מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

‏הצגת רשומות עם תוויות הלוויה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הלוויה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 29 ביוני 2019

רכבת השדים - הגרסה של דיסניוורלד יש שאריות של בני אדם







בדיסנילנד אורלנדו, פלורידה יש את האטרקציה הידועה: בית האימה (The Haunted Mansion).
מה יגרום למתקן כזה להיות עוד יותר מפחיד?
ניחשתם נכון - שאריות של בני אדם!
יש אנשים שאוהבים את דיסנילנד כל כך, שהם מציעים שם נישואין, חוגגים ימי הולדת או באים במיוחד לחגים.
אבל מסתבר שיש גם אנשים שלהוטים על דיסני עד כדי כך שהם מפזרים את האפר של יקיריהם המתים ברחבי הפארק המפורסם.
אפר אדם יכול להימצא בהרבה מאוד אטקציות בפארק, אך המקום הכי נפוץ לפיזור האפר הוא כמובן בית האימה.
התופעה נהייתה כל כך פופולארית ברחבי הפארק שיש שם קוד בין העובדים במיוחד לניקוי האפר - ״HEPA cleanup”.
עובדי הפארק טוענים כי מוצאים אפר חדש לפחות פעם בחודש.
עובדת בונוס - אם נתפסים, העונש לפיזור אפר אדם בפארק כיום הוא קנס של 10,000$, ובנוסף מעיפים את המפזר/ת מהפארק.
שלא תקבלו רעיונות... מקורות:




יום ראשון, 14 באפריל 2013

הייתי צריכה לדפוק נפקדות




היום, בדיוק לפני 16 שנים התגייסתי לצה"ל. שנה וחצי אחר כך הוא נהרג בלבנון בטנק בו הוא נהג. ועוד ביום ההולדת שלי. גיליתי את זה בעיתון יום אחרי - הוא היה בשער. לא שרתנו באותה האוגדה, לא היינו אפילו באותו הפיקוד - הוא בגיזרה הצפונית ואני בדרומית. לכן גיליתי את זה מהעיתון ולא מהקשר. אז גם היה יקר לממן פלאפון והיה קשה להשיג אותי. אבל למדנו ביחד מהיסודי ועד התיכון באותה הכיתה. עד יום מותו היה מטורף על חברה שלו, אליה היה צמוד מהחטיבה.
סגרתי עוד 32 יום מטורפים בבסיס, מנותקת מהחדשות ומעודכנת רק בארועים שנמצאים בגזרה הדרומית. נאלצתי להעביר שוב 36 שעות רצופות בכ"ס והחליפו אותי רק לקראת חצות למקלחת בלבד אחרי 20 שעות טחינה ורק אחרי שהתעצבנתי על הסמגד. אחר כך עשיתי פשיטה על המטבח כדי לארגן מלאי לכ"ס ל-36 שעות הבאות. הפריבילגיה לפשוט על המטבח בלי נוכחות הרסר מטבח הייתה שמורה רק לי, למרות עוצר הלילה בשטח הבסיס, "בזכות" תנאי השרות המחורבנים שלנו, אחרת היינו מורעבות, מאחר ונדרשנו לאייש את העמדה כל הזמן ובצוות מצוצמם בגלל תקנים לא מאויישים. אז, לקראת אחת, חזרתי לשקט של הכ"ס כדי להמשיך בהכנות לקראת התרגיל האוגדתי. 
כך העברתי את יום הולדת 20, בלי יכולת לנחש שאיבדתי אותו.
בבוקר יצאתי מהכ"ס האפל לחדר הדואר. לא יצא לי לראות הרבה אור שמש באותם ימים. העיניים שלי הסתנוורו מהאור יום שזה כאב. לקח לי זמן להתרגל מתאורת הפולרסנט והאויר המאובק בכ"ס לאור יום ולאויר המדברי שנכנס מהחלון המסורג. הכי פחות כאב להסתכל על העיתון של אותו היום שהיה מונח על השולחן. לא יכולתי להוריד את העיניים מהעיתון, אז הרמתי אותו. השם שלו התנוסס בגדול בכותרת. ילדים בגילי לא צריכים למות. ילדים בגילו צריכים לאהוב ולתכנן את העתיד שלהם. אבל הוא נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, שהיה אמור להגן עליו.
ביקשתי לצאת להלוויה. התחננתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. איימתי לדפוק נפקדות... איימו עליי בכלא... הייתי תמימה ולא ידעתי להוציא גימלים. להלוויה לא שיחררו אותי. מבחינתם זה כולה חבר מהכיתה, אפילו לא היה לנו קשר מיוחד מבחינתם, כי הוא לא היה האקס שלי. בסה"כ היה חבר ילדות והכרנו יותר מחצי מהחיים שלנו. הייתי צריכה לדפוק נפקדות.

קהל נכבד... הנכם מתבקשים לעמוד לקראת הצפירה