מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום שישי, 17 בנובמבר 2017

היום לפני 53 שנה (17.11.1964): מזל טוב "במבה".






השנה: 1964.
המיקום: חולון.
המוצר: במבה!
המילה ''במבה'' מורכבת מההברות הבסיסיות שתינוקות ממלמלים, ומופיעה בפיהם קצת אחרי ''אבא'' ו''אמא'', ולפעמים, לא נעים, גם לפניהן. סיבה אחרת היא כמובן מכונת השיווק המוצלחת שהצמידה לבמבה דמות תינוק ("נולד" ב-1993) שהפכה לסלב בפני עצמה.
53 שנה אחרי, במבה נחשבת לחטיף הנמכר ביותר בישראל. נראה כי אין ילד בישראל שלא גדל על חטיף הבוטנים האהוב, אך ההתחלה שלו היתה כישלון כמעט טוטאלי.
החטיף הראשון יוצר כאמור לראשונה ב־1964, והוא היה בטעם גבינת צ'דר. בחירת הטעם הייתה טעות גדולה, הקהל הגיב ברגליים והחטיף נכשל מסחרית. ב-1966 החליטו בהנהלת אסם לסגור את המפעל בחולון ולחסל את המותג. בצעד של ייאוש מחליטים לעשות ניסיון פרוע, לצפות את הבמבה בחמאת בוטנים, שינוי שהתברר כמוצלח, והשאר היסטוריה
ואיך אפשר לשכוח את הצעתו של נחמן שי, שהיה דובר צה"ל במלחמת המפרץ (1991) להורים המודאגים להרגיע את העוללים עם קצת במבה. אלפי הורים הסתערו על המדפים.
כדאי לציין שבישראל יש אחוזים נמוכים של אלרגיה לבוטנים אצל ילדים ביחס לעולם, נהוג לייחס את זה לכך שתינוקות נחשפים מגיל צעיר לבמבה. עכשיו יש מחקרים בארה"ב על חשיפה מוקדמת של תינוקות לחטיפי בוטנים בדיוק בגלל הסיבה הזאת
אז איזה טעם במבה אתם אוהבים: קלאסית? עם נוגט? בטעם תות (במבה אדומה)? עם חלבה? ואולי שכחנו טעם?
שבת שלום.






יום שבת, 11 בנובמבר 2017

היום לפני 56 שנה (12.11.1961): מזל טוב נדיה קומנץ'.






נדיה קומנץ' היא אלופה אולימפית שזכתה ב-9 מדליות, מהן 5 מדליות זהב והראשונה שזכתה באולימפיאדה בציון מושלם של 10 בהתעמלות. אלופת עולם בעלת 4 מדליות, מהן 2 זהב, 3 פעמים ברציפות אלופת אירופה בתחרות הקרב רב אישי, בעלת 12 מדליות מאליפות אירופה מהן 9 זהב.
קומנץ' נחשבת על ידי רבים כאחת הספורטאיות הגדולות של המאה ה-20 ואחת המתעמלות הגדולות בכל הזמנים.
בהיותה בת 14 שנים ו-8 חודשים, הייתה קומנץ' לכוכבת אולימפיאדת מונטריאול. לא רק שהייתה המתעמלת הראשונה בתולדות האולימפיאדה שקיבלה את הציון המושלם 10 (שאותו קיבלה שש פעמים נוספות), היא אף זכתה בשלוש מדליות זהב: בתחרות קרב-רב אישי, במקבילים מדורגים ובקורה, במדליית כסף קבוצתית ובמדליית ארד על תרגילי הקרקע. כשחזרה לרומניה לאחר האולימפיאדה הוענק לה התואר "גיבורת מעמד העובדים הסוציאליסטים" כהכרת תודה על הצלחתה - הרומנייה הצעירה ביותר שזכתה בתואר זה.
כשזכתה קומנץ' בציון 10 הייתה הנבחרת הרומנית בהלם לכמה שניות, שכן הציון שהופיע בלוח התוצאות היה 1.00. הלוח הכיל אז שלוש ספרות בלבד, כיוון שלא ציפו שמשתתפים יצליחו להגיע לציון המושלם. אי-ההבנה נפתר לאחר כמה שניות ומאז נבנים לוחות התוצאות להצגת ציון בן 4 ספרות, כך שיגיעו גם ל-10.00.
בנובמבר 1989 ערקה קומנץ' לארצות הברית. היא חצתה בלילה את גבול הונגריה, ולאחר שש שעות הליכה הגיעה אל הכפר צגט שבדרום הונגריה. משם המשיכה באותו לילה לווינה, ובעזרת השגרירות האמריקאית קיבלה ויזה לארצות הברית.
בשנת 1999 הייתה קומנץ' הספורטאי הראשון שהוזמן לנאום באו"ם באירוע שפתח את שנת המתנדב הבינלאומי. נכון ל-2014 היא מתגוררת באוקלהומה ועוסקת בהתעמלות ובמפעלי צדקה בכל העולם. היא ובעלה הם הבעלים של "האקדמיה להתעמלות של בארט קונור", של חברת הפקה של אירועי ספורט "10 מושלם", ושל כמה חנויות לציוד ספורט, והם עורכי המגזין "המתעמל הבינלאומי".
קומנץ' היא סגן יו"ר של חבר המנהלים של הספיישל אולימפיקס הבינלאומי (אולימפיאדה לבעלי פיגור שכלי), נשיאת הכבוד של התאחדות ההתעמלות הרומנית, נשיאת הכבוד של הוועד האולימפי הרומני, שגרירת הספורט של רומניה, סגן הנשיא של חבר המנהלים של האגודה למלחמה בניוון שרירים, וחברה בקרן הפדרציה הבינלאומית של המתעמלים. היא קיבלה שני פרסי "המסדר האולימפי" מהוועד האולימפי הבינלאומי.








יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

היום לפני 150 שנה (07.11.1867): נולדה המדענית שהאמינה "שהאנושות זקוקה לאנשים חולמים"




היום הנו יום הולדתה ה-150 של מארי קרי.
מארי נולדה בפולין בשם מריה סקלודובסקה, שינתה בפאריס את שמה למארי וזכתה בכינוי המרוחק "מאדאם קירי". היא גידלה כמעט לבדה את שתי בנותיה, ואף הסעירה את צרפת ואירופה כשניהלה רומן עם גבר נשוי לאחר מות בעלה. "אדם אינו צריך לפחד משום דבר", אמרה, "הוא צריך רק להבין".
הישגיה של מארי קירי בולטים במיוחד על רקע רוח התקופה שבה חיה. נשים בשלהי המאה ה-19 באירופה היו משוללות זכויות כמעט לחלוטין ודעתן לא נחשבה כלל בנושאים פוליטיים או אקדמיים; נשים גרושות נאלצו לוותר על כל זכויותיהן ברכוש, בהכנסה ובקשר עם הילדים, ועל פי חוק, אשה שברחה מביתה הוחזרה בכפייה לידי בעלה כאילו היתה רכוש גנוב. לא היה שום חוק שאסר על התעללות בילדים ובנשים; לנשים לא הותר לצאת מביתן ללא בת-לוויה או בן-משפחה קרוב, או לארח גברים בלא נוכחות אדם שלישי. ספר פופולרי במיוחד בצרפת באותה תקופה נשא את הכותרת "רפיון השכל הפיזיולוגי של האשה", וכליאתן של נשים עצמאיות מדי במוסדות לחולי-נפש היתה שיטה רווחת.
אפילו לאחר זכייתה בפרס נובל לפיזיקה. "במדע אין כל תועלת לנשים", כתבה אז הסופרת המפורסמת ז'וליה דודה, ואילו השחקנית הידועה מרתה רנייה כתבה בעיתון "לה פיגארו": "מוטב לה לאשה שלא תהיה שווה לגבר".
לאחר ששמעה על תגלית הקרינה המסתורית של בקרל, בחרה בתופעה זו (שאותה כינתה לאחר זמן "רדיואקטיביות") כנושא לדוקטורט. בעיקר, ביקשה לברר אם תכונה זו מצויה בחומרים אחרים מלבד אורניום, וב-1898 עלה בידיה ובידי בעלה לבודד שני יסודות רדיואקטיביים חדשים, פולוניום (שנקרא כך לכבוד מולדתה של מרי) ורדיום. פייר עסק בחקר תכונותיהם הפיסיקליות של החומרים, ואילו מרי בדקה את תכונותיהם הכימיות וביקשה דרכים להפיקם בצורתם הטהורה. ב-1903 קיבלה תואר דוקטור, ובאותה שנה קיבלה, עם בעלה ועם בקרל, את פרס נובל לפיסיקה.
למרות זאת, לא ניתנה לה משרה בסורבון - בשל היותה אשה - והיא נאלצה ללמד במכללה לנערות, עד שהותר לה לשמש כעוזרת במעבדתו של בעלה. רק עם מותו של פייר נמסרה לה משרתו, והיא נעשתה הפרופסורית הראשונה בתולדות הסורבון. ב-1910 פרסמה ספר מקיף על תופעת הרדיואקטיביות, וב-1911 זכתה שוב בפרס נובל (הפעם לכימיה, ולבדה) על הישגה בהפרדת רדיום טהור.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הקדישה את מאמציה לפיתוח שיטות רדיוגרפיה בקרני רנטגן, ואחר כך המשיכה בחקר היישומים הרפואיים של חומרים רדיואקטיביים, עם בתה אִירֶן. מכון הרדיום של פריס, שבראשו עמדה, צבר מלאי שאין דומה לו של חומרים רדיואקטיביים, שערכם הוכח כאשר החלו בשנות ה-30 הניסויים בחקר החלקיקים, שכן ניסויים אלה נזקקו למקורות קרינה. ב-1934 נפטרה מרי קירי מלאוקמיה שבה לקתה עקב טיפולה הממושך בחומרים רדיואקטיביים.
יחידת הפעילות הרדיואקטיבית של גרעין נקראה "קירי", על שם פייר קירי, עד שהוחלפה ביחידת בקרל. היסוד הסינתטי קוריום נקרא על שם פייר ומרי קירי. סיפור חייה של מרי קירי הונצח בביוגרפיה (שכתבה בתה איב), אשר הפכה לרב-מכר עולמי.
הלכה לעולמה בגיל 67.



זהירות - מבוקש: השוטר השודד








שיטת השוד החדשה שמדאיגה את משטרת ישראל - שודד המציג את עצמו כשוטר עם צו חיפוש. זוהי שיטת הפעולה של השודד ובכך הוא מחדש בפעולה באופן שמטריד את המשטרה.
השודד הגיע לפני כחודש וחצי לדירה בצפון תל אביב. האישה פתאום שמעה דפיקה בדלת - האדם בחוץ לבוש במדי שוטר, הזדהה כשוטר במחלקת הלבנת הון וזיוף שטרות. הוא היה חמוש בצו חיפוש החרים מביתה לצורכי חקירה 10,000 דולר. אבל אז מתברר, שמדובר בשודד. יתכן שהוא בעבר היה שוטר, מפני שהוא מכיר טוב את עבודת המשטרה וגם לקח מסמכים מהמשטרה ופועל יפה ללא טעויות.
מי שמזהה את הגבר שבתמונה או בסרטון מתבקש להתקשר למוקד 100 של המשטרה או לתחנת תל אביב צפון שברמת החיל טל. 03-7697445





יום שני, 6 בנובמבר 2017

רשתות ההלבשה וההנעלה נגד אנשים שמנים?







האם דלתא נגד לקוחותיה השמנים? איך יכול להיות שגופייה לאנשים גדולים תעלה לכם יותר? אב ובתו הגיעו לחנוצ דלתא בכפר סבא כדי לקנות לו חולצה. מבחינת החולצות על המדף עולה, כי 2 חולצות מאותו הדגם אך בהפרש מידות - מדיום לעומת XXL, ישנו פער משמעותי במחירי החולצה. משמע, מי ששמן יותר או מימדי גופו גדולים יותר כי הוא ממש גבוה, ישלם יותר לעומת מי שמימדי גופו רזים או שגובהו מטר ששים בלבד. במידה ושתי החולצות היו עולות אותו הדבר [100 שח כל אחת ולא הפרש של 20 שקלים - כשגם כך מדובר במחיר מופרז עבור חולצת בייסק] אף אחד לא היה מתלונן... אז למה לא לחשוב שאולי הוזילו את המידה היותר קטנה ל 80 ???
 גם מכנסי טייץ לרזות שעולה 30 שקלים, מידה המתאימה לאישה מלאה עולה 45 שח לטייץ רגיל ופשוט לחלוטין. לפי הגישה הזו, חולצות בטן, חצאיות מיני ובגדי תינוקות צריכים לעלות גרושים אבל זה לא המצב. פיג'מה בדלתא לנשים בערך עולה 259 שח ופיג'מה לילדות בערך עולה 199 שח אז זו כבר ממש חוצפה אם הם מתמחרים לפי כמות הבד, בגדי הילדים ומידות S -XS צריכים לרדת במחיר שלהם בצורה משמעותית לעומת הL ובגדי תינוקות שהמחירים יקרים ממש צריכים להיות הכי זולים בחנות !!!!!! זה לא קורה רק במידות בגדים, זה קורה גם במוצרי היגיינה לנשים - אישה במידה יותר גדולה משלמת יותר על התחבושות ההיגייניות. גישה זו גורמת לבנאדם להרגיש נחות ופגום מאחר והוא/היא נאלצים לשלם יותר.
אם נשתמש בנעלים כדוגמא, נעליים של גדולים אמורים להיות יקרים יותר לעומת נעלים של קטנים בטענה שהגדולים יותר יקר- אבל זה לא נכון!! נעל ילדים בפפאיה עולה בין 250 ל300. נעל ברנואר לגדולים עולה בין 100 ל270! בקרוקס, נעליים לילדים עד מידה 35 עולה סכום מסויים ותכף שהם מגיעים למידה 36 המחיר מתייקר. כלומר עלותם של כפכפים שעולים 130 שקל לילדים עד מידה 35 וממידה 36 המחיר קפץ ל180 שקל זה ניחשב למבוגרים כשהילדה לה הנעלים מיועדות בסך הכל בת 10! !!
לפי המוכרת, הסיבה לכך הנה בגלל שנדרש יותר בד כדי לייצר את החולצה. דלתא אינה הרשת היחידה בישראל הנוקטת במדיניות זו. בארץ מידה גדולה עולה יותר המטרה בדרך כלל היא למנוע מאנשים שמנים להכנס לחנות כי הם לא קהל היעד זה הורס למותג את תדמית כי שמן זה לא אסתטי ומכוער ותשימו לב שבדרך כלל המידות הגדולות מוחבאות לא נגישות תמיד צריך להשקיע יותר באיתור המידה המתאימה.
הדבר אינו ראוי ואינו מקובל, מאחר ולא מתמחרים בגד בהתאם לכמות הבד המושקעת בו. להבדיל מכך, מלון מתמחרים בהתאם למשקל. ככל שהמלון שוקל יותר, כך עלותו לצרכן גבוהה יותר. בהתאם לגישה זו, המידות הקטנות צריכות להיות זולות. זה עולה לחברה גרושים לייצר את הבגד בכל גודל שהוא, בלי קשר לכמות הבד לה הם זקוקים. הם יכולים להרשות לעצמם לקחת את אותו המחיר ולא לבייש את הלקוחות במידות הגדולות יותר.




יום שבת, 4 בנובמבר 2017

היום לפני 47 שנה (4.11.1970) - התגלתה "ילדת הפרא" ג'יני.









סיפורה של סוזן וילי הוא מהמחרידים שהעולם ידע. במהלך 12 שנים הייתה סוזן (ובכינויה ג'יני) כלואה בחדרה, נעולה ומבודדת חברתית ככל האפשר. מגיל שנה וחצי ועד גיל 13 וחצי. כשהייתה תינוקת, אביה חשב שיש לה פיגור שכלי, אהבתו אליה פחתה, ובשל כך המעיט לטפל בה ולתת לה תשומת לב. כאשר החליט לכלוא אותה בביתם, הוא כמעט תמיד קשר אותה בשירותים או אזק אותה לעריסה כשידיה ורגליה קשורות ומשותקות. הוא אסר על שאר אנשי הבית לתקשר איתה, או לתת לה לאכול. הוא עצמו בקושי דאג לתזונתה ועזב אותה לבדה בבידוד, כאשר היא סובלת מתת תזונה.
הבידוד הנוראי מנע מג'יני להיחשף לכמויות דיבור משמעותיות, וכתוצאה מכך היא לא רכשה שפה בילדות, אלא מילים בודדות בלבד (רובן קללות ששמעה מאביה). הרקע המשפחתי גם הוא לא היה פשוט. לאחר מספר שנים בודדות של נישואין, האם נכנסה להריון והאב החל להכות אותה בתדירות גבוהה, כשבסופו ניסה לחנוק אותה למוות. בעודה מתאוששת בבית החולים, היא ילדה את בתה שמתה כעבור עשרה שבועות. הילד השני גם הוא מת בגיל מאד מוקדם, ושלוש שנים מאוחר יותר נולד בן נוסף – שגדל אצל סבתו מספר שנים וחזר לבית הוריו.
ג'יני נולדה כחמש שנים לאחר שאחיה נולד. באותו הזמן החל האבא לבודד את עצמו ואת משפחתו מן הסובבים – גם הוא וגם אשתו סבלו מבעיות נפשיות, אם כי של האב היו חמורות יותר. בעקבות מאורעות שונים שקרו לאב (בין היתר מות אמו) הוא התחיל לחשוש מהעולם שבחוץ, ולא בטח בו. הוא הרגיש שהוא צריך להגן על משפחתו מהעולם החיצון, ויותר מכך – להגן על סוזן (ג'יני), מכיוון שהייתה בעלת הפרעה נפשית (היא כנראה לא הייתה, אך הוא האמין בכך מכיוון שההתפתחות שלה הייתה איטית יחסית).
בנוסף לקשירות האיומות, ג'יני הוכתה על ידי אביה בעזרת קרש גדול ששמר בחדר, למקרה ותצעק או תתנגד לדבריו. כדי להשתיק אותה הוא נהג לחשוף את שיניו ולנבוח עליה כמו כלב פרא או לשרוט אותה עם ציפורניו. לאורך השנים ניסו חוקרים להבין מאיפה באה ההתנהגות החייתית הזאת של האב, מדענים אחדים שיערו כי ההתנהגות נבעה מראייתו של האב ככלב שמירה על בתו. נוסף על כך, צצה ההשערה (לאחר שחרורה) שאביה ו/או אחיה התעללו בה מינית לאורך שנות בידודה.
היא לא קיבלה דברים בסיסים כמו מזון מוצק או תקשורת אמתית עם אמה. היו כופים עליה לאכול גם אם נחנקה והיו קצרי סבלנות עמה. אמה לא הורשתה לראות אותה לעיתים קרובות, ולא פעם מצאה את עצמה מתגנבת בלילות לחדר בתה כדי לתת לה מזון מוצק. האווירה בבית גם היא הייתה קשה, והאב אסר על בני המשפחה לדבר בקול רם, להדליק רדיו או טלוויזיה רק כדי שג'יני לא תשמע שפה כלשהי. במקרים נדירים אפשר לה לשחק עם קופסאות פלסטיק, סלילים ישנים של חוט או מעיל גשם שהיה תלוי בחדר. איש מבני המשפחה לא היה יוצא מהבית במהלך השנים הללו – רק בנו יכול היה לצאת לבית הספר וגם כשהיה חוזר, האב חייב אותו להוכיח את זהותו באמצעים שונים בכניסה לבית.
ג'יני בשנת 1989
כדי שבני המשפחה ימשיכו לציית לו, ישב האב לעיתים קרובות בסלון ביתו כשרובה בידו ואיים עליהם לא פעם. אמה של ג'יני הייתה לקוית ראיה ופאסיבית מאד. בעלה המשיך להכות אותה ואיים להרוג אותה אם תיצור קשר עם העולם החיצון או תספר לאחרים על המתרחש בבית. גם הבן קיבל הוראות מפורטות כיצד להתנהג בבית הספר והכריחו אותו לשמור על שתיקה, ולא – יקבל מכות חמורות.
באוקטובר 1970 הסיוט המתמשך של ג'יני כמעט והגיע לקיצו. אמה, תוך ויכוח אלים, עזבה יחד עמה את הבית. שלושה שבועות לאחר מכן, בארבעה בנובמבר ביקשה אמה של ג'יני קצבת נכות לעיוורים. במקום להגיע למשרד אותו חיפשה, היא מצאה את עצמה במשרד הרווחה. העובדת הסוציאלית הבינה באופן מידי שמשהו לא בסדר, גם בשל מראה של הילדה, הליכתה ופניה.
ג'יני נלקחה לטיפול בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס. הוריה הואשמו בהתעללות, ולאחר שנודע לאב על הדבר - הוא התאבד בירייה. אמה של ג'יני פנתה לבית המשפט בבקשה להקלה בעונש, בטענה שהיא עצמה הייתה קרבן להתעללות בידי בעלה, שהכה אותה וגרם לעיוורונה. ההאשמות נגדה בוטלו והיא קיבלה טיפול וייעוץ לאחר מכן.
ג'יני עברה סדרת טיפולים ארוכה בבית החולים, שבסופה יצאה לחיות במשפחת אומנה. שגם לאחר שגילו בה עיניין ערכו עליה ניסויים חברתיים כדי להבין האם הילדה נולדה עם פיגור או שזאת תוצאה מהזנחה. בנוסף, אחד הפסיכולוגים אימץ אותה למשפחתו אך אהבתו אל ג'ני נגמרה ברגע שסגרו את ברז התקציב.
אמה ניסתה להחזיר אותה אליה אך גם היא לא הצליחה. מה שכן גורלה של ג'ני לא פשוט בכלל. כמה שנים לאחר מכן חזרה לגור עם אמה, אך הדבר לא צלח בשל אי היכולת של האם לטפל בה, והיא מצאה את עצמה נודדת בין משפחות. ג'יני הייתה במצב קשה מאד - אי היכולת לדבר, ללכת כמו שצריך ולתקשר עם הסביבה עדיין היו בעיות שעמן הייתה צריכה להתמודד. היא נראתה קטנה יחסית לגילה והתנהגותה הייתה מוזרה. היא הייתה מתהלכת כמו ארנב (באופן מרושל ובאי היכולת לשמור על יציבות כאשר ידיה מובאות קדימה). הייתה פולטת בפומבי, מרחרחת דברים שהייתה מוצאת ואף נהגה לגעת באיבריה המוצנעים בפרהסיה.
ההתעניינות במקרה של ג'יני הלכה וגדלה. פסיכולוגים רבים חקרו את סיפורה והוא הביא לכדי מחקרים פסיכולוגיים ותקשורתיים רבים הקשורים בשפה ובחברה. מקום הימצאותה לא ברור כיום, אך ככל הנראה היא מתגוררת בקליפורניה. היא עד היום לא מצליחה ללמוד מילים חדשות, לנהל שיחה רגילה עם אנשים או להרכיב משפטים שלמים.
ב-2001 יצא הסרט Mockingbird Don't Sing, המבוסס על סיפורה של סוזן וילי, הלא היא "ילדת הפרא" ג'יני.




משמרת הצניעות החרדית הצליחה להסתנן לשב"ס













את הבגדים שבתמונה הזאת לבשה עו"ד שירה קידר כשלא נתנו לה להיכנס לבית המעצר קישון לפגוש עציר שהיא מייצגת, כי "היא לא מספיק צנועה".
לפני כחודשיים הגיעה עו"ד קידר הגיעה לבית המעצר לפגישה שתואמה מראש, עם עציר שלה, כרגיל. אבל כשהיא הגיעה לא נתנו לה להיכנס. השומרים בכניסה טענו שהיא לא לבושה בצניעות ועל כן לא יכולה לפגוש את הלקוח שלה. בזמן שהיא מתווכחת עם השומרים, מנסה להסביר שהלבוש שלה לא אמור לעניין אף אחד, ובטח לא את שירות בתי הסוהר, הועבר הלקוח שלה לבית מעצר אחר. שירה בזבזה את יום העבודה שלה, הלקוח שלה הפסיד את הייצוג שמגיע לו. ואנחנו, הנשים כולן, שוב הפכנו לאובייקט שצריך לדאוג לכסות את גופו המפתה, המסוכן, הטמא.
שיהיה ברור – מבחני צניעות בכניסה למקומות ציבוריים הם לא לגיטימיים. ושלא יקשקשו לנו על "קוד לבוש". קוד לבוש קובע חוקים כלליים לגבי אופי הלבוש במוסד מסוים - רשמי או לא רשמי, איסור על מכנסיים קצרים או גופיות, דרישה ללבוש ז'קט. כללי צניעות חלים רק על נשים, והם לא נועדו לייצר סביבה מכובדת או פורמלית, אלא להסתיר את המיניות של נשים ו"להגן" על גברים מפניה.
שלטי צניעות ברחוב או במוסדות ציבור הם מקטינים, מחפיצים ומשפילים, והם אינם חוקיים במדינת ישראל. בניגוד ל"קוד לבוש", כללי צניעות נמדדים על ידי גברים, והם מודדים אך ורק נשים.
ביקשו מכן להתלבש צנוע? לעבור למושב האחורי באוטובוס? לא לשיר? לעבור מדרכה? זו היא הדרת נשים. כתבו לנו לקו החם נגד הדרת נשים hadara@iwn.org.il