מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום שלישי, 21 במאי 2013

קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת - הראיון עם לפיד

"השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה. החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה" (מתוך השיר "כל החבר'ה" של להקת "מוניקה סקס"

אורלי רביבו, אחת מהנפגעות של האנס הסדרתי משה קצב והראשונה שחשפה את הפרשה, נחשפה היום. כמו אחרות, היא זו שהחיים שלה התפרקו אחרי התקיפה. כמו במקרים אחרים, האונסים המשיכו בחייהם כשבמקביל, החברה מגנה על התוקפים ולא על המותקפות, שמעדיפות למות במקום להמשיך לחיות במצב הזה. המצב צריך להתהפך. החברה צריכה לתמוך במותקפת והוא צריך לרצות למות. צריכים לפטר אותו מהעבודה במידה והעובד תוקף מישהי שעובדת איתו והיא התלוננה אצל הממונה להטרדות מיניות. בפועל, המותקפת היא זו שמפוטרת מאחר והמעסיק לא רוצה להעסיק נשים שמתלוננות על הטרדות. 3 אנשים התלוננו למבקר המדינה שנתן אשל, ראש הלשכה של נתניהו, מטריד מינית עובדות בלשכה. אמנם נתן אשל נאלץ בסופו של דבר לעבור מתפקידו. אבל הוא עדיין עובד בסביבת נתניהו כשהמתלוננים ששברו את קשר השתיקה נאלצו לעזוב את תפקידם. מקרים בו התוקף פוטר בסופו של דבר, כמו הפיטורין של עמנואל רוזן מערוץ 2 אחרי שהטריד מינית, לא נפוצים [ולמרות שפיטרו אותו - לא הייתה לו בעיה למצוא עבודה בערוץ המסחרי השני ולהמשיך לעבוד כרגיל במקומות האחרים בה עבד במקביל למרות שכולם ידעו.
 זוכרים את המקרה בקיבוץ שומרת? בזכותה לפחות נעשה שינוי בחקיקה. באופן אישי, קרה פעם או פעמיים שניסיון תקיפה על רקע מיני נגמר בכך שהוא שבר את היד ובכך שהוא לא יכול היה להביא ילדים בזמן הקרוב. משהו צריך להשתנות.




האונס התרחש בקיבוץ שומרת בשנת 1988, במסגרתו קבוצת נערים בני קיבוץ העולים לכיתה יב אנסו במשך מספר ימים בת קיבוץ בת 14. הפרשה עוררה הדים ושינתה את היחס של החוק בישראל לגבי אונס, מאחר ו-8 חשודים זוכו במשפט הראשון מחמת הספק לטענת השופטים, היו "סתירות" בגרסה וכן, היא לא סרבה באופן מפורש לקיים יחסי מין נגד רצונה עם קבוצת נערים בזמן שאחרים מציצים וקוראים לה זונה. בנוסף, נלקח בחשבון עברה המיני. השופט זקף לחובתה את העובדה כי לפני האונס הקבוצי היא קיימה מרצונה יחסי מין עם נערים מבוגרים ממנה ושקל לחובתה את: "התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, נסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אימה ואביה החורג, מאידך גיסא"].

בערעור, נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון [ואלו שמות!] הורשעו ונגזר עליהם מאסר בפועל של 15 - 20 חודשים בלבד. אז, נקבע כי חובה על הגבר ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה. אם לא ניתן אישור כזה, קבעו השופטים, מדובר באונס. מאז גם נאסר להעלות את עברה המיני של הנאנסת. הנשיא שמגר התייחס לכך בפסק דין:
"גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא."
וכן:
"מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע-עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש-עשרה וחצי עד שמונה-עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'. פ"ד מח(1), 302, ניתן ביום 9 בדצמבר 1993)

 האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת היה אחד מאבני הדרך לניפוץ המיתוסים ביחס לנשים בכלל, ובקיבוץ בפרט. יחד עם זאת, עדיין קיים קשר שתיקה שאפיין אז את הטיפול מצד הקיבוץ. בתקופת האונס, האחות הגישה לה טיפול רפואי אבל נמנעה מלדווח על כך לרשויות לאחר שהנאנסת ספרה לה על המתרחש. הנאנסת ומשפחתה סולקו מהקיבוץ והיא מאז לא מורשית להיכנס לשם, מסולקת בבושת פנים. מדובר קשר השתיקה, בה הקיבוץ נקט גם כשהתפוצצה הפרשה. הנערה התלוננה לאחר שנפגעה קשות, והקיבוץ הקיא אותה ואת משפחתה מקרבו, עשה חרם, והגן על הבנים, מבלי לומר אפילו את המילה 'אונס', קרא לה פסיכית. עד אז, הקיבוץ נחשב למבצר של סודיות, הכל נשאר במשפחה ולא מכבסים כביסה מלוכלכת בפומבי. האונס בקיבוץ נחשב כמו אונס במשפחה. והרי איך נערי הקיבוץ מיוחסים יכלו לאנוס אותה? במקרה הטוב עשו לה טובה... משום מה, לא רואים את המקרה כניצול מיני. העובדה שצריך לחנך בנים לא לאנוס אמורה להיות ברורה במקום לכלוא בנות וללמד אותן שלא להיאנס. אבל המצב הוא שיש ניצול מיני, אונס, הפעלת לחצים וניצול של פגיעות ברמה כזו או אחרת.

כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי. הם מהסוג שמרים את הדגל, בטקסים בבתי ספר ובתנועה. הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה
על פי דר' אפרת שוהם, ההכחשה של אנשי הקיבוץ אשר מאפיינת הפרשה מאחר והאונס נתפש כמנוגד לחלוטין לאורך החיים הקיבוצי ולתשתית הערכית נורמטיבית. הרי הקיבוץ תפש עצמו כאליטה וזכה למעמד של גוף מוביל בחברה הישראלית. זוהי המינימיזציה של הפשע - אנשים בקיבוץ סברו שהחברה שהקימה מחוסנת מפני עבריינות, ודאי שמהסוג הזה של אלימות מינית. ואם זה קרה, הרי שמדובר בשוליים - כביכול, דבר שכזה לא קורה לבנות משתלבות שלא סובלות מבעיות חברתיות. הייתה נטייה להאשים את הקורבן ובכך להשתחרר מאשמה פוטנציאלית ומקורבנות פוטנציאלית. אבל המציאות הוכיחה שהמצב אחרת לגמרי. משפחת הנאנסת חברים חדשים בקיבוץ ולכן מעמדם נחות יותר.
לפני הפרשה, אם האירוע לא עמד בכללים הסטריאוטיפים של אונס, המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין. הכללים היו - מיהו האנס? מי הנאנסת? מתי קורה אונס? כל אלו היו מיתוסים, שנופצו לאחר המקרה. לפיכך, הנאנסת חייבת להיות צעירה, פרובוקטיבית, מפתה. האנס לא יכול להיות בחור מבית טוב, בטח שלא מהקיבוץ - המקום שנשא על כתפיו את האידיאלים של הציונות וכמובן המיתוס שאונס הוא עניין של צורך מיני, שהגבר לא יכול להתגבר עליו, והדימוי של האשה כמישהי שאפשר וצריך להשתמש בה.
 יעל גרימברג הנאנסת חשפה את זהותה בשנת 2001 כשהיא כבר אמא לילדות. מאז היא מצבה הכלכלי והנפשי הידרדר, היא הידרדרה לזנות וניסתה להתאבד מספר פעמים. לאחר האונס, מותו של אביה, נישואין לבעל מכה ולאחר שחמשת בנותיה נלקחו ממנה למשפחות אומנה, גרינברג איבדה את הרצון לחיות. לדבריה, כל רגע היא צריכה לבחור בחיים ולא במוות. "זה או לישון או למות, או לראות טלוויזיה או למות" מספרת גרינברג.



אין תגובות:

פרסום תגובה