מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום ראשון, 25 במאי 2014

גישתו של בגין כלפי התיישבות ביהודה ושומרון תואמת למדיניותו של בן גוריון



אם אומרים שכשנחזור לגבולות 67' לא תהיה מלחמה, אז למה הייתה מלחמה ב-1967? גולדה מאיר



זהו ראיון של יעקב אחימאיר עם מנחם בגין ב-1977, לפני המהפך ההיסטורי. לדברי בגין, אסור לוותר על ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
מנחם בגין: אני לא טוען שהערבים יקבלו את התוכנית שלנו. הם לא מקבלים שום תוכנית ישראלית. ההבדל הוא בכך שאלו אומרים אנחנו נוותר על שטחי יו"ש, הסכם עם הערבים אינם משיגים, אינם מסוגלים להשיג, אבל הם מזמינים לחץ גם באמריקה לאמור: אתם לא מספיק מוכנים לסגת. תיסוגו עוד קצת.
והראיה הודעתו של הנשיא קרטר לפני הבחירות. הוא מסר את ההודעה שבועות מספר לפני ה- 17 במאי על הנסיגה לקווי ה- 4 ביוני 67 עם תיקונים קלים, בעצם על פי תוכנית רוג'רס הנודעת ולכן, המושג הזה הוא מטעה לחלוטין ולכן אני מבקש לא להשתמש במונח המוטעה והמטעה הזה ולא מוכרח להיות עימות או לחץ אמריקני.
יעקב אחימאיר: אבל מדיניותך אינה מקובלת בוושינגטון, מר בגין. מנסיוני אני יודע שאין אף סנטור בארצות הברית, אף פקיד מימשל שמוכן להשלים עם מדיניות שתחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון.
מנחם בגין: בעיית החלת החוק היא בעיה של דיון והחלטה של הכנסת.
אני רוצה לשאול אותך יעקב, האם איזשהו נציג ישראלי עד היום פעם אמר לסנטור אחד שיהודה ושומרון כחוק, על פי הצדק, על פי הזכות, צריכות להיות חלק בלתי נפרד מהריבונות הישראלית?
איזה טענות יש לך או לישראלי אחר או לסנטורים האלה, שאתה מספר לי שהם אינם מוכנים לקבל את המדיניות שלפיה יהודה ושומרון צריכים להיות חלק בלתי נפרד של הריבונות?
יעקב אחימאיר: זו דעתם!
מנחם בגין: סלח לי! הם צריכים להיות יותר פרו-ישראלים מהישראלים עצמם? הם הרי קיבלו שיעורים ממר אלון, ממר פרס וממר רבין ומן הגברת גולדה מאיר שאנחנו מוכנים לוותר על שטחי יהודה ושומרון אז נכנס להם לראש שבעצם זו היא מדיניות צודקת משום שהישראלים עצמם מטיפים לה.



כידוע, בשנת 135 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הקיסר אדריאנוס שינה את שמה של ארץ ישראל (כולל יהודה ושומרון, הגליל, הגולן והגדה המזרחית של הירדן) לפלסטין, אותם פלישתים ג'ינג'ים יורדי ים שנעלמו מהאזור מאות שנים לפני כן, בכדי לזרז את קיצה של הדת היהודית ולהביא למחיקת הקשר בין היהודים ולישראל.
במהלך המאה ה-20, הערבים ניסו להשמיד את ישראל והיהודים בכח הזרוע, כפי שבא לידי ביטוי במאורעות שהתרחשו בשנים 1911, 1920, 1929, 1936, 1948 והרשימה עוד נמשכת. הערבים נכשלו ועדיין ממשיכים להיכשל במשימתם. לכן, הם שינו טקטיקה ומשתמשים באותה השיטה בה השתמש בזמנו הקיסר - הם תבעו זכויות אותן בדו על ארץ ישראל בשם העם הפלסטיני הנעלם. השקר של האומה הערבית נועד לערער את הלגיטימציה של היהודים על שטחי ארץ ישראל - פלסטינה, לנטרל את האמונה בצדקת דרכו של העם היהודי ולהטעות את אומות העולם.
מדיניותו של מנחם בגין כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון, כולל בעיר ירושלים, כפי שהיא מוצגת בראיון עם בגין תואמת את מדיניותו של דוד בן גוריון מאז ומתמיד.
עוד לפני שנת 1920, בן גוריון פעל כדי לעבות את נקודות הישוב ברחבי הארץ, כולל בירושלים, במטרה לסייע בהגנה על הישוב ובכדי ליצור גוש טריטוריאלי אסטרטגי ברחבי פלסטין, שמה הלועזי של ארץ ישראל. מבחינה אסטרטגית, ההתיישבות מסייעת ליצירת בה רוב עברי בפלסטין ושרשרת התיישבות יהודית.
על פי מדיניותו של בן גוריון, על אוכלוסיית ירושלים להיות גדולה יותר לעומת אוכלוסייתה של תל אביב וכן, יש להקיף את העיר בשכונות עובדים ובישובים חקלאים. בנוסף, דוד בן גוריון פעל למען העלאת יהודים והתיישבותם ברחבי הארץ, מאחר ורוב יהודי בישראל יקבע את עתידה. עד לסתיו 1947, גישה זו הפכה למדיניותה של התנועה הציונית. היהודים אינם יכולים להכיר בבירה אחרת מלבד ירושלים השלמה.
בן גוריון נותר נאמן לגישה התומכת ביהוד הארץ במהלך מלחמת העצמאות ואף לאחר מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים. הוא הורה לראש עריית ירושלים דאז, למשה דיין וליצחק ספיר לגרום לבואם של רבבות יהודים לחלקה המזרחי של ירושלים תוך זמן קצר, גם אם יסכימו לגור בצריפים עד שיוקמו השכונות הקבועות. העיקר שיהיו יהודים באזור ממניעים אסטרטגיים. מלכתחילה, המטרה הייתה לבסס רצף התיישבות יהודית בשטחים אסטרטגיים ולמנוע בעתיד אפשרות להפריד בין חלקיה השונים של העיר.
גישתו של בן גוריון מייצגת את מדיניותה של הציונות בארץ ישראל בכלל, ובפרט בירושלים. לפי גישה זו, ניתן להבטיח שליטה יהודית על אדמה באמצעות התיישבות בלבד. מדיניות זו מיושמת בירושלים וביתר הקרקעות ביהודה ושומרון לאורך עשרות שנים. ברוח זו, המדינה פעלה בהתאם למתווה, במסגרתו נבנו ישובים חדשים ביו"ש ובקרקעות שסופחו לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים. בנוסף, הוקמו מוסדות ציבור ומוסדות ממלכתיים, כגון קמפוס של האוניברסיטה העברית, מכללת יהודה ושומרון שהפכה בהמשך לאוניברסיטה, קריית ממשלה ובית החולים הדסה הר הצופים.


אין תגובות:

פרסום תגובה