היום לפני 44 שנה (30.05.1972) התרחש הטבח בנמל התעופה לוד. הטבח בוצע בידי שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו) באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג), ובמסגרתו נרצחו 24 אנשים (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו-71 נפצעו.
המחבלים היו חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", שפעל בהשראת סין העממית ובתמיכתה. הם ביצעו את המתקפה בשליחותה של החזית העממית לשחרור פלסטין, לאחר שאומנו על-ידה בלבנון. ביום הטבח עלו לטיסה 132 של מטוס אייר פראנס שיצאה מפריז לתל אביב. בסביבות השעה 22:00 נחת המטוס בישראל. שלושת בעלי החזות האסייתית שהיו לבושים בחליפות עסקים משכו תשומת לב מועטה ביותר מצד אנשי הביטחון במקום.
עם נחיתתם השמידו השלושה את דרכוניהם והתרכזו ליד מסוע מזוודות הנוסעים. כאשר זיהו את מזוודותיהם שלפו מתוכם רובי סער מסוג AK-47, מחסניות ורימוני יד ופתחו בירי ללא הבחנה אל הקהל הרב ששהה באותה עת באולם הנוסעים. בין מחסנית למחסנית השליכו רימוני יד לעבר האנשים המוטלים על הארץ. ככל הנראה, כשאזלה התחמושת ליאסודה יאסוקו, ירה בו חברו והרגו. אוקודיירה יצא אל אזור חניית המטוסים, שם ירה לעבר נוסעים שירדו באותה עת מן המטוסים. לאחר שאזלה גם לו התחמושת, הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ עצמו. קוזו אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת חניית המטוסים, ירה מנשקו והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. לאחר שנפצע באורח קשה וניסה להימלט מהמקום, נלכד אוקמוטו בידי עובד אל על, חנן זייתון, שהסתייע באנשי משמר הגבול.
כתוצאה מהירי נהרגו 24 אנשים ונפצעו 78. ארבעה מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים לא היו יהודים או ישראלים, אלא צליינים מפוארטו ריקו שהגיעו לארץ באותה הטיסה יחד עם שלושת המחבלים והתכוננו לשהות בת עשרה ימים. בין קורבנות הטבח היה גם פרופסור אהרון קציר, אחיו של מי שהיה לימים לנשיא המדינה, אפרים קציר ומבכירי המדענים בישראל.
מעשה הטבח עורר זעזוע בעולם כולו וביפן בפרט. בעיקר, הוכתה משפחתו של אוקמוטו בתדהמה, וביקשה לכפר על מעשיו של בנם. תראו את ההבדלים בין משפחה של מחבל יפני למשפחה של ערבי. האבא של היפני מבקש להוציא את בנו להורג לעומת אבא של ערבי שזורק עליו סוכריות. בחודש יוני 1972, שיגר אביו של אוקמוטו מכתב התנצלות לממשלת ישראל, וזה לשונו:
"הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב. בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.קוזו אוקמוטו היה היחיד מחברי החוליה ששרד את הפיגוע. בפברואר 1970, אוקומוטו גויס לארגון הטרור "הצבא האדום היפני" על ידי שני אחיו הגדולים. אחיו, טאקדיה , היה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לצפון קוריאה ב-1970, פעולה שהקנתה את הפרסום הראשון לארגון זה. עם גיוסו לשורות הארגון הפסיק אוקמוטו את לימודיו, ניתק מגע עם יתר בני משפחתו, ונחשף לאידאולוגיות שמאלניות טרוצקיסטיות רדיקליות. בספטמבר 1971, כמו עשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון על מנת לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. שם התוודע וחבר לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ג'ורג' חבש. בעקבות הטבח בנמל התעופה, אוקומוטו נשפט ביוני 1972 ל-3 מאסרי עולם במסגרת משפט צבאי. עם זאת, היום הוא אדם חופשי.
יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן. לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים."
בתחילת מאסרו, ניסתה משפחתו של אוקמוטו לשכנע אותו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני ואת כבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. כך ביקשה המשפחה להפגיש את פרופסור איקורו טשימה, מנהיג כת המקויה, כת שאוהדת את ישראל, עם בנם.
במכתב שמסר פרופסור טשימה מאביו של אוקמוטו לנציב שירות בתי הסוהר נכתב בין היתר:
בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו, אלוהים הציל אותו, אולם החיים שלנו אינם חיים. אנו לא יכולים לצאת מפתח הבית מבושה. אדוני, בני נתון בידיך, למשפחתו ולעם היפני נגרם עוול, שאיני יודע אם בכלל ניתן לתקן אותו.
בני נושם את האוויר למרות שאיננו ראוי לכך. אני מוסר איגרת נוספת המיועדת לבני. אני מבקש ממך, אדוני, שתאפשרו לפרופסור טשימה להיפגש ביחידות עם בני על מנת להחזירו בתשובה, בכך שיביע חרטה על מעשיו ויבקש סליחה בפומבי.הפגישה התקיימה, אך המחבל לא הביע חרטה על מעשיו והתחנן שידונו אותו למוות.
במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הישראלי הועלו מספר דרישות מצד ארגוני טרור לשחרורו. בחודש יוני 1976, דרשו חוטפי מטוס אייר פראנס את שחרורו של אוקמוטו יחד עם 52 אסירים נוספים ש"לחמו למען העניין הפלסטיני" וכלואים בבתי-כלא במספר מדינות בעולם ובעיקר בישראל. תביעה נוספת לשחרורו של אוקמוטו באה מצד ארגון טרור יפני זעיר עם נטיות שמאלניות קיצוניות. במכתב ששוגר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשא את התאריך 30 באוגוסט 1978 נכתב:
מר בגין היקר, הרי בפניך אזהרה, שאם ממשלתך לא תשחרר מיד את קוזו אוקמוטו, יפני הכלוא בארצך, אפשר יהיה לצפות לפיגועי ירי מספר 2 ומספר 3 בנמל התעופה של תל אביב. התוצאה תהיה, כי מאמציך העזים להביא שלום באזור המזרח התיכון, יסתיימו בלא כלום לנצח נצחים. שלך, בכל הכבוד, קירשי צוג'יאמה, מזכ"ל מפלגת העבודה - החקלאים של יפן.אוקומוטו, לבסוף, שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים. את העסקה המזעזעת הזו של שחרור מחבלים יותר מ-1000 בפעם הראשונה , עשו כתקדים שמעון פרס כראש ממשלה ורבין כשר ביטחון. יותר מ200 ישראלים נרצחו מידי מחבלים משוחררים אלן. בגלל המחיר הנורא ששילמנו בדם, כיום שדה התעופה לוד/בן גוריון הוא הבטוח בעולם. העולם שעצם עיניו כנגד הטירוף שהשתולל כנגדנו מקבל את מנת הארס שלו מבני טיפוחיו. מדינות אירופה שהסכימו בשתיקה למעבר חופשי של טרוריסטים תמורת הבטחה שלא יפגעו בהם... היום הם באים ללמוד מאיתנו.
לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזויפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של הצבא האדום היפני. ב-15 בפברואר 1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזויפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.
במרץ 2000 קיבל אוקומוטו מממשלת לבנון מקלט מדיני על "שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל. בשנת 2010 הגישו קרובי קורבנות הטבח וארגון שורת הדין תביעה נגד ממשלת צפון קוריאה, שהשתתפה באימון המחבלים. התביעה הוגשה בפוארטו ריקו, לבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית. בית המשפט קיבל את טענות התביעה, וקבע כי על צפון קוריאה לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולרים למשפחות ההרוגים.
