יום שני, 30 בנובמבר 2015

היום לפני 68 שנה (30.11.1947): נפתחת מלחמת העצמאות










מלחמת העצמאות הנה השם המקובל במדינת ישראל, שניתן לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב. הערבים ניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמתה של מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בשטח ארץ ישראל המנדטורית. המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה).
מיד לאחר החלטת האו"ם, החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההכנות התמקדו בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, בהתבסס על ההנחה, לפיה מיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח ארץ ישראל. ההתארגנות התמקדה במספר תחומים - גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ וייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. פעילות זו בוצעה על בסיס התנדבותי.
ואכן למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (י"ח כסלו תש"ח), תקפו הערבים ביריות נוסעי אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים סמוך לשדה התעופה לוד. שישה מנוסעי האוטובוס נהרגו ותשעה נפצעו. תקרית זו הייתה הראשונה בסדרה של התקפות ערביות על מטרות יהודיות, וניתן לראות בה את אקורד הפתיחה של מלחמת העצמאות. ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 7:30 בבוקר, למחרת ההצבעה באו"ם וההחלטה על תוכנית החלוקה יצא אוטובוס של "אגד", עם מספר לוחית הרישוי 2094, מנתניה לירושלים, ובו 21 נוסעים ונהג.
בשעה 8:12 ראה הנהג, אריה הלר, ערבי לובש מעיל אירופי, מנופף בידו. הוא הבחין בתת מקלע המוסתר תחת כנף מעילו. הנהג לא עצר את האוטובוס והערבי שלף את התת-מקלע וירה בו. הלר ניסה להאיץ את הנסיעה ואז הושלכו על האוטובוס רימוני יד אחדים. אחד מהם התפוצץ בתוך האוטובוס ואש תת-מקלע נורתה על האוטובוס מצד חזיתו. הנוסע יוסף שטרן, תושב נתניה, שישב לצד הנהג הצליח להשתלט על ההגה היטה את האוטובוס לצד ימין והאוטובוס שקע בצד הדרך ונעצר. מהירי נהרגו חמישה מהנוסעים ותשעה אחרים נפצעו. הנהג ושניים מהנוסעים יצאו מהרכב ותפסו מחסה מאחורי אחד הגלגלים. אחד התוקפים נכנס לאוטובוס ולקח את תיקו של הנהג ובו 19 לא"י. בראותו את אחד הנוסעים מנסה לעזור לאשתו הפצועה, התוקף ירה בבעל והרגו ואז נמלטו התוקפים. חמישה אנשים נהרגו. הייתה זו ההתקפה המאורגנת הראשונה על היישוב במה שהוגדר מאוחר יותר להיות "מלחמת העצמאות".
חיילים מהלגיון הערבי, בני עבר הירדן, בפיקוד בריטי ניגשו לאוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. יהודי בעל משאית שהובילה חצץ שעברה במקום פינה חלק מהפצועים לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הנוסעים שיכלו ללכת ברחו דרך השדות ונאספו על ידי עגלה עם סוס. אחרי 25 דקות תקפה הכנופיה אוטובוס אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. לצורך הלחימה, כוחות צה"ל, שעדיין היה בשלבי הקמה באותה התקופה, התבסס על שש חטיבות "ההגנה" - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ושלוש חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו שלוש חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת. גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות. מח"ל עליה ב' היו כ-250 מתנדבים מצפון אמריקה ששירתו כאנשי צוות של 10 אוניות המעפילים הגדולות שנרכשו על ידי 'המוסד לעליה ב' בארצות הברית וקנדה. חלק מהמתנדבים נשארו בארץ ושרתו בצה"ל במלחמת העצמאות. מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה,חלקם אף קודם להכרזת המדינה, חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל. תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן-גוריון, "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-26 במאי 1948, שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר.
מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:
ארטילריה ירדנית בעיר הקודש ירושלים
 1. 30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948, השלב הראשון של מלחמת העצמאות התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים הפלסטינים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות. מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על הכוחות נמנו אנשי צבא ההצלה שהגיעו מסוריה ועיראק, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שפעל בצפון, ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שפעלו באזור ירושלים, וקבוצות של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד", בה נהרגו חמישה נוסעים יהודים.
על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח – הזרוע הסדירה והמגוייסת של "ההגנה" המאומנים אימון קרבי; ומחתרות האצ"ל שכלל כ-3,000 חברים והלח"י המורכבים ממאות חברים. שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. אזורים שפונו על ידי הבריטים הפכו במהירות לזירת קרבות.
לאופן בו בוצע הפינוי הבריטי הייתה השפעה רבה על התפתחות הלחימה בין הצדדים היריבים בארץ ישראל: הבריטים פינו את כוחותיהם דרך צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להשתלט על צירים אלו, כל עוד הם לא השלימו את פינוי כוחותיהם. במקרים מסוימים, הם לא היססו להפעיל כוח על מנת לאלץ כוחות יהודים או ערביים לפנות שטחים שנכבשו על ידם, כאשר נוכחותם הפריעה לנסיגה הבריטית המתוכננת. בנוסף לכך, במהלך הפינוי הבריטי נמנעו הנהגת היישוב היהודי ופיקוד "ההגנה" מהשתלטות על שטחים נרחבים, מחשש לתגובת הצבא הבריטי. כתוצאה מכך, בחודשים הראשונים של המלחמה אימץ פיקוד "ההגנה" גישה דפנסיבית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ולא ניסתה להשתלט על נקודות יישוב ערביות. ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל "ההגנה" פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד "ההגנה" במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
2. 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948, השלב השני של המלחמה. הכוח הצבאי של היישוב היהודי עבר למתקפה ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות "המתנדבים" הערביים שסייעו בידם הובסו, כאשר כוחות "ההגנה" השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל ובפרוזדור ירושלים וכבשו את הערים המעורבות.
3. 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948, פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד, שרובן הסתיימו בכישלון, על הכוחות הפולשים.
4. 11 ביוני 1948 - 7 ביולי 1948, ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת "אלטלנה".
8 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, קרבות עשרת הימים, היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והביס את הצבא המצרי. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.


המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל, שהרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה.‏ בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל. שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב, עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכת ירדן. במהלך המלחמה, עזבו מרצונם את הארץ מאות אלפי ערבים וחזרו למדינות מוצאם, לאחר שהתוקפים ממדינות ערב פרסמו, כי טבח עומד להתבצע ביהודים על ידי צבאות ערב. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה"). במקביל, מאות אלפי פליטים יהודים ברחו מארצות ערב בעקבות פרעות ופוגרומים שנערכו בקהילותיהם בחסות הממשל הערבי - מוסלמי. הם נותרו ללא רכוש שהוחרם על ידי הממשל הערבי ובמחיר חייהם של מאות ואלפים מבני הקהילה היהודית במדינות ערב שהערבים ערכו בם טבח.



השיר "אמרו לה" מתוך מהדורת השבט, לאטמה






לאטמה מחדשים את השיר אמרו לה של אריק איינשטיין במהדורת השבט כסאטירה על מדינת ישראל






זהו סיפור על מדינה שעוד לא קלטה איפה היא נמצאת
כל מי שקצת מביט אליה היא בריקוד כבר אליו יוצאת
תן לה חצי מילה מילה טובה והיא מוכנה את הכל לתת
אמרו לה שהשכנים פה בסביבה הם לא מציאה
אמרו לה שסתם לתת לכל אחד זו לא השיטה
אמרו לה שתהיה כבר מעשית
רמזו לה שתתבגר
אך היא לא למדה שום לקח ואין לה שכל גם להצטער

כבר אז ב-48' היא אז התחילה לשיר שלום
גם אחרי 67' היא עוד חלמה שיבוא היום
וגם כשהמציאות התפוצצה לה בכל מקום
אמרו לה שלא חכם להתרפס בפני כל בריון
אמרו לה לטיפוסים כמוהם זה רק עושה תאבון
אברו לה שתהיה כבר מעשית
רמזו לה שתתבגר
אך היא לא למדה שום לקח ואין לה שכל גם להצטער

1 2 3 4
כל השנים היא מסתבכת עם עוד סיפור והבטחה
לא מבינה מה לא הולך לה ולדיפרסיה היא נכנסה
ועד היום היא משוכנעת שהכל זה רק באשמתה
אמרו לה שתפסיק לה שתתנצל על זה שהיא כאן
אמרו לה את לא זו שפה התחילה את הבלגן
אמרו לה תרימי ראש ותחייכי מגיע לך קצת יותר
אך היא לא למדה שום לקח ואין לה שכל כבר להתעורר







יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

היום ממנו מתעלמות מדינות ערב ומדינות אירופה האנטישמיות - כט בנובמבר [29 בנובמבר]









היום לפני 68 שנה האו"ם היה כמעט שקול. בשולחן המליאה עמדה הצעה להקים שתי מדינות לשני עמים והיא התקבלה. אנחנו, הישראלים, היהודים, פצחנו במחול. לעומתנו, הם, הערבים, האנטישמים, פצחו במרחץ דמים. כבר אז הם סירבו להכיר בעצמאות יהודית. 68 שנים חלפו, הבוקר נדקר יהודי בירושלים והאו"ם מזדהה דווקא עם אלו שסירבו לקבל יד מושטת לשלום. כיום אמנם אין שלום, אבל יש לנו מדינה עצמאית. עד היום, רוב ההחלטות של האו"ם הנן אנטישמיות ומופנות כנגד מדינת ישראל והציונות. או"ם שמום.
היום לפני 68 שנה (29.11.1947): האו"ם החליט על תוכנית החלוקה של פלסטין ועל הקמת מדינת ישראל. להחלטה זו קדמו התנגדות של הבריטים, איומים בחרמות מצד הליגה הערבית, והסתייגות של מחלקת המדינה בארה"ב. למרות זאת, יצאו היהודים למאבק על דעת הקהל העולמית במטרה להקים להם מדינה.
זה היה ביום רביעי בשנת 1947 לפני חג ההודיה (Thanksgiving), אבא אבן ומשלחת הסוכנות היהודית באו"ם היו מודאגים. בהצבעה הראשונה התברר כי לציונים לא הייתה די תמיכה כדי לעבור את תוכנית החלוקה. רודריגס פבריגט, נציג אורוגוואי באו"ם, נענה לבקשתו של אבא אבן להעביר פיליבסטר, והצליח לדחות את ההצבעה עד לאחר חג ההודיה. התקווה הייתה שהחופשה הקצרה תאפשר מרווח נשימה כדי להבטיח את הרוב הנדרש של שני שלישים לאישור הקמתה של מדינה יהודית. כשהגיע יום ההצבעה ב-29 בנובמבר, יהודים רבים ברחבי העולם האזינו בדאגה לדיווח ברדיו. בתוך כמה רגעים קצרים, הגיעו לסיומן 2000 שנות גלות בהן לא היה קיים בית יהודי.




תוכנית החלוקה היא תוכנית שהתבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל המצויה ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות - יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי, הכוללת את עיר הקודש, את ירושלים. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות ומוכרת כ"החלטת כ"ט בנובמבר".
ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה. בעד הצביעו: אוסטרליה, אוקראינה, אורוגוואי, איסלנד, אקוודור, ארצות הברית, בוליביה, בלארוס, בלגיה, ברזיל, ברית המועצות, גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקנית, דנמרק, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, ונצואלה, לוקסמבורג, ליבריה, נורווגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, פולין, הפיליפינים, פנמה, פרגוואי, פרו, צ'כוסלובקיה, צרפת, קוסטה ריקה, קנדה, שוודיה.
נגד הצביעו: איראן, אפגניסטן, הודו, טורקיה, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, תימן
נמנעו: ארגנטינה, אתיופיה, בריטניה, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, סין, צ'ילה, אל סלוודור, קולומביה.
נעדרה: תאילנד (אז "סיאם").
החלטת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית אופרטיבית שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.
קבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.
השטח שנמסר בסופו של דבר ליהודים מתוך פלשתינה, פלסטין, ארץ ישראל, הארץ המובטחת, הוא קטן במאות אחוזים ממה שסוכם והוסדר על ידי המנדט הבריטי. המנדט על פלשתינה' הוא מסמך היסטורי של חבר–הלאומים, המבסס את זכותם המשפטית של יהודים להתיישב בפלשתינה-ארץ ישראל, בשטח המשתרע בין ערב הסעודית-עירק והים התיכון. תקפותו של המסמך לא פקעה מעולם על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. המסמך הובא לדיון בועידת סן-רמו ב-24 באפריל 1920, ב 16 בספטמבר 1922 שטחה של פלשתינה היהודית צומצם ב 77% שנגרעו משטח המנדט והפכו לעבר הירדן. המיעוט היהודי במזה"ת נותר עתה עם השטח המשתרע בין נהר הירדן והים התיכון. המנדט קיבל תוקף מעשי ב-29 בספטמבר 1923.
"הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, ... , הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ... הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;"
"המנדט על פלשתינה" מבסס את הקשר של העם היהודי עם פלשתינה (ארץ ישראל) מ"הצהרת בלפור" (1917) , "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את כינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב מאמציה לסייע בהשגת מטרה זו"
*פלשתינה - שמה הלועזי של ארץ ישראל. את השם פלשתינה תבעו הרומאים ב-135 לספירה (קללת אדריאנוס), על מנת לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, במטרה להשמיד את היהדות מבחינה דתית, תרבותית ולאומית. הערבים בימינו עושים שימוש חוזר בקללת אדריאנוס. ***
**הזהות הפלשתינאית הוגדרה לראשונה מבחינה מדינית חוקית בשנת 1922 על ידי חבר הלאומים , והיא שוייכה בלעדית ליהודים!.




אפריל 1920 בסן רמו זכה העם היהודי לראשונה בהכרה של אומות העולם המנצחות בזכויות הלגיטימיות שלו על ארץ ישראל, שהוכרזה כבית הלאומי של העם היהודי. בוועידה זו חולקו המנדטים הבאים:
בריטניה קיבלה מנדט על ארץ ישראל הגדולה על שני גדות הירדן ועיראק.
צרפת קיבלת מנדט על סוריה ולבנון.
בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל. כך הפך מכתבו של הלורד בלפור ללורד רוטשילד מסתם מכתב להתחייבות חוזית חתומה, והסכם סן רמו שאושר סופית על ידי חבר הלאומים ב- 1922 הפך את זכויות העם היהודי על ארץ ישראל מעוגנות בחוק הבינלאומי.
בספטמבר 1922 המנדט ניתק בצורה לא חוקית את עבר-הירדן המזרחי (מדינת ירדן) מהבית הלאומי היהודי. וכל זאת על חשבון שטחי מדינת ישראל. וגרם להשפעה מזיקה על חלקה המערבי של ארץ-ישראל, מפני שהוא טיפח את התפישה המוטעית שלערבים יש זכויות לאומיות לא רק בחלקי הבית הלאומי היהודי שהופרדו ממנו מזרחית לירדן, אלא גם בשאר חלקי הארץ.
אני מוכנה להתפשר ולהשאיר את מדינת ירדן, הלא חוקית. עם זאת, עכשיו תור השמאל והאיסלאם לעשות פשרות.
הטענה הנשמעת שהערבים מיעוט בישראל ולכן יש לשמור על זכויותיהם, חוטאת לאמת. מבחינה גיאופוליטית היהודים הם מיעוט זעיר באוקיינוס ערבי ומוסלמי. ההיסטוריה הוכיחה שרק מדינה יהודית תעמוד לצד בני עמה בעת משבר או חלילה קטסטרופה.
כנגד מדינה יהודית אחת יש 23 מדינות ערביות
כנגד כל יהודי אחד יש 60 ערבים
כנגד כל 1 קמ"ר של מדינה יהודית יש 750 קמ"ר של מדינות ערב
כנגד 20,770 קמ"ר של מדינת ישראל יש 13,486,861 קמ"ר שטח ערבי אסלאמי
אז מי כובש את מי ?



יום שישי, 27 בנובמבר 2015

מרדכי קידר מדגים: כך נראית הסברה ראויה





מדינת ישראל סובלת מהסברה לקויה ומחוסר הסברה. הדבר פוגע ביחסים הבין לאומים בין מדינות אחרות לבין ישראל. הערבים ביהודה, שומרון ועזה מציגים את עצמם באופן שקרי כמסכנים כשהם חיים כמו מלכים תחת משטר דמוקרטי וכלכלה חזקה לעומת בני משפחותיהם במדינות ערב משם הם הגיעו. יותר מכך, הם עורכים פיגועים, דבר שאינו מוצג בתקשורת הבינלאומית ואף יוצרים הסברה פוליוודית, כאילו צה"ל רוצח חפים מפשע ואוסר ילדים, דבר שאינו נכון. שמאלנים נותנים יד להזייההזו ותומכים בשקרים מרדכי קידר מושיט יד ומסייע בזמנו הפנוי להסברה למען ישראל. 
מרדכי קידר, מרצה בכיר מתחום המזרחנות מהמחלקה לערבית של אוניברסיטת בר אילן, מתראיין לתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה ועונה בצורה ברורה וחד משמעית (!!!) לשאלות הכתב הערבי בערבית באמצעות שימוש בטרמינולוגיה הנכונה והעברת המסרים האמיתיים. שימו לב כיצד נראית הסברה נכונה הנוגעת לסכסוך הישראלי - ערבי:





כאשר המראיין טוען כי המשך הבניה בירושלים, ביהודה ושומרון וברחבי ישראל בכלל הנו תקיעת מסמרים נוספים בארון המשה ומתן ה"פלסטיני" - ישראלי, משיב לו קידר, כי הוא אינו מבין את הטענה שעל ישראל לבקש רשות ממישהו בעולם לבנות בשטחה. ירושלים הנה בירתו של העם היהודי מזה 3,000 שנים. ירושלים הייתה ברשות העם היהודי כאשר אבותיהם של המוסלמים היו שותים יין וקוברים בנות בחיים, סוגדים לאלילות עוזא ואללאת ואלמנת, בנותיו של אללה. למה בכלל צריך להעלות טענה זו? זוהי עירו של העם היהודי מזה 3,000 שנה ולעד ולעולמי עולמים.
בתגובה, טען המראיין שקידר אינו יכול לשנות את ההיסטוריה או לבטל אותה. הקוראן מציג את ההיסטוריה האמיתית וכביכול תשובתו של קידר מעליבה את הערבים והמוסלמים. זוהי נקודה מעולה - מאחר וירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן אפילו לא פעם אחת ולא ניתן לשכתב את הקוראן, גם לא על מסך אל ג'זירה. למעשה, המוסלמים הנמצאים בין ירושלים למכה, מפנים את גבם בעת התפילה לירושלים בכלל ולמסגד אל אקצה בפרט ומשתחווים לכיוון העיר הקדושה להם - מכה. יותר מזה, בקוראן כתוב שארץ ישראל שייכת ליהודים המוגנים מאחר והעם היהודי הנו עם הספר. מי שמעוות את הקוראן הנם המוסלמים. עם זאת, המראיין רואה בדבריו של קידר כדברי כפירה.
ירושלים הנה מחוץ למשא ומתן. ירושלים שייכת לעם היהודי, נקודה! הערבים מתנגדים לבניית דירות חדשות בתוך ירושלים, כ-1,000 יחידות בתוך העיר. לא ניתן לדבר על ירושלים בשום פנים ואופן, למרות שהערבים מעלים את הנושא שוב ושוב. זה לא משנה אם מדובר ב-1,000 יחידות דיור או 10,000 יחידות דיור, מאחר וישראל אינה סופרת את מספר יחידות הדיור שבונה קטר בחצי האי הקטרי. אז מה עניינן של הערבים בכלל ואל ג'זירה בפרט בירושלים?!? ירושלים הנה עירם של העם היהודי לנצח נצחים ובנייה בירושלים בפרט ובשטחה של ארץ ישראל בכלל אינו עניין של אל - ג'זירה או של אף אחד אחר, נקודה. העיר שייכת ליהודים בלבד. אין לאף אחד שום עניין בירושלים.
המראיין מתעקש בכל זאת לקשר בין הבנייה בירושלים למשא ומתן בין הערבים לישראלים. תחת השלטון הישראלי - יהודי - דמוקרטי, ירושלים הנה עיר פורחת, בה יש חופש דת, חופש ביטוי וחופש דת לכל הדתות, בעיקר למוסלמים. השגשוג של ירושלים כעיר הנה לאחר שהערבים החריבו אותה במו ידיהם תחת שלטונם עד לשנת 1967. השלטון הישראלי - יהודי - דמוקרטי שיקם את ירושלים ובנה מחדש את העיר. אנחנו בנינו את העיר מחדש ושיקמנו אותה. עכשיו היא פתוחה לנוצרים, למוסלמים וליהודים באופן שווה כפי שלא הייתה מעולם תחת שלטון האיסלאם, מאחר והאיסלאם הרחיק את היהודים והנוצרים מהעיר הקדושה לנו.
המראיין מתעקש וסוטה מהשאלה הזו כשהפעם הוא מעלה את עניין ההתנחלויות, ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, האזור בה נמצאת ירושלים. לטענתו, נושא הבנייה ביהודה ושומרון מיועד לפגוע במשא ומתן בין הערבים לישראלים. המטרה הנה לייהד את יהודה ושומרון הערבית לכאורה. בכך, מערערים היהודים את הסיכוי להקמת מדינה "פלסטינית" בעתיד. עם זאת, בלי עין הרע, כבר קיימות שתי מדינות ערביות "פלסטיניות" בשטחה של ארץ ישראל - מדינה ברצועת עזה ומדינה בגדה המערבית. במידה והערבים ימשיכו בהתנהגות לא רצינית זו במהלך המשא ומתן, יקומו מדינות נוספות - מדינה בחברון, מדינה ברמאללה, מדינה בשכם, מדינה בג'נין.

כעת משנה המראיין את גישתו בטענה שברמה הבינלאומית, ירושלים המזרחית נחשבת לכבושה. אך בואו נודה באמת - יהודה ושומרון אינה שייכת לאף מדינה בעולם. לאף מדינה בעולם גם אין ריבונות על הגדה המערבית של הירדן, ממש כמו שלאף מדינה אין ריבונות על אנטרטיקה [הקוטב הדרומי]. ירדן היא זו שכבשה את האזור בעבר. האזור שוחרר על ידי צבא ההגנה לישראל מידי הכיבוש הירדני שהחריב את העיר. לאף מדינה אין ריבונות על האזור, בניגוד לרמת הגולן, בניגוד לחצי העיר סיני ובניגוד למקומות אחרים. ולכן, לא ניתן לטעון שהגדה המערבית הנה שטח שנכבש על ידי מדינת ישראל. מאיזו מדינה נכבשה יהודה ושומרון? ירדן היא זו שלמעשה כבשה את האזור עד לשנת 1967. כעת, יהודה ושומרון נמצאת תחת שלטון ישראלי ולכן, אנחנו רשאים לבנות באזור מה שאנחנו רוצים בלי לשאול אף אחד ומבלי שמישהו יתערב. אזור זה לא היה שייך לאף מדינה בעולם ולכן, מותר לישראל לבנות בה מה שהיא רוצה.




יום שני, 23 בנובמבר 2015

יום השנה ה-11 למותו בטרם עת של רפאל [רפול] איתן






"אני לא מתבייש בזה. אני חושב שמה שאמרתי לפני 20 שנה, נכון היום. מה השתנה? הערבים מנהלים איתנו משא ומתן בשלוש צורות: העמדת פנים, כזב ואלימות. אלה האמצעים שלהם לנהל משא ומתן. הנה, גם היום יש מגעים, והופ – פיגוע." ~ רפאל איתן 2004

"שיקומו כל מנהיגי ערב ויגידו: 'נמאסתם עלינו, אנחנו לוקחים מכם מרחק, אנחנו נותנים לכם שטחים תמורת שלום, ותעזבו אותנו בשקט'. ביום הזה אני אגיד: 'טעיתי'." ~רפאל איתן 2004



"היה לי ניסיון עם שני גבולות עם גדר: בבקעה, כשהייתי מפקד הבקעה, ובגבול לבנון, כשהייתי אלוף פיקוד צפון. הגדרות, כמכשול, מנעו מאיתנו הרבה דם. מה הפלסטינים חושבים, שאנחנו נסבול מתאבדים ונקל עליהם בכל תחום?" ~ רפאל איתן, 2004

"הדעה שלי היא שכל המאמצים האלה הם לשוא. עם הערבים אי אפשר יהיה אף פעם לעשות שלום. זה כמו בספר של הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות), זה מאבק בין ציוויליזציות. אנחנו פה תרבות זרה, ולעולם, לדעתי, האיסלם לא ישלים עם זה שיש פה ישות זרה, שיש לה עצמאות מדינית והיא אפילו מנצחת אותם במלחמות. הם לעולם לא יסכימו." ~רפאל איתן 2004



רפאל איתן ("רָפוּל") (11 בינואר 1929 – 23 בנובמבר 2004) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. אביו אליהו היה מראשוני ארגון "השומר" ואמו צאצאית לשושלת אורלוב. רפאל איתן גדל במושב תל עדשים, שבו התגורר מרבית שנות חייו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את רפול ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע רפול בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
ב-1944, בגיל 15, הצטרף רפול לפלמ"ח. הוא הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח‏. במלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל. בשנות השישים, עבר רפול קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. בתום קורס זה הוא זכה לענוד כנפי "ק", טייס קישור וסיור. בתום שנות ה-70', הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.‏
במלחמת ששת הימים, רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הלחימה, הוא נפצע קשה בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני. לאחר החלמתו, התמנה למפקד חטיבת הבקעה וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים.
ב-24 ביוני 1968 מונה אל"ם רפאל איתן לקצין צנחנים ראשי. בדצמבר אותה השנה פיקד על מבצע תשורה.
 ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה. לאחר מכן מונה למפקד אוגדה 36 - אוגדת מילואים של פיקוד הצפון. אוגדתו התגייסה ב-6 באוקטובר 1973 והחל להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. החל משעה 02:00 של 7 באוקטובר מונה למפקד חזית רמת הגולן. ב-14 באפריל 1974 מונה לאלוף פיקוד הצפון, פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. באותו יום נערך המבצע לכיבוש שיא החרמון הסורי בידי כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת האלפיניסטים "ארז" בנוסף, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה, ולאחר מכן באוגוסט 1977 לראש אג"ם. הוא מונה בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן לרמטכ"ל, ב-16 באפריל 1978, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור.
כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר - רפול כיהן בתפקיד במשך 5 שנים ו-3 ימים (60 חודשים), יותר מכל רמטכ"ל אחר. בשירותו כרמטכ"ל הוציא לפועל את תקיפת הכור בעיראק, ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס יורם בתאונת טיסה),‏ ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
בתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. בין צעדים אלו ניתן למנות את ההוראה לחבוש את הכומתה על הראש, ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות. מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית.‏ הוא אמר על מערכת החינוך "מידת הבורות של החיילים שגוייסו, גילתה ברבים את המחדל הנורא של מערכת החינוך. לא ייתכן שגוף כמו הצבא יתעלם מהבעיות החברתיות של המדינה ומי שטוען שזה בא על חשבון טנקים וצנחנים, פשוט משקר." במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
לאחר פרישתו באפריל 1983 נכנס איתן לפוליטיקה. במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991. הוא אמר במסגרת דיון בועדת החוץ והבטחון, 13 באפריל 1983 "הערבים לעולם לא ינצחו אותנו על-ידי זריקת אבנים. תשובתנו היא תשובה לאומית ציונית. על כל זריקת אבן - נקים עשרה ישובים. אם יהיו - ויהיו - מאה ישובים בין שכם לבין ירושלים לא ייזרקו אבנים. אם זה יהיה המצב, הערבים יוכלו רק להתרוצץ כמו ג'וקים בבקבוק, כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק".
הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון , ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים - ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי דגל בכלכלת שוק. טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".‏
בבחירות לכנסת ה-13 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן, על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות. בסקרים אלו נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור‏‏.‏
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005 ונקרא על שמו "נמל איתן". קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נצרת עילית, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.




יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

להשלים הכנסה בזכות העבודות האקדמיות, הממ"נים והסמינריונים






סטודנטים יקרים ואקדמאים שימו לב, החיים עולים הרבה כסף נכון?
בואו לפצות על זה בעזרת העבודות האקדמיות, המטלות הסמסטריאליות, הממ"נים, סיכומי הקורסים והסמינריונים שכתבתם במהלך הלימודים האקדמיים.
באמצעות סמרטר, תוכלו להעלות אותם למאגר, למכור אותם ולקבל כסף בכל פעם שהעבודה נמכרת וזה אפילו בלי להתאמץ.
 אתר Smarter הנו מאגר מקוון המאפשר לקנות ולמכור עבודות אקדמיות וסמינריונים במגוון רב של תחומים, כולל משפטים, מדעי החברה, מנהל עסקים, חינוך, היסטוריה, מתמטיקה ומדעי המחשב, הנדסה ותעשיה, מדעי המדינה ויחסים בין לאומיים [יחב"ל], תקשורת, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה ועוד.
ניתן לפרסם באתר עבודות אקדמיות, סמינריונים ואפילו סיכומים שכתבת ולקבל 40% מסכום המכירה בכל פעם שעבודתך תימכר באתר ללא הגבלה על מספר הפעמים שהיא נמכרה. העבודות מפורסמות באתר ללא ציון שם הכותב.
כדי להגדיל את הכנסותיך מהאתר, ניתן להמליץ לחברים נוספים להיות פעילים במאגר (כמו שאני ממליצה לך) ולקבל 30% מהכנסותיהם ממכירת עבודותיהם ובנוסף אחוזים מהכנסות החברים שלהם והחברים של החברים שלהם וכו' – עד 4 רמות של חברים מבלי שהדבר ישפיע על הסכום אותו הם מקבלים!!! פרסמו עבודות, הזמינו חברים להצטרף למאגר ותוכלו להתעדכן בהכנסות מעבודותיך ומעבודותיהם של רשת החברים בזמן אמת.
בנוסף, ניתן להעזר בעבודות איכותיות רבות שהאתר מכיל לכתיבת העבודות שלך.
האתר מכיל עבודות אקדמיות איכותיות רבות, סמינריונים וסיכומים שניתן להיעזר בהן לכתיבת העבודות האקדמיות שלכם. למעשה, Smarter הינו האתר היחיד הנותן אפשרות לצפות בעבודה לפני הרכישה כך שאתה יכול לבדוק את איכות העבודה לפני הקנייה.

בקיצור – אני ממליצה בחום.
ההצטרפות היא חינם ולוקחת פחות מדקה.

אני כבר שם ואתם?
לצפייה והרשמה לאתר סמרטר


לסיוע בכתיבת סקירות ספרות אקדמיות וסמינריונים, הכנת מצגות ואיתור מקורות אקדמיים, צרו קשר עם מייקי. אפשר גם דרך הפייסבוק.


יום שבת, 21 בנובמבר 2015

Nuremberg (1996)









Nuremberg (1996)
Synopsis: This TNT miniseries stars Alec Baldwin as Robert Jackson, the Supreme Court justice who served as the head prosecutor for the war crimes tribunal that took place in Nuremberg after the horrors of WWII and the Holocaust. The film follows Jackson from his preparations for the trial to the outcome of the trial itself, paying particular attention to the interplay between Jackson and the Nazi thugs he is trying to prosecute. Brian Cox co-stars a Hermann Goering, Hitler's right-hand man, while Christopher Plummer plays British prosecutor Sir David Maxwell-Fyfe, and Jill Hennessey portrays Elise Douglas, Jackson's invaluable secretary and sometime lover
Cast: Alec Baldwin, Jill Hennessy, Brian Cox, Christopher Plummer, Michael Ironside Director: Yves Simoneau
Rating: NR
Running Time: 240 min






יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

היום יום הולדת 58 לעפרה חזה ז"ל [19.11.1958]






היום לפני 58 שנה (בתאריך 19.11.1958) נולדה עפרה חזה ז"ל. היא הייתה בת זקונים, ילדתם התשיעית של יפת ושושנה חזה, זוג מסורתי יוצא תימן. הוריה של עפרה עלו לישראל בשנת 1944. את האהבה לשירה רכשה בילדותה מאמה, שבתימן הייתה זמרת מבוקשת בחגיגות חינה.
היא החלה להופיע בבית הספר ובחתונות עוד מהיסודי. בצלאל אלוני בחן אותה לסדנת התיאטרון של שכונת התקווה כשהייתה בת 13 וקיבל אותה. אז הייתה תחילתה של דרך משותפת ביניהם. לאחר מלחמת יום כיפור, אלוני ויתר על לימוד הסדנה והפך למנהלה האישי של עפרה חזה, שלמדה פיתוח קול והחליטה על קריירת סולו בשיתוף עם אברהם דשא (פָּשָנֶל).
בשנת 1979, לוהקה עפרה חזה לתפקיד דינה, בתו של פולי הגשש בסרטו של אסי דיין "שלאגר", לצִדם של "הגשש החיוור". בסרט נכללה סצנה שבה דינה יוצאת נגד בן-זוגה שמקניט אותה על רצונה לרקוד כמו "פְרֵחָה", ובתגובה היא מתחילה לרקוד ולשיר במועדון את "שיר הפרחה". בתוך זמן קצר הפך השיר הפרובוקטיבי ללהיט ונותר חמישה שבועות בראש מצעד הפזמונים, וקטע השירה שלה מהסרט הוקרן בטלוויזיה. בגלי צה"ל נפסל השיר לשידור במשך חודשים ארוכים, מפני שנחשב לנועז במיוחד בגלל תדמית הפרחה: אישה קלת דעת והמונית, פשוטה, גסה וחסרת השכלה. אך מאוחר יותר הותר השיר להשמעה בגלי צה"ל וברדיו בכלל. צעד זה היה אחד מבין רבים ושונים שפגעו באופן מסוים בקריירה של חזה, מאחר שאיש לא רצה קשר עם תדמית הפרחה, אף שהייתה שונה מאישיותה. על אף כל אלה, קהל המעריצים של חזה החל לצבור תאוצה והיא הפכה לדמות מוכרת .
עפרה הגישה מספר שירים לקדם אירוויזיון, שנה אחר שנה, ומדי שנה נדחתה. היא הגישה את השיר "אמן למילים" ואת השיר "הוא" (שלימים שינה את שמו ל"תפילה", אך רבים עדיין מכירים אותו כ"שמור נא עלינו כמו ילדים". לבסוף, בשנת 1983, הגישה את השיר "חי", זכתה בקדם אירוויזיון (ירדנה ארזי עד היום טוענת שזו הייתה טעות, והיא זו שהייתה אמורה לזכות) וזכתה במקום השני באירוויזיון בגרמניה. אהוד מנור חש צורך שדווקא שם, באירוויזיון במינכן, יעמוד נציג ישראלי וישיר שוב ושוב את המילה "חי". הוא כתב את השיר "חי" והציע אותו לירדנה ארזי לקראת הקדם-אירוויזיון, אך ארזי סירבה לכך בטענה שכבר בחרה שיר. מנור פנה לחזה, שהסכימה לבצע את השיר. השיר התקבל והיא נשלחה לייצג את ישראל באירוויזיון, כאשר בתחרות הקדם-אירוויזיון שנערכה בירושלים זכתה במקום הראשון. ארזי הגיעה למקום השני בפער של נקודה אחת. יש הטוענים שתחרות זו היא שפתחה את המאבק-לכאורה בינה לבין חזה, ובעיקר בין מעריצותיהן, "מאבק" שנמשך מספר שנים. גם עפרה חזה וגם ירדנה ארזי הכחישו יריבות זו.
במהלך ההכנות לתחרות האירוויזיון בגרמניה ביקרו חזה והצוות הישראלי במחנה הריכוז דכאו, שם אף פגשו ניצולי שואה מישראל. בגדי ההופעה באירוויזיון של חזה ושל מלוויה עוצבו בהקשר לשואה עפרה חזה לבשה חליפה לבנה ומלוויה בגדים צהובים, במטרה להנציח ואולי להזכיר את הטלאי הצהוב שענדו יהודים על אדמת אירופה‏. השיר הישראלי דורג במקום השני.
בשנת 1984, חזה ואלוני הוציאו אל הפועל פרויקט ייחודי - אלבום שכל שיריו יהיו שירי עם תימניים. תחילה הקליטה את "גאלבי", שנכתב והולחן על ידי אהרן עמרם, ו"אסאלק", למילותיו של ר' שלם שבזי עם לחן מאת עמרם. חזה הקדישה חצי שנה להקלטות, כשדגש רב מושם על איכות קולית וטכנית. האלבום, "שירי תימן", יצא בדצמבר אותה השנה וחזה חידשה בו שירים תימניים ישנים ממגוון של תקופות ומקורות, מסוף המאה ה-17 (של רבי שלום שבזי), ומתקופות מאוחרות יותר, בעיבודים חדשים של בני נגרי. שלושה משירי התקליט הושרו בערבית וכל השאר היו בעברית, בנעימה תימנית, והעיבודים שנעשו לתקליט כללו שילוב מקורי של צלילים ומקצב עממי תימני עם כלים ותזמור קלאסיים.
כשיצא האלבום, הוא הושמע רק בתוכניות הזמר המזרחי; באף תוכנית רדיו אחרת לא גילו עניין בשירי האלבום, שהיה שונה באופיו מהמוזיקה שהייתה מקובלת אז בזרם המרכזי. יזהר אשדות, שהכין את הרמיקס לשיר "גאלבי". לאחר האי-התעניינות המתמשכת נשלח השיר לאנגליה אל חברת התקליטים אנגלית. שם התרשמו מאוד, קנו את זכויות התקליט מ"הד ארצי" ושיווקו אותו תחת השם "Fifty Gates Of Wisdom" (חמישים שערי חוכמה). התקליט נמכר באנגליה, זכה לשבחי הביקורת של עיתוני המוזיקה היוקרתיים ביותר והחל את הצלחתה הבינלאומית של חזה. אלבום זה היה אחר כך לפריצת הדרך של חזה לחו"ל.
לאור ההצלחה באירוויזיון והצלחת האלבום "שירי תימן" בחו"ל, חזה הפכה לזמרת מבוקשת מחוץ לישראל. הביקושים להופעות בחו"ל גדלו. הגרסה המחודשת של "גלבי" כבשה את המצעדים וגם הסימפול לשיר אם ננעלו. חזה התראיינה בתוכניות אירוח הפופולריות ובעיתונים נחשבים, וקמו לה מעריצים גם בחו"ל. חזה התפרסמה לא רק באירופה ובאמריקה, אלא גם במזרח הרחוק ואפילו בארצות ערביות כמו תימן. בשנת 1988 יצא אלבומה "Shaday", שכלל את השירים "גלבי" ו"אם ננעלו" בתוספת שני תרגומים לשירים מתוך האלבום "ימים נשברים" ועוד שירי דאנס אתניים. אלבום זה נמכר עד סוף השנה בלמעלה ממיליון עותקים באירופה ובעשרות אלפי עותקים בארצות הברית ובו הגרסאות המחודשות והמצליחות ל"אם ננעלו" ו"גאלבי".
השיר "לאורך הים" הוצג תחילה לגלי עטרי, שויתרה עליו, ורק לאחר מכן הוצע לעפרה חזה. עד היום גלי עטרי מספרת שזה היה אחד הפספוסים הגדולים שלה. לעומת זאת, השיר "כשתבוא" שנכתב על רון ארד הוצע תחילה לעפרה חזה. עפרה הציעה שבועז שרעבי ילחין אותו, ולאחר שהלחין את השיר - השיר נשמע לה מתאים יותר לבועז, שאכן ביצע אותו לבסוף. עפרה הקליטה גרסה משלה לשיר, עם לחן אחר, באלבום "כל הנשמה" (1994), ושינתה מעט את המילים (במקום "נשיר ברון", היא שרה: "אשיר לך בְּרוֹך").
עם הצלחתה בחו"ל החליטה חזה לחזור לארץ ולהקליט אלבום ראשון בעברית מזה שבע שנים: "כל הנשמה". האלבום הצליח מאוד ומתוכו בלט במיוחד השיר "לאורך הים". ב-1994 הופיעה באוסלו שבנורווגיה בטקס קבלת פרס נובל לשלום שהוענק ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. בשנת 1995 ביצעה את השיר "לאורך הים" בעצרת הזיכרון במלאת 30 יום להירצחו של רבין, בשילוב קטעים משירה "כל הנשמה". ביצוע זה הושמע גם בתחנות הרדיו השונות, נכנס לקלאסיקה הישראלית ומרבים להשמיעו בימי זיכרון לחללי צה"ל. בשנת 1998 הופיעה ב"פעמוני היובל", הטקס המרכזי של חגיגות ה-50 למדינת ישראל, ובו חידשה את השיר "ירושלים של זהב". באותה שנה השתתפה בפרויקט "עבודה עברית", שבו חידשה את השיר "לתת" של בועז שרעבי, וכמו כן נטלה חלק בעשיית הסרט המצויר הראשון של אולפני דרימוורקס, "נסיך מצרים", שבו שרה את השיר "Deliver Us" (הושיע-נא) ב-17 שפות שונות, וכן דיבבה את קולה של יוכבד בגרסה העברית והאנגלית. הסרט זכה להצלחה בכל המדינות שבהן הוקרן והוסיף להכרתה העולמית.
רבים יודעים שלעפרה חזה הייתה קריירה בינלאומית מדהימה. מעטים יודעים שבין מעריציה נמנו גם מדונה (שלעטיפת האלבום Like a Prayer הצטלמה עם תכשיט של עפרה חזה, ואפילו הוסיפה קטע מהשיר "אם ננעלו" של עפרה חזה לשירה Isaac), מייקל ג'קסון (שהציע לה לצאת יחד איתו לסיבוב הופעות. עפרה סירבה), פול יאנג (שכאשר הגיע לארץ ב- 2009 ביקש לפגוש אותה, ונדהם מסיבת הסירוב: היא נפטרה!) ואנדרו אלדריך, סולן להקת Sisters of Mercy", שסיפר שיש לו פוסטרים של עפרה חזה על התקרה בחדר השינה ואף הופיע איתה בדואט בתוכנית Top of the Pops.
 ב-15 ביולי 1997 נישאה חזה לאיש העסקים דורון אשכנזי, גרוש ואב לשניים. לאחר החתונה ניתקה חזה את קשריה עם בצלאל אלוני, ככל הנראה בשל לחצו של בעלה, והוא הפך להיות מנהלה האישי.
בתחילת שנת 2000 החמיר מצבה הבריאותי של חזה. היא הובהלה לבית החולים תל השומר ב-12 בפברואר במצב קשה ונפטרה כעבור שבועיים, ב-23 בפברואר 2000, מסיבוכים שנבעו ממחלת האיידס, בת 42 במותה. עופרה חזה הייתה בהריון 5 חודשים לפני שנפטרה. היא נקברה בחלקת האמנים בבית העלמין ירקון בפתח תקווה.
העיסוק בנסיבותיו העלומות של מותה של חזה נמשך שנים. משפחתה של הזמרת טענה כי היא נדבקה בנגיף ה-HIV מבעלה אשכנזי, שכן זה סירב לחשוף את תוצאות בדיקות הדם שעבר. אמו של אשכנזי העידה כי בנה נהג "להחליף בחורות" בתדירות גבוהה. בצלאל אלוני העיד בראיון שנערך עמו כי במשך כל השנים הרבות שבהן היה אמרגנה, לא ידע על כך שחזה ניהלה קשר עם בחור. מנגד, משפחתו של אשכנזי טענה כי לא הוא זה שהדביק את חזה בנגיף. בדצמבר 2007 פורסמו בערוץ 10 דוחות משטרה המכילים את עדותו של הרופא שטיפל בחזה לאחר שנודע לה דבר מחלתה, ד"ר מיכאל בורק. מעדותו עלה כי מניתוח תוצאות בדיקת הדם של חזה ובעלה אשכנזי התברר כי אשכנזי נדבק בנגיף לפני חזה, שכן הוא נדבק בו כ-6–7 שנים לפני מועד הבדיקה, ואילו חזה כ-2–4 שנים לפני המועד‏. בדצמבר 2010 פרסם "הגארדיאן" כתבה שבה סיפר מפיק שעבד עם חזה, על-כך שאשכנזי סיפר לו כי חזה נדבקה ב-HIV מעירוי דם שקיבלה בטורקיה .
ב-19 בנובמבר 2014 בחרו בגוגל לציין 57 שנים להולדתה של חזה.
ב"גן התקווה" שבשכונת התקווה הוקמה על גבעה קטנה הנקראת "גבעת עפרה" אנדרטה לזכרה ובה פסוק משירו של שלום שבזי "אם ננעלו". עיריית תל אביב-יפו קבעה שלט הנצחה על קיר בית ילדותה שבשכונת התקווה.





שופט מחוזי בקנדה האשים קורבן אונס באונס שעברה בזמן עדותה







שופט קנדי האשים קורבן אונס באונס שעברה. השופט, שמאז קודם מבית המשפט המחוזי הקנדי לבית המשפט הפדרלי בקנדה, האשים קורבן אונס במשפט שהתנהל בפניו באונס שעברה בעת שהיה שופט מחוזי. הוא ביצע בה האשמת הקורבן על דוכן העדים. מאז, מערכת המשפט הקנדי נמנעת לתת לו תיקים העוסקים בעבירות מין עד לסיום הבירור.
קוראים לזה האשמת הקורבן שנעשית על ידי מערכת המשפט, שוב. שופט בבית משפט מחוזי בקנדה האשים קורבן אונס כי לא עשתה מספיק כדי למנוע את האונס. כדי לא להאנס, מספיק להגיד לא, אבל גם זה לא חייב. כלומר, אם הנאנסת לא בהכרה, היא לא חייבת לסרב לקיים יחסי מין. ההגיון הסביר אומר שאם היא לא יכולה לסרב כי היא מפחדת, שיכורה או ללא הכרה, למשל, אין לקיים עמה יחסי מין, אחרת זה אונס. היא לא יכולה הייתה להתנגד כי הייתה מאויימת. כי האנס גדול ממנה וחזק ממנה. אבל זה לא מספיק עבור השופט שהיא סרבה. היא הייתה צריכה להתנגד פיזית, לסגור ברכיים, להוריד את הישבן טל הכיור.
יחד עם זאת, השופט הודח מתפקידו לאחר ששאל נאנסת בת ה-19 במהלך המשפט שהתנהל מולו. השופט הטיח בה שלא עשתה מספיק כדי למנוע את האלימות נגדה. הוא שאל "מדוע לא פשוט הטבעת את הישבן שלך בתוך הכיור, כך שהוא לא היה יכול לחדור אליך?" והשופט גם ציין שקורבן האונס מעולם לא הסבירה "למה היא אפשרה את יחסי המין אם היא לא רצתה את זה". "אם היית כל כך מפוחדת היית יכולה לצעוק", הוא אמר במהלך המשפט. "ללא ספק הייתה לה היכולת, אולי מהניסיון שלה ברחוב, להגיד לו שיעוף לכל הרוחות".
 ומה זה היה עוזר אם הייתה אומרת את זה? ואם בגלל האמירות האלו הנאנסת הייתה חוטפת מכות? כדי לסרב ליחסי המין, היא צריכה להראות לו שהיא לא מעוניינת. גם זה לא תמיד. כך שהשופט העביר אותה אונס שני והאשים אותה באונס. למה שזה יעודד נאנסות להתלונן על אונס שעברו או יעודד אותן להעיד במשפט? זהו ביטוי לחשיבה שוביניסטית ופטריארכלית.
עיזרו לקורבן אונס להתגבר על האונס שעברה.



לאיילת שקד יש חניה שמורה מול הבית של ציפי לבני









שנה שלמה ציפי לבני חונה בחניה ששמורה לשרת המשפטים, ממש מתחת לביתה בתל אביב. יכול להיות שהיא שכחה שהיא כבר לא בתפקיד? או שהיא שומרת חניה ליד ביתה למחליפתה איילת שקד מהצד השני של הקשת הפוליטית? ומה בעלה עשה לרכב של תכנית הצינור כשניסו לחנות שם?
שכנים התלוננו על כך שיש בעיית חניה ברחוב ולמרות שציפי לבני מזמן לא שרת המשפטים, יש לה חניה שמורה ברחוב בנוסף לחניה הפרטית שבשטח ביתה. המשפחה אוכפת את החניה - שמה פתקים על הרכב ואף מזמינים פקח של העירייה שנותן דוח וגורר את הרכב.


בכנסת לא מכירים את הסוגיה ומבחינתם, אין מה לשמור לה חניה בתל אביב ליד ביתה, בטח כשהיא כבר לא שרת המשפטים. גם בעיריית תל אביב כביכול לא מכירים את העובדה שציפי לבני כבר אינה שרת המשפטים. אז במסגרת התוכנית, הם החנו את הרכב כדי לבדוק מה קורה. בעלה של ציפי לבני, נפתלי שפיצר, נאלץ להחנות בשטח הבית. כאקט של מחאה, הוא שם פתק על השמשה של הרכב שחנה בחנייה - חניה פרטית לא להחנות. כשציפי הגיעה, הוא פינה לה את החניה הפרטית והחנה במקום אחר.
הפקח תחילה סרב לאכוף את החניה הפרטית, אך 12 שעות מאוחר יותר, הרכב החונה נגרר למרבה הפלא ולמרות שהפקחים אינם אוכפים שם את החניה. נטען שלכאורה מדובר ברכב חשוד - אם כך, למה נגרר ולא נבדק על ידי המשטרה? כשהם שאלו במגרש הגרירה למה נגרר הרכב נמסר להם שהם בכלל אינם אוכפים את החניה ברחוב ושהרכב חנה במקום שהוא אינו מורשה להחנות. לא נמסר שמדובר ברכב חשוד.
חברת הכנסת  לבני היא אדם מושחת שהשאיר רקבון ושחיתות בכל מקום בו היה, בכל מפלגה ובכל משרד שבו נכחה. היא השאירה חובות של מאות מליוני שקלים במפלגה אותה ניהלה ואחר כך ברחה ממנה כדי להימנע מההשלכות. כן, ציפי לבני בהחלט כבשה את תל אביב.





יום שני, 16 בנובמבר 2015

פרידה - הפרידה של נאדר מסימין (סרט איראני לצפייה ישירה, 2011) جدایی نادر از سیمین










נאדר וסימין נשואים במשך 14 שנים וחיים בטהרן עם טרמה, בתם בת ה-11. המשפחה משתייכת למעמד הביניים - הגבוה, הזוג נמצא על סף היפרדות. סימין רוצה לעזוב את איראן כדי שהבת לא תגדל תחת התנאים הנוכחיים במדינה. נאדר איננו שותף לרצונה של סימין. הוא מעוניין להישאר באיראן כדי לסעוד את אביו החולה במחלת אלצהיימר. כאשר נאדר מחליט באופן סופי שהוא נשאר באיראן, סימין מגישה בקשת גירושים.
שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת ומחליט לדחות אותה. סימין בתגובה עוזבת את בעלה ועוברת לגור עם הוריה. בהמלצת אשתו, נאדר פונה לראזיה, אישה אדוקה והרה משכונת עוני, כדי שתעבוד במשק הבית אצלם ובעיקר שתדאג לטיפול ולהשגחה צמודה על אביו של נאדר, בזמן שנאדר יוצא לעבודתו בבנק. ראזיה פנתה למשרה מבלי להתייעץ בבעלה חם המזג חווג'ת, למרות שלפי המסורת אישורו נדרש לעניין זה בגלל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו בעקבות פיטורי בעלה מעבודתו וחובותיהם לנושים.
ראזיה מגלה תוך כדי עבודה שהטיפול באב הזקן והסנילי דורש ממנה לעשות דברים שאינה רוצה לעשות. היא מתקשרת לקו פתוח לשאלות דתיות כדי לברר האם מותר לה לרחוץ את גופו של הזקן שאינו שולט ביציאותיו. משהובטח לה שהדבר מותר היא ממשיכה בעבודתה, אבל מאוחר יותר היא משכנעת את נאדר להעסיק את בעלה במקומה, ומבקשת שלא יגלה לבעלה שהיא עבדה אצלו. נאדר מראיין את חווג'ת ומחליט לשכור אותו, אבל חווג'ת לא מופיע לעבודה בגלל שנושיו הכניסו אותו לכלא, ולכן ראזיה מופיעה במקומו. בזמן שראזיה מנקה את הבית, אבא של נאדר יוצא מהדירה ומתחיל לשוטט ברחוב, ראזיה יוצאת אחריו ומוצאת אותו ליד דוכן עיתונים. למחרת ראזיה מופיעה שוב לעבודה במקום הבעל. נאדר וטרמה חוזרים מוקדם לדירה ומגלים שראזיה לא שם, לתדהמתם הם מוצאים את הזקן שוכב על הרצפה כשהוא מחוסר הכרה וידו קשורה למיטה. כאשר ראזיה חוזרת, מתפתח ויכוח טעון בין נאדר הזועם לבין ראזיה הנבוכה. כשנאדר נכנס לחדרו הוא מגלה שנגנב ממנו כסף, הוא מאשים ראזיה ומסלק אותה מהדירה (הוא אינו יודע שסימין לקחה את הכסף). ראזיה חוזרת לדירה וטוענת בתוקף לחפותה, ודורשת לקבל את שכרה. נאדר יוצא מכליו ודוחף אותה החוצה בכוח, ראזיה נופלת במדרגות וממהרת לצאת מהבניין כשהיא אוחזת בבטנה. מאוחר יותר נודע לסימין שראזיה בבית החולים. כשנאדר וסימין מבקרים שם הם מגלים שהיא עברה הפלה. כשחווג'ת מגלה שנאדר דחף את אשתו הוא מתחיל להשתולל ואף מכה את נאדר. הזוג הפגוע הגיש בהמשך תביעה כנגד נאדר והאשימו בגרימת ההפלה ונערך משפט העוסק בשאלה האם נאדר ידע שראזיה בהיריון, והאם הדחיפה היא שגרמה להפלה, אם יתברר שכן נאדר צפוי לעונש כבד. נאדר מגלה שהסיבה לכך שראזיה נעדרה מביתו והפקירה את אביו הייתה בגלל שהיא הלכה לגינקולוג. העובדה הזאת, ביחד עם המזג האלים של חווג'ת, מביאה את נאדר לחשוד שההפלה נגרמה כתוצאה מאלימות הבעל ולא בגלל הדחיפה. סימין מצליחה לארגן עסקה עם חווג'ת - ביטול התביעה בתמורה לפיצוי כספי.
הדמויות בסרט עומדות בפני דילמות מוסריות: מתברר לטרמה שאביה שיקר בבית המשפט והוא כן ידע שראזיה בהיריון, אבל היא מחליטה לשקר בשביל להגן עליו; ראזיה מגלה לסימין שיש לה ספקות כבדים בקשר לגורם להפלה. מתברר שביום שבו מצאה את האב הזקן ליד דוכן העיתונים, הוא כמעט ונדרס על ידי כלי הרכב החולפים ברחוב הסואן, והיא נחבלה בבטנה כשניסתה להגן עליו. מאוחר יותר באותו יום היא הרגישה כאב עז בבטנה.




המחאה נגד מתווה הגז זה לא עניין פוליטי, אלא מה....











להלן פרק 1 בסדרה "מגש הכסף - השליחות של גיא רולניק". ערוץ 8 העלה את הפרק הראשון של "מגש הכסף" לצפייה ישירה ביוטיוב. באמת שלא יודעת מה עושה גיא רולניק וכיצד הוא תרם לאומה הישראלית. כנראה שאני לא מעורה מספיק באנשי השמאל האנרכיסטים. לא יודעת מה הוא השיג בחייו. סתם כך הוא צץ מהאויר. אז הוא ייסד את דה מרקר. מעולם לא קראתי אותו לפני עידן האינטרנט, כיום בטח שלא באופן יום יומי ואת הנכתב אני קוראת באופן מאוד ביקורתי ולוקחת את הדברים הכתובים בו בערבון מוגבל. לא, הכתוב בדה מארקר לא נראה לי רציני. אני לא קוראת לדה מארקר עיתונות אמיתית. בפרק זה שכחו להציג את הקשר בין דה מארקר לעיתון הארץ, קשר הדוק ביותר. כי בעל המאה הוא בעל הדעה. הקרן האנטישמית לישראל חדשה מימנה את סתיו שפיר וגורמים נוספים ב-2012. הם, כיום, נמצאים בכנסת ובתפקידי מפתח נוספים. בעיתון דה מארקר בעצמם מציינים זאת. כמו אז, כן היוםיש לכך דוגמאות רבות בישראל לשמאלנים יפי נפש הדוגלים במדיניות של האחד בפה והאחד בלב. ציפי לבני, זהבה גלאון וכדומה, הדואגות לייצג יפה מאוד את הגורמים המממנים אותן, כמו הקרן האנטישמית לישראל חדשה. כיום, אין קשר בין השמאלנות הפוליטית לציונות המיוצגת על ידי בן גוריון ואנשי העלייה השנייה או יצחק רבין. הניסיון לקשר בין השמאל של היום לשמאל של אז אינו מבוסס ומטרתו להביא קולות לגוש השמאל. במקביל, ישנו ניסיון לבצע דהומניזציה למפלגות הימין בישראל ולימין הישראלי בכלל. למעשה, פעולותיהם של השמאל הנם חסרי מוסר, גובלים בפליליים ואף מחירם הנו ברכוש ובחיי אדם.



מפרק זה של התוכנית, נראה שמקימו ועורכו משתמש בדפי העיתון כפלטפורמה להתנגחות בגורמים פוליטיים מהימין, להעברת המסרים המתאימים למסרים האנטישמיים בהם תומכת הקרן האנטישמית לישראל חדשה. מסקירה של הערך שלו בויקיפדיה [כן, מישהו טרח לכתוב עליו ערך] לא עולה הרבה. הקריירה שלו מורכבת מכך שהוא שרת ככתב כלכלי בגלצ ומאז שהשתחרר, הפך להיות עורך של דה מארקר. אין לו ממש הישגים. אז מי הוא בכלל?
מבחינת המגישים של הסדרה, אף אחד שם הוא לא כלכלן רציני - גיא רולניק הוא פרשן כלכלי בלבד עם אג'נדה, לכאורה, כנגד שחיתות, ריכוזיות, והון-שלטון. זו מלחמה מאוד חשובה, אבל לא היחידה שחשובה. אני לא מכירה את המוניטין שלו ולא מוכרים לי הישגיו, חשיפות, תחקירים. ניסיתי למצוא, באמת שניסיתי למצוא. ללא הצלחה. דני גוטווין הנו היסטוריון קומוניסט ולא כלכלן, שמציע כיוונים הזויים. גם פרופ' ירון זליכה, הנו כלכלן עם הבנה מוגבלת אשר ממציא נתונים, לטענת פרופ' עומר מואב. כשהטענה של זליכה שבנק ישראל הוריד את הריבית כדי להתחנף לטייקונים, דבר הפוגע בציבור בישראל זה שילוב של קשקוש עם חוסר הבנה בכלכלה: כשבכל העולם הייתה סביבת ריבית ריאלית נמוכה, אי אפשר היה לקבוע ריבית גבוהה בישראל.
גיא רולניק, כפי שכתוב בסרטון ביוטיוב, מפרשני הכלכלה הבכירים והמשפיעים בישראל, לכאורה, יוצא לברר למה ישראל הולכת ומתרחקת מהעולם בכל המדדים הכלכליים החשובים מבחינתו. איך נוצר כאן משק פרטי מהריכוזיים בעולם, משק ציבורי מנופח ולא יעיל, מערכת ביטחון שמתנהגת כקבוצת אינטרסים ותקשורת שמשרתת את מוקדי הכוח ולא את הציבור. הוא דבר על הוצאות הרכב, הוצאות המזון, שחיקת השכר וכדומה. על איך שקרנות הפנסיה והשולטים בהם מממנים את גחמותיהם של טייקונים ליצירת מונופול במשק הישראלי. יכול להיות שזה נכון. עם זאת, עיתון דה מארקר הנו בבעלות הארץ ולכן, מאחר והעתון אינו תומך בשלטון הימין, בלשון המעטה, אין ליחס לו חשיבות. גם התפוצה שלו אינה משמעותית ומאמריו מוטים לכיוון השמאל וכנגד המרכז-ימינה, בלשון עדינה.
אז נכון, יש כמה טייקונים שחושבים שיש להם מדינה. קרנות הפנסייה שנשלטות על ידי חברות פיננסיות מממנות את הטייקונים. צריך לשנות את החוק. אבל, כשהקרן לישראל חדשה, קרן שמטרתה לממן את מפלתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מממנת סרטי תעמולה שמטרתם להפיל את המשטר הישראלי, זה אומר דרשני. אין קשר למחאה חברתית. מדובר במחאה יזומה וממומנת היטב על ידי גורמים אנטישמים שמאלנים. ברור שיש קשר לפוליטיקה.
הקרן האנטישמית לישראל חדשה מממנת את הסדרה, יש? יש!
דורון צברי, מצביע מרצ ותומך בחרם האמנים על העיר הישראלית אריאל, יש? יש!
אמיר בן דוד, יוצר הסדרה, הנו מצביע מרצ, יש? יש!
ירון זליכה, כתב את התכנית הכלכלית של המפלגה ומצביע מרצ, יש? יש!
דני גוטווין, היסטוריון, תמך באילן גילאון לראשות מרצ, יש? יש!
מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה הוא מיוזמי ההפגנות ונתמך כלכלית על ידי הקרן לישראל חדשה, יש? יש!
אז כשהכל כאן ממומן על ידי הקרן האנטישמית לישראל חדשה ומנותב על ידי האידאולוגיה של מרצ, זה אומר דרשני. המסרים המועברים כאן הנם אנטישמיים, אנטיציונים ונגד מדינת ישראל, חייליה ואזרחיה. כל מי שהפגין אז, שימש כשחקן בבמה הממומנת על ידי הקרן.
שמאלנות זה לא אידאולוגיה. להיות שמאלני זה להיצמד לאידאולוגיה כשנוח. אין דבר כזה שמאלני סוציאליסטי. מי שמנופף את דגל הסוציאליזם הוא מזויף. להחזיק אידאולוגיה שמאלנית זה מתוך אינטרס - עמרי פדן, הזכיין הישראלי של מקדונלדס מזהה את עצמו כשמאלני ולמשל לא פותח סניף של מקדונלדס באריאל. אבל כשהוא פוגע בזכויות העובד של עובדי הרשת, הוא בוגד באידאולוגיה השמאלנית. זה ממש לא סוציאליסטי. אז מה שמאלני בו? האם הקרן האנטישמית לישראל חדשה מממנת אותו בדרך כלשהי?
דוגמא נוספת הנה בני הזוג ג'ון לנון ויוקו אונו ופעילותו של לנון במסגרת החיפושיות. לנון מטיף לשלום עולמי. עם זאת, בני הזוג מחזיקים יחד ברכוש בשווי של כמליארד דולר [ג'ון לנון 600 מליון ויוקו אונו 400 מליון]. מדובר בצביעות שמאלנית בלשון המעטה.
אנשים יכלו לעזור לכל כך הרבה - הם דיברו הרבה דברים טובים והפכו לאייקונים וגורואים של תקווה, אבל בפועל, המילים גדולות וריקות מתוכן. זוהי עבודת האלילים המודרנית בה אנו מוצאים איזה אדם שפעם דיבר יפה והגיוני והיום הוא סמל למשהו שהוא עצמו לא היה מעולם. כשהגיע הזמן לבחור בין רוח או כסף, הם בחרו בכסף והרבה ממנו. הם עושים לביתם. טוב נעשה אם נצטט את נשמתנו שכמהה לביטוי כן ואמיתי ולא את אותם צבועים. פועלם מחליאה אותי.

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

האור בחיי - נינט טייב







רוצה שכבר תבוא
בוא אלי
האם אתה כואב בלעדי
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

זה לא סתם אולי
אתה האור בחיי
האור בחיי

ליד הטלפון לבדי
אך משהו עוצר בעדי
האם אתה כבר ער
תתקשר אלי

זה לא סתם אולי...

אין בליבי מקום
לא, לא נותר בי רגש
לאף אחד
לאף אחד
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

זה לא סתם אולי...



יום שישי, 13 בנובמבר 2015

יום הזכרון ה-33 למותה של עליזה בגין ז"ל (13.11.1982)






היום לפני 33 שנה (13.11.1982) - הלכה לעולמה עליזה בגין זכרונה לברכה. ב-29 במאי 1939 נישאה עליזה למנחם בגין, אותו הכירה בגיל 17 בבית אביה, שהיה תורם למפלגה הרוויזיוניסטית. השניים התחתנו בעיר דרוהוביץ', כאשר בגין השתלם במשפטים בעיר הסמוכה. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתם, שבה נכחו מאות פעילי בית"ר.
שלושה חודשים לאחר הנישואין, פלשו הגרמנים לפולין והזוג הצעיר נמלט מוורשה. לאחר צעידה, שנמשכה שבועיים, הגיעו לווילנה - בירת ליטא החופשית. בקיץ 1940 נכנס הצבא הסובייטי לווילנה ובגין נעצר בגין "פעילות ציונית". לאחר מעצרו של בעלה, עלתה לארץ-ישראל אחר מסע מלא תלאות. היא נעצרה בטורקיה ושוחררה בהתערבות של אליהו אילת.
עם הגיעה לארץ ישראל, נעצרה עליזה בגין בידי הבריטים ונכלאה מספר שבועות במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורה נרשמה ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות מעשיו ופעולותיו של בן גוריון כנגד בגין, עד היום, ידוע כי בן גוריון קרוב בדעותיו לאלו של מנחם בגין לעומת דעותיהם של אנשי השמאל הישראלי. עקב פעילותו המחתרתית של בעלה מנחם בגין באצ"ל נדדה בגין בין מקומות מסתור ושינתה את שמה לפרקים. בתחילה התגוררה בשכונת חסידוף ליד פתח תקווה תחת השם הלפרין. לאחר מכן התגוררה
ברחוב יהושע בן נון בתל אביב תחת השם ססובר. בשם זה נרשמה בבית החולים בעת שנולדה בתה הראשונה, חסיה.
עם בחירתו של בגין לראש הממשלה ב-1977, הזמינה לבמה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו, אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים", כשהוא מתייחס לתקופה הקשה שעברה כשלחם בצבא פולין ובמחתרת נגד הבריטים.
עליזה בגין שמרה על פרטיותה בקנאות, ונמנעה מלהתראיין בכלי התקשורת. למרות היותה אישה חולנית, נהגה להשתמש בתחבורה ציבורית ונמנעה מלהשתמש ברכב ממשלתי.
כל חייה סבלה עליזה בגין ממחלת ריאות קשה, (נפחת), אך בשנת 1982 הלכה מחלתה והחריפה. היא התאשפזה שוב ושוב בבתי חולים, ומדי פעם בפעם אף נזקקה למכונת הנשמה. המיליארדר ארמנד האמר, שהיה מעריץ של בעלה, שלח שני מומחים בעלי מוניטין בינלאומי שיבדקו אותה, והטיפול שהמליצו עליו עזר לתקופת מה. עליזה נפטרה ב-13 בנובמבר 1982, במהלך ביקורו של מנחם בגין בארצות הברית, ונקברה בהר הזיתים סמוך לקברם של עולי הגרדום. יש המייחסים למותה את התפטרותו של אלמנה, מנחם בגין, מראשות הממשלה עם מותה. חלק מהטענות לפרישתו של בגין שנה לאחר מכן היא הטענה שעצם פספוסו של בגין את פטירת אשתו כששהה בארה"ב - הכניס אותו לדיכאון קשה. על שמה נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, רחובות בערי ישראל, בית ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין ומקומות נוספים.

בתמונה: מנחם בגין ואשתו עליזה בדרכם לבית הלבן לחתום על הסכם שלום עם מצרים, מרץ 1979.





יום חמישי, 12 בנובמבר 2015

כשהצד השני עובר על החוק

הוא אנס אותה - הוא רצה לקיים איתה יחסי מין, היא סרבה, אז הוא אנס אותה. והוא מאמן אומנויות לחימה - מתאמן מגיל 5. לא היה לה סיכוי נגדו. הוא חזק ממנה בהרבה. היא רצתה להתלונן במשטרה, אבל הוא אמר לה מה יטען בפני החוקרים - היא הסכימה לזה ורצתה את זה. היא יודעת שאין לה סיכוי נגדו, זה אונס על ידי מכר, מילה כנגד מילה. הוא העביר אליה את האשמה ועכשיו היא פגועה נפשית. היא זקוקה לטיפול דחוף אך לא יכולה לממן את זה. עיזרו לה לממן את הטיפול.





"סקס זה כמו איגרוף: אם אחד הצדדים לא נתן הסכמה ברורה לחלוטין להשתתפות בפעילות, הצד השני עובר על החוק." (ג'ון אוליבר)


לפני 8 חודשים, אלונה נאנסה בידי מאמן אומנויות לחימה. מפגש הבוקר בחוף הים, שאמור היה להיות אימון מקצועי ראשון ביניהם, הפך לזירת אונס, כפי שספרה אלונה בראיון לדנה ספקטור ורן שריג בתוכניתם ב21.9.15 ברדיו ללא הפסקה. במקום לבצע את האימון, הוא אנס אותה ברכב שלו, למרות סרובה והתנגדותה לקיים עימו יחסי מין.
מאותו היום הפכו חייה של אלונה לסיוט מתמשך. המראות והסיוטים מונעים ממנה לישון. היא סובלת מהתקפי חרדה ולא מסוגלת להיות עם גבר לבד באותו החדר.
אלונה מסרבת להגיש תלונה במשטרה מסיבות מובנות. מדובר באונס על ידי מכר - מה המשטרה כבר תעשה? יותר מכך, למשטרה אין אינטרס לבזבז משאבים על מקרה אונס של מילה כנגד מילה - הוא ביקש, היא סרבה אז הוא הכריח. במקרה שלה מדובר במילה כנגד מילה, מאחר והאנס מעביר אליה את האחריות, טוען שהיא הסכימה לקיים איתו יחסי מין והוא משוכנע שזה לא היה אונס אלא בהסכמה. או לפחות אומר לה מה תהיה הגרסה שלו במשטרה במידה ותתלונן. כבר שמענו בעבר וראינו בחדשות את ההשפלה והאינוס הנוסף שעוברות קורבנות תקיפה מינית בבתי המשפט. פרקליטי הנאשם עולבים בהן ומבקשים תיאורים לפרטי פרטים באולם גדוש גברים.
בזה זה נגמר מבחינת אלונה. היא לא הסכימה להיפגש עוד עם האנס, להיות בת הזוג שלו ובטח שלא להתאמן אצלו, למרות תחינותיו. אבל הצדק איתו - אין סיבה שתפתח את התהליך באמצעות דיווח למשטרה. זה לא שווה את המחיר הנוסף שהיא תשלם במידה ולא יודה באונס. במצב של מילה כנגד מילה, הפרקליטות לא תגיש כתב אישום בגלל חוסר ראיות, אבל היא תעבור במשטרה אונס שני.
גם אם החלימה אלונה מהפגיעה הפיזית הצלקות הנפשיות שבה עמוקות ואינן נרפאות. חברותיה של אלונה נתרמו לסייע לה לממן את הטיפול לנוכח הסבל שנגרם ומתוך ההבנה שאלונה משלמת ותשלם על כך כל חייה. הכסף שיתרם במסגרת הפרויקט למימון המונים במימונה ישמש לטיפול פסיכולוגי וחיסול חובות שנצברו במהלך התקופה הקשה שעוברת אלונה מאז. החובות ממשיכים להצטבר.
אלונה זקוקה לטיפול פרטי מאחר והטיפול אותו מספקים במרכז לנפגעות תקיפה מינית דורש המתנה של שנתיים לפחות. לאלונה אין את הזמן הזה. החובות שצברה אלונה בתקופה הזו עולים על 15 אלף שקלים עבור ההוצאות השוטפות. מימון הטיפול הפסיכיאטרי מוערך בכ-2,000 שקלים בחודש ועוד טיפול משולב המוערך בכ-1,500 שקלים בחודש. הסכום שרשמו חברותיה בפרוייקט הנו הערכה בלבד לטיפול המשולב בטראומה שכוללים ביקורים דו שבועיים אצל פסיכיאטר, תרופות, נסיעות, טיפול באומנות וכשהיא תרגיש מוכנה, גם לחזור להתאמן באומנויות לחימה.
את הקצבת נכות היא תוכל לקבל רק אחרי שתעבור ועדות ותשלם הון עבור אבחון של פסיכיאטרים מומחים.
גם בימים אלו אלונה לא מסוגלת להישאר לבד בבית, החברות, תמיד איתה. הליך השיקום לא פשוט לאלונה והוא כרוך במימונו של טיפול יקר בנוסף לתהליך ההחלמה הנפשי הכואב אותו עליה לעבור. אלונה לא מעוניינת להיות נתמכת סעד. וכדי לשקם אותה זקוקות חברותיה לתוספת מימון הטיפול.



הרשומה מבוססת על רשומה שנכתבה בבלוג בתפוז תחת השם תפו ופוזה. המקרה אמיתי לחלוטין ועזרתכם המיידית הנה חיונית והכרחית.

במידה ואתם רוצים לתמוך בפרוייקט ולסייע לאלונה אתם מוזמנים להכנס לכאן לקרא את הפרטים ולהצטרף. שתפו והפיצו את הפרוייקט..
תודה

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

היום לפני 40 שנה (10.11.1975): האו"ם מקבל את החלטה 3379 המשווה את הציונות לגזענות





היום לפני 40 שנה (10.11.1975) - האו"ם מקבל את החלטה מספר 3379 המשווה את הציונות לגזענות. החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975 קובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית".
החלטת האו"ם ב-1975 הייתה חלק מסדרת פעולות דיפלומטיות אנטי-ישראליות מצד ברית המועצות ומדינות ערב בתקופת המלחמה הקרה. פעולות אלה כללו ניסיון כושל לסלק את ישראל מהאו"ם, שיתוף אש"ף במגעים עם האו"ם והקמת ועדה לשמירת זכויות העם הפלסטיני. בהיבט הפנימי הישראלי, באה החלטה זו בתקופה בה התערערה ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון. הכישלון הדיפלומטי במניעת החלטה 3379 נתפס כחולייה בשרשרת כישלונות של השלטון הוותיק שהחלה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בדיעבד אפשר לומר שהחלטת העצרת הכללית סימנה שפל עמוק ביחסי החוץ של מדינת ישראל, שפל שנמשך כ-10 שנים והסתיים בהדרגה עם סיום המלחמה הקרה והפשרת היחסים בין ישראל לברית המועצות בסוף שנות ה-80.
בהצעה תמכו 72 מדינות, ביניהן מדינות ערב ומדינות מוסלמיות, רוב מדינות הגוש המזרחי, רוב מדינות אסיה (ובכלל זה כל המדינות המוסלמיות), מדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה, ומספר מדינות נוספות, בהן טורקיה, פורטוגל, ברזיל, מקסיקו וקובה, שהייתה בין מציעות ההחלטה יחד עם גינאה ומדינות ערב.
35 מדינות התנגדו לה, ביניהן מדינות המערב, רוב מדינות מרכז אמריקה, אורוגוואי ומספר מדינות באפריקה.
32 מדינות נמנעו או נעדרו מההצבעה, ביניהן רוב המדינות באמריקה הלטינית, חלק ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, חלק ממדינות מזרח אסיה, וכן גם ספרד, יוגוסלביה ורומניה, היחידה ממדינות הגוש המזרחי שלא תמכה בהצעה.
בתגובה לקבלת ההחלטה הכריז שגריר ארצות הברית לאו"ם דאז, כי "ארצות הברית קמה כדי להכריז לפני האסיפה הכללית של האומות המאוחדות, ולפני העולם, שהיא אינה מכירה, ולא תפעל על פי, ולעולם לא תסכים בשתיקה לקביעה המגונה הזו".
בתגובתו להחלטה הצביע נציג מדינת ישראל באו"ם, חיים הרצוג על העיתוי - ההצבעה התרחשה בדיוק במלאת 37 שנה לליל הבדולח, וקרע את הצעת ההחלטה על דוכן הנואמים באומרו "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו." בתגובה להחלטה, הוחלף שמן של "שדרות האו"ם" בתל אביב, ירושלים ובחיפה ל"שדרות הציונות".
החלטות או"ם רבות עוסקות במדינת ישראל וגינוייה עוד לפני הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, עוד קודם להקמת המדינה, במהלכים שהובילו להקמתה. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם. ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו, כגון החלטה 242, החלטה 338, החלטה 3092 והחלטה 3379. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. מאז 2006 התקבלו 62 החלטות נגד ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם. המספר הזה גבוה יותר ממספר ההחלטות שהתקבלו בנוגע לכל שאר העולם. בשנת 2014, 87% מהגינויים של האום היו גינוייה של מדינת ישראל - 20 מתוך 24 גינויים, כשבמקביל רצח עם עדיין נמשך בסוריה, בסין ובטורקיה. בשנת 2015, 22 החלטות של האום הנם נגד ישראל, גינוי 1 נגד איראן וגינוי אחד כנגד צפון קוריאה. שימו לב לדבריה של מתורגמנית באו"ם שלא ידעה שהמקרופון שלה פתוח:





בסופו של דבר, ב-16 בדצמבר 1991, עם תום המלחמה הקרה, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה. כמעט כל המדינות הלא-ערביות שינו את עמדתן, ותמכו בהחלטה המנוגדת לקביעה הכלולה בהחלטה 3379 (למעשה, מדובר בביטול ההחלטה הקודמת). כמה מדינות ערביות ומוסלמיות ולצדן קובה, צפון קוריאה ווייטנאם עדיין תמכו בהשוואה בין הציונות לגזענות.




בסרטון: חיים הרצוג, שגריר מדינת ישראל באו"ם, לא מתנצל על היותו יהודי ציוני ומבהיר שההחלטה היא בסך הכל חתיכת נייר וזה מה שהיא שווה, קריעה, כמו יתר החלטותיה האנטישמיות של האו"ם כנגד היהודים ומדינת ישראל.


תוספת:
בתאריך ה-27 לנובמבר,2015, כשבועיים לאחר פרסום הפוסט, האום קבע שיא של 6 החלטות אנטישמיות לגינוי ישראל ביום אחד - 5 החלטות הועלו על ידי רש"ע, הרשות הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה. אחת הועלתה על ידי סוריה, באותה המדינה בה מתרחש רצח עם. 102 מדינות החליטו לתמוך בגינוי, ביניהן צרפת, בריטניה וגרמניה. לא הועלתה כל החלטה שמטרתה לגנות את הטרור האיסלמי והרציחות בגין פעולות טרור המתרחשות ברחבי ארופה, למשל, בסוריה או בישראל על ידי מוסלמים. למעשה, הנושא כלל לא עלה, לא הוזכר, לא צויין ולא בטיח. יום שגרתי באו"ם שמום. ברור, כי האו״ם אובססיבי כלפי ישראל. 22 החלטות נגד ישראל בעצרת הכללית של האו״ם ב-2015! 1 נגד איראן | 1 נגד צפון קוריאה | 0 נגד סוריה. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. נמשיך להילחם בשקרים ובהסתה המגמתית הפלסטינית ונראה לעולם את הפנים היפות של מדינת ישראל.

מנכ"ל ארגון UN Watch הלל נוייר:
"סוראליסטי, האו"ם לא מבין שהעולם נמצא תחת מתקפת מחבלים שהורגים בשם האסלאם – כמו הפלסטינים שדוקרים יהודים וישראליים… זה מדהים. בתקופה שבה המשטר הסורי טובח בעמו שלו, איך יכולים לקרוא באו"ם ליותר אנשים לתמוך בשלטונו של אסד? העיתוי של הגינויים הוא מבחינה מוסרית מרגיז ואבסורדי... הפארסה בעצרת הכללית מדגישה את העובדה הפשוטה: יש רוב אוטומטי באו"ם נגד ישראל, ואין כל עניין אמיתי לעזור לפלסטינים. המטרה של הגינויים נשארה רק אחת: לעשות מישראל שעיר לעזאזל…התקפה בלתי מידתית של האו"ם נגד המדינה היהודית מערערת את האמינות המוסדית של מה שאמור להיות גוף בינלאומי אובייקטיבי"






אנחנו מפסיקים להתנצל ואוהבים את ישראל.