. משטרת ישראל מרשה הנפת דגלי ישראל בכל מקום".
Posted by ‎ערוץ 10 Channel10‎ on Monday, August 17, 2015

בניגוד לכך, דנית כהן היא אמא לילד בן 5 ובהריון עם תאומים. דנית שובתת רעב כבר 3 שבועות מול בית הדין הרבני. דנית אמא מדהימה לילד מקסים ונושאת ברחמה תאומים. היא שובתת רעב מכיוון שמזה 3 שבועות לא ראתה את בנה, הוא נלקח ממנה על ידי בית הדין הרבני שהעביר משמורת הסיבה: דנית לא דתיה מספיק בעבור הרבנים. ברשות דנית תמונות קשות של בנה ,פצוע. לדבריה האב היכה אותו מכיוון שלא רצה ללכת אליו וכן, הקלטות שבהן הילד מספר שאבא מרביץ לו.
דנית, שלדעת כל הגורמים היא אמא ראויה ומדהימה, נכלאה במלתעות הרבנות. בבית הדין הרבני יושבים רבנים שחורצים גורלות של נשים וילדים בסמכות שמזמן היתה צריכה להימנע מהם ומועברת לבית הדין לענייני משפחה בישראל. רבים בישראל קוראים לסגור את מוסד בית הדין הרבני. יש הקלטות של פקידת סעד שדורשת מדנית לתלוש את הילד שמסרב לעזוב אותה וללכת. עם זאת, הסיפור שלה אינו עושה כותרות בתקשורת הישראלית. כנראה שחשוב יותר לאפשר למחבל להמשיך לרצוח יהודים נוספים.

ניסים סרוסי - איני יכול (מקורי)

איני יכול / ניסים סרוסי
מילים ולחן: ניסים סרוסי

איני יכול, יותר לסבול
לראות אותם, מתהלכים יד ביד
בזמן שאותי, השאירה פה לבד
איני יכול, יותר לסבול
לראות אותם מעבר לרחוב
בזמן שדיברת אליו כה קרוב
הוי למה? הלכת ממני
למרות שהזהירו אותי ממך
חשבתי שנתת לי את ליבך
איני יכול, יותר לסבול
לראות יותר את חדרי הקטן
היכן שבילינו יחדיו רוב הזמן
הוי למה? הלכת ממני
הכל בגלל שטות כה קטנה
קלקלת אהבה כה גדולה
אווווו....
איני יכול, יותר לסבול
אני מנסה לשכוח הכל
אך כלום לא עוזר אני ממשיך לסבול
איני יכול, לא, לא יכול
אני הולך רחוק רחוק מכאן
לשכוח הכל במשך הזמן
אני הולך.....

ההווה והעתיד של יהודי שאינו מקבל את עברו: איתן כבל כמקרה בוחן

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ~ יגאל אלון

אמרתו של יגאל אלון תקפה יותר מתמיד כלפי העם היהודי, עם ישראל והשמאל האנטי ציוני בפרט. אתמול, פרסם חבר הכנסת, איתן כבל, ממפלגת העבודה, פוסט בדף הפייסבוק שלו. פוסט זה מתאר את חוויית הביקור שלו עם אשתו וארבעת בנותיו ממנהרות הכותל.

השבוע ביקרתי יחד עם רעייתי וארבע בנותיי במנהרות הכותל.נכון, אין זה עבורי ועבור משפחתי הביקור הראשון במקום, אך למרות זא...
Posted by ‎איתן כבל‎ on Friday, August 21, 2015

ואלו הם דבריו:

השבוע ביקרתי יחד עם רעייתי וארבע בנותיי במנהרות הכותל.
נכון, אין זה עבורי ועבור משפחתי הביקור הראשון במקום, אך למרות זאת ואף על פי כן, אני חש בכל ביקור תעצומות נפש והתרגשות חזקות אף יותר מהפעמים הקודמות. אולי זה הגיל המתקדם (ביום ראשון ימלאו לי 56 שנים) שגורם לי להיות רגשן ורגיש יותר מבעבר, או העובדה שבכל ביקור אני נחשף לעוד חתיכה מההיסטוריה היהודית - ואין מקום בכל ישראל שנוטע בי תחושות כל כך חזקות של אהבה לארץ ושבו עדיין ניתן לדמיין ולשמוע את הקולות ולהריח את ההיסטוריה היהודית לגילגוליה השונים כבמנהרות הכותל.
אני מתהלך בתוך המנהרות, עוצם לרגע את עיניי ומנסה בדמיוני לשמוע את שירת הלוויים, ולהקשיב לקולות עולי הרגל המתמקחים על מחירה של הסחורה המוצעת להם מכל טוב הארץ. לחזור בזמן ולדרוך על הקרקע שדרכו עליה מלכי ישראל ואזרחי הארץ בתקופת הבית הראשון - לראות את החיילים הבבליים מעלים באש את הבית הראשון, ולצפות בעשן השריפה הממלא את העיר ולא מזבח הקורבנות.
יותר מכל מרתקת אותי תקופת הורדוס שבה הוא מציב ומציג עוצמות חדשות של בנייה וארכיטקטורה שטרם נחזו בארץ...ולאחר מכן המרד ורבן יוחנן בן זכאי והסיקריקים וחורבן הבית וכל זה רץ לי בראש כאילו אני צופה בסרט בזמן הסיור שאורכו כשעה וחצי.
חוויה מרגשת וטוענת מצברים, שגורמת לי לחשוב על התקופה בה אנו חיים ועל המשותף לתקופתנו ולתקופת החורבן. האם ניתן היה למנוע את חורבן הבית ובהמשך לכך את חורבנה של הארץ? ואיך הארץ הייתה נראית לולא שינאת החינם שהכריעה אותנו? והאם שינאת החינם שהכריעה אותנו אז, עלולה להכריע אותנו גם עתה וכאילו לא למדנו דבר?
שבת שלום.

"מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על 
ההווה שולט על העבר" - ג'ורג' אורוול { מתוך הספר "1984" }

כשהאמת היא פתק לקל-פה.
1. מחליאה אותי התחושה של היהודי הגלותי המגלה את עצמו רק כשהוא מבקר בשרידים שלו, זאת בהתאם לגרבוז אתה מנשק מזוזות.
2. שמא נעביר את הכנסת למנהרות הכותל? ששם ידבר האני היהודי שבך פחות גלותיות.
3. למי שיש תעצומות נפש חזקות רק כשהוא מבקר בכותל, יובן בנקל למה הוא תומך בשינוי ההמנון.
4. זה לא בא לך בגלל הגיל, זה בא לך בגלל הדיל שסגרת עם הערבים ושאינו מאפשר ליהודים לעלות להר הבית. וכיהודון אתה מעדיף להסתתר במנהרות כשפרצופך היהודי נחשף, שחלילה לא יראה זאת הערבי ויכעס.
5. אם היית מריח באמת את ההיסטוריה הייתה רואה את הקולות ולא רק שומע אותם. אבל האמת שלך זה רק פתק לקלפי. הרי הדרך לליבו של הבוחר יהודי והישראלי עוברת דרך הכותל, דרך בני ברק ודרך הטלית, יעיד על כך לפיד.
6. שירת הלוויים אינה דמיון, היא מציאות אם לא תתקרנף תחת עולן של נשים כהות האורגזמה שבמפלגתך.
7. אם מה שהכי ריגש אותך, זה לראות את הבבלים מעלים באש את הבית הראשון. באתי לומר לך שבגלל מנהיגי העבר שהיו כמוך נשרף הבית. עליו אני תליתי כינורי ובוכה.
8. אווה! אם יותר מכול ריגש אותך הורדוס והארכיטקטורה, סימן הוא שיש בך עוד מהניצוץ הזה.
9. לפתע נראה שחזרת לסורך, ולא למדת שום דבר. שנאת החינם אינה באה בחינם, יש מי שמתסיסים אליה.
10. חשבת פעם שמפלגתך על מצעה היא, היא שגורמת לי לשנוא אותך ואת מרץ ואת הערבים? כיצד יהודי יכול לאהוב את מחריבו ועוד בחינם? תהיה בן אדם קבל ותחבור לאמת האמתית. או אז אתה תחיה כיהודי המפעם בו עברו הווהו ועתידו.

כשדמן של מצילות חיים יהודיות נשפך בידי מחבלים ערבים

היום לפני 79 שנה:

תלמידות בית הספר לאחיות, נחמה צדק ומרים (מרתה) פינק נרצחות בדרכן לבית החולים הממשלתי ביפו. רצח היהודיות התרחש על רקע לאומני בידי מחבלים ערבים בשיאו של המרד הערבי הגדול. אירוע זה, שכונה רצח האחיות היהודיות, היווה נקודת מפנה במאבק בין היהודים והערבים, שכן בו נשבר הכלל הבלתי כתוב שאין פוגעים באנשי רפואה.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-19 באפריל 1936, החלה הסתה פרועה בעיתונות הערבית נגד האחיות היהודיות בבית החולים ביפו ודרישה לסלקן משם.

שנה וחצי השתלמה מרתה בבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב ועברה לבית-החולים ביפו "גרה ברחוב ביאליק 17","יתומה מאב", "יש לה אחות בארץ ודודה". "אם ואחות בווינה". יום לפני הרצח, הגיעה נחמה לחופשה קצרה בבית הוריה ברמת גן והביעה את חששותיה לחזור ליפו, אבל נאמנותה לחולים גברה על החששות.

ב-17 באוגוסט 1936 נסעו האחיות למשמרתן בבית החולים. הן צעדו בסמטאות שכונת עג'מי לעבר בית החולים. התלמידות מרתה [מרים] פינק ונחמה צדק באו למקום עבודתן בבית-החולים הממשלתי ביפו בשעה 18:30 בערב באוטובוס של 'בית-וגן' לתורנות לילה ונכנסו ל'בית-ההסגר', בחצר בית-החולים, להחליף את בגדיהן. בצאתן, במרחק קצר משער בית החולים, חסם את דרכן מחבל ערבי שארב להן ופתח עליהן בירי אקדח אוטומטי אותו שלף. מרתה נפגעה משני כדורים: אחד בברכה והשני בראשה, היא נהרגה מיד. שני כדורים פגעו גם בנחמה שנפצעה קשה כתוצאה מפגיעת הקליעים בחזה. הרוצח נמלט לתוך אוטו שחיכה לא רחוק מהמקום.

"סבורים שהרצח בוצע על פי תכנית מראש על סמך ידיעות מבית החולים, כי המרצחים ידעו את זמן בואן ויציאתן של שתי האחיות וחיכו להן סמוך לכותלי בית-החולים" נכתב בעיתוני התקופה. 

עובדי בית החולים אספו את גווייתה של מרתה ואת נחמה הפצועה לבית-החולים. הם הודיעו על המקרה לקצין המשטרה אפשטיין והוא הודיע על כך לסגן ראש העירייה ישראל רוקח [ראש העיר באותו הזמן, מאיר דיזנגוף, שכב על ערש דווי, ממנו לא קם]. רוקח שלח רופאים מבית-החולים "הדסה" בתל-אביב לבית החולים ביפו בליווי משמר שוטרים. בבואם למקום, הם עשו לנחמה עירוי-דם. 

מאז נפצעה הייתה נחמה בלי הכרה לכמה רגעים, כששבה הכרתה אליה, בדאגה לאחיות היהודיות שם לחשה: "תזהרנה! עזובנה את המקום, הוא מסוכן". פעמים אחדות שאלה: "איפה מרתה?". למרות המאמצים, נקבע מותה של צדק. ישראל רוקח התקשר מיד טלפונית עם הסוכנות -היהודית בירושלים ועם אספת-הנבחרים והודיע להם מיד על המקרה. בשעה 10:20 בלילה הביאו את שתי הנרצחות מבית-החולים הממשלתי ביפו ל'הדסה' בתל-אביב, לחדר-המתים. שם, הרופאים ערכו בדיקה סופית.

הידיעה על רצח שתי האחיות היהודיות בבית החולים ביפו, נפוצה במהירות בתל-אביב. המונים צבאו על בית החולים 'הדסה'. לכן, בשעות הערב הועמדו משמרות שוטרים יהודים ליד שער בית-החולים. בחצר בית החולים חיכו ממלא מקום ראש העירייה ישראל רוקח, מזכיר מפלגת פועלי ארץ-ישראל פנחס לוביאניקר [לבון], קציני משטרה, רופא המחוז, מזכיר העיר ובכירים נוספים. קראו לנרצחות "קדושות". הגופות היו מקושטות בפרחים."

כשהובאו הוריה של נחמה, האב השכול זעק: "איפה הנציב העליון? יבוא-נא ויראה מה שעשו לבתי, מה שעושים לכולנו, איפה כל העולם?! הלא בתי נסעה בימי פורענות אלה לתת עזרה-רפואית גם לערבים. . ." רבים פרצו בבכי. במשך הלילה עברו על פני גופות ההרוגות המוני אנשים.

עיריית תל-אביב פרסמה כרוז:

''תל-אביב אבלה! גדולה התועבה ואיום הפשע ששכניך עשו. כבד מנשוא הכאב, אולם דעי: דם קדושיך לא לשוא נשפך! כבשי חימה וחרון! לא בהתפרצות נחפזת, כי-אם במעשים מחושבים נסכל את מזימת המרצחים! במשמעת ובסדר נעמוד במבחן! בנשק הבנין והיצירה ננצח!''.  

האזור שבו בוצע הרצח הוקף על ידי כח צבאי גדול. 3 שעות וחצי ארך החיפוש ברחוב עג'אמי. הם רצו למצוא את עקבותיהם של רוצחי שתי האחיות. עם זאת, החיפוש לא העלה מאומה ולא נמצא דבר. יפו הייתה במשך כל אותו יום סגורה ומסוגרת. גם הבנקים ובתי-הדין. רק פקידי בית-הממשלה המשיכו את עבודתם. חיילים ושוטרים שוטטו ברחובות הראשיים ואסרו כל ערבי חשוד. 21 שעות נמשך העוצר על העיר ; "50 אלף איש חירותם נשללה בתוקף של פקודה בת שתי שורות" התלונן "אל-איסלאמייה".

למחרת נערכה הלוויית האחיות. האחיות הובאו למנוחות ביום שלישי בשעה 3 אחר-הצהרים. מסע ההלוויה מבית החולים ברחוב בלפור בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור שבתל-אביב ונקברו בקבר-האחים של הפרעות. בעת הלוויתן, נסגרו החנויות בתל-אביב. רבבות השתתפו במסע ההלוויה - 30,000 איש וכל החנויות נסגרו. בראש התהלוכה, צעדה פלוגת שוטרים. בשתי שורות ארוכות נישאו זרי פרחים על ידי אחיות לבושות לבן. השתתפו גם נציגי ממשלת המנדט - קציני-המחוז, מפקד משטרת תל-אביב והרופאים הראשיים של מחלקת הבריאות הממשלתית.

הרצח גרר תגובות עזות בכל המגזרים. כל העיתונים העבריים הופיעו בכותרות שחורות גדולות. בעיתון "דבר" נכתב: "פריצי חיות שלחו את ידם הטמאה גם לבית החולים. דם אחיות רחמניות, חובשות פצעי ערבים, נשפך בידיהם".

הבריטים הטילו עוצר כללי ביפו והנציב העליון פרסם הודעה רשמית ובה הביע את צערו על רצח האחיות. גם הוועדה הלאומית הערבית ביפו הביעה צער וגנאי. ישראל רוקח פנה לשלטונות בדרישה שיעבירו לתל-אביב את יתר האחיות היהודיות העובדות בבית החולים ביפו ואת היהודים המעטים הנמצאים שם כחולים לבית-החולים החדש בצפון-מערב פתח-תקווה, לימים 'בילינסון'. ראש עיריית יפו הביע צער על דבר הפשע המתועב שבוצע בידי אלמונים. ועד הנשים הערביות בירושלים הביע תקווה "שלא יישנו המקרים של התנפלות על נשים ערביות ויהודיות בארצנו".

בניגוד למתרחש כיום, בישראל ובעולם בתגובה למקרים בהם נרצחים יהודים על ידי מחבלים ערבים, מחאות-כאב וסערת התמרמרות הקיפה את כל הישוב. מברקי מחאה נשלחו ממוסדות והסתדרויות אל השלטונות ואל ארגונים רפואיים וציבוריים באירופה ובארצות-הברית. "דעת-הקהל הבריטית זועזעה" – הודיע רדיו לונדון. מברקי השתתפות בצער ומחאה הגיעו מהמועצה הבין-לאומית של האחיות בז'נבה, ומ'הצלב-האדום' שם. גם ראש עיריית יפו, הביע את צערו – "האחיות הללו עשו שירות לאנושיות והן ראויות לכבוד על המטרה הנעלה שעבדו בשבילה".'הועדה הלאומית' הערבית ביפו פרסמה "הבעת צער וגנאי".'ועד הנשים הערביות' בירושלים קיווה "שלא יישנו המקרים של התנפלות על נשים ערביות ויהודיות כאחד". 
ליד מקום הרצח ביפו נקרא רחוב בשם "שתי האחיות", להנצחתן. על שמה של נחמה צדק נקרא רחוב ליד בית הוריה של צדק ברמת גן, בשם "שדרות האחות נחמה". אחיה של נחמה, משה צדק, סיפר כי כילדים נחמה והוא סיקלו את השטח ונטעו ברושים ואקליפטוסים במקום בו נקבעה לימים השדרה.