תרבות האונס בישראל והאונס השני תופסת כותרות בשבועיים האחרונים, כאשר הביקורת אינה נחסכת מהנאנסות. בניגוד לטענתם של טוקבקיסטים רבים, המלינים על כך שנאנסות רבות נמנעות מלהתלונן במשטרה כנגד האונס שהן עברו והאנס אותו הן לרוב מכירות, נפגעת עבירה לא חייבת לפנות למשטרה. הגשת תלונה היא לא מבחן מכריע לאמיתות העובדות, בטח לא ביחס לעבירות מין, מאחר וידוע שלפעמים נפגעות מתקשות לדווח על העבירה.
בהתאם לאשמותיהם של טוקסקיסטים כנגד נאנסות, האם לנאנסת אינטרס לדווח למשטרה שהיא נאנסה וברוב המקרים, מאחר והסיכוי הוא 87% שמדובר באונס על ידי מכר, לדווח על זהותו של האנס? אם כן, מהו האינטרס הזה? במידה ויש אינטרס כזה, בואו נברר מה הסיבה שנאנסת תרצה לדווח למשטרה על אונס שעברה ולהפנות אצבע מאשימה כנגד האנס שלה:
המניע היחידי שעולה במוחי הנו נקמה. חלק גם יטענו שלנאנסת יש אינטרס לדווח על האונס ועל זהות האנס גם כדי למנוע ממנו רצידיבזם, למנוע ממנו מלהמשיך ולאנוס. אלו הם, למעשה, חלק מהטיעונים העומדים מאחורי הרציונל שבענישה השיפוטית, שבפנולוגיה. הגמול באמצעותו החברה גומלת לעבריין על העבירה שביצע והצורך במניעת רצדיביזם, חזרה על המעשים הללו על ידי העבריין עצמו ועל ידי עבריינים פוטנציאלים נוספים מלבדו, למען יראו וייראו ואף שיקומו. על טענות אלו אגיב בהמשך.
גמול הנו שיקול מרכזי לענישה. ניסיון להתאים את העונש למעשה, ללא קשר לתוצאותיו. מחובתה של החברה להעניש את העבריין, כל עבריין. מבחינה חוקית, קורבן אונס שמעוניינת להחזיר לאנס כגמולו, כנקמה על האונס, ביכולתה לפנות למשטרה, לדווח על האונס. הרי באמצעות הגשת תלונה למשטרה, מוטל על המשטרה לחקור על העבירה, לבנות תיק כנגד העבריין ולהעביר את תיק החקירה לפרקליטות בכדי להביא לפתיחת משפט כנגד העבריין שבסופו יוטל עליו עונש, הוא יורחק מהחברה לתקופה מסויימת באמצעות מעצר ובהמשך על ידי מאסר. בנוסף, הרישום הפלילי שלו לא ישאר נקי והוא יירשם כעבריין מין, דבר שימנע ממנו בעתיד להתקבל לעבודות מסויימות ובמידה ויחזור על עבירות דומות, יוטל עליו עונש חמור יותר.
בפועל, מי שהייתה קורבן לעבירה מינית מסוג הטרדה מינית או אונס במסגרת עבודתה אין אינטרס להתלונן במשטרה וכן, החוק פוטר אותה מלהתלונן. החוק מספק לקורבן לעבירה מינית במסגרת עבודתה 3 דרכים להתמודדות עם הסיטואציה - (1) לתבוע את התוקף אזרחית, (2) להתלונן במשטרה ובכך לפתוח בהליך פלילי או (3) לפנות לאחראית על הטרדות מיניות אצל המעסיק. היא יכולה לבחור באחת מהאפשרויות או בכל האפשרויות. מעבר לכך, החוק לא מחייב אותה לדווח לאף אחד על קיום העבירה בגלל הסיבות הברורות.יותר מזה, כשמגיע מידע למשטרה על עבירה שבוצעה, הם מחוייבים לחקור אותה בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה. הרוב המוחלט של המידע מגיע למשטרה בזכות תלונות. ככה נוח למשטרה. אם המשטרה הייתה פותחת בחקירה עם כל מידע על עבירה שהיה מגיע אליה, היו נפתחים יותר תיקי חקירה, יותר עבירות היו נחקרות וכן, אחוז החקירות המבוססות על תלונות שמוגשות היה קטן יותר. אבל שוטרים עצלנים שלא מקיימים את ההוראות. זה לא מעניין את המשטרה להתעסק בעבירות מין שגם כך קשה להוכיח כי מילה כנגד מילה למרות שאנשים רואים ויודעים אבל לא משתפים פעולה עם המשטרה כדי לא לנענע את הסירה.
בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל“א-1971: ”משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילויין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש“. סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ“ב-1982 (להלן – ”חסד“פ“), מורה למשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה. המשטרה פטורה מחקירה במידה ורשות אחרת מוסמכת לחקור; או העדר עניין לציבור.
אחת הדרכים בהן נודע למשטרה על עבירה שבוצעה הנה על ידי הגשת תלונה, דיווח על העבירה. מחובתה של המשטרה לחקור בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה, אלא אם כן קצין חקירות החליט לסגור את התיק על חוסר עניין כשמדובר בעבירות עוון [עד 3 שנות מאסר] ולא בעבירות מסוג פשע. יכול להיות שרוב עבירות המין הנן עבירות מסוג עוון, כגון הטרדה מינית במקרים מסויימים. עם זאת, העונש המקסימלי של תקיפות מיניות, מעשי סדום ואונס הנו מעל ל-3 שנים. לכן, מדובר בפשע. אך הדבר אינו מונע מהמשטרה לסגור תיקים על עבירות מין, החל מהטרדות מיניות וכלה בתקיפה מינית, כגון מעשי סדום, פדופיליה ואונס בתואנות שונות. במו עיניי ראיתי תיק חקירה של תקיפה מינית שנסגרו אחרי 12 שעות בלבד מהרגע שהוגשה תלונה מבלי שנחקרו עדים. הסיבה הייתה "חוסר אשמה". עבירת תקיפה מינית בוצעה, כך עולה מהחקירה של הקורבן. אך המשטרה החליטה לסגור את התיק בלי לחקור למרות שזהות העבריין ידוע בתואנה שהעבריין לא אשם. ואיך החוקרים יודעים אם לא נחקרו עדים? מעבר לכך, גם אם תיק החקירה יועבר לפרקליטות, יש סיכוי נמוך שהדבר יגיע למשפט מאחר ופרקליטים עובדים על סטטיסטיקות הצלחה ומעוניינים בהרשעה בטוחה, ממש כמו שמנתח לא מעוניין שחולה ימות על שולחן הניתוחים, מאחר והדבר פוגע לו במוניטין. לרוב, במקרים של אונס על ידי מכר, מדובר במקרי אונס של מילה כנגד מילה. מאחר והרשעה פלילית דורשת התמודדות עם כל ספק, סיכויי ההרשעה נמוכים וגם כך, מצבה הנפשי של הנאנסת לא תמיד מסוגלת להתמודד עם אונס שני בבית המשפט, גם אם היא הצליחה להתמודד עם האונס הנוסף שבחקירה המשטרתית. לכן, ברוב המקרים, גם אם האנסים יורשעו או יודו במסגרת עסקת הטיעון, רוב הסיכויים שהם לא יישבו בכלל בכלא. גם אם האנס סדרתי ואלים, הוא יקבל בסך הכל 3 חודשים עבודות שרות.
הסיטואציה מלכתחילה עומדת לרעת הנאנסת. לנאנסת, למעשה, אין אינטרס להתלונן במשטרה או לדווח לאף גורם אחר. הסיכוי שהאנס ישב בכלא הוא אפסי. המחיר שהיא משלמת ותשלם גבוה מדי - אם זה פיטורין מיידיים, פגיעה במוניטין שלה וכדומה. ועדיין, הציבור תוקף אותה באמצעות טוקבקיסטים ברשת החברתית. מדיניות המשטרה ומערכת המשפט ותגובת הטוקבקיסטים מספקת לגיטימציה לעבריינות מין.
בסרטים, הוא תמיד רודף אחריה בסמטה חשוכה והיא תמיד בורחת על עקבים. זה לא חייב להיגמר באונס. אם הנאנסת מעוניינת בנקמה, שתבצע הגנה עצמית ותנטרל אותו כמו שמנטרלים מחבל, רוצח. הוא אנס אותך? תגני על עצמך ותקפי אותו. תחסכי מעצמך את המחיר שתשלמי בעקבות האונס. תמנעי מנאנסות אחרות להאנס גם הן. תחסכי מעצמך להתמודד עם המשטרה. את לא קורבן. נכון לעכשיו, ככל הידוע לי, שיימינג אינה נחשבת לעבירה על החוק. במידה ואת רואה זאת כאפשרות, תביישי אותו ככל יכולתך, במיוחד כשיש לך עדים לארוע וראיות כגון הקלטות של שיחות טלפון ומצלמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה