נשים מסורבות גט (עגונות) כבר לא במבוי סתום.

ביהדות, האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית: בכסף, בשטר ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשווה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה: בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
לאור הבעייתיות בעניין, עד היום, יזמו פעולות רבות ויוזמות שמטרתן לשנות את חוקי הגירושין הקיימים בישראל כיום. נכון להיום, ניתן לחלק רכוש גם ללא גט והנשים יכולות להמשיך בחייהן מבחינה פיננסית גם אם הבעל מסרב לגירושין. עם זאת, עדיין, הן אינן רשאיות להינשא מחשש לממזרות. בנוסף, ניאוף לא נחשב עוד כעילה למניעת חלוקת הרכוש באופן שאינו שוויוני. יתרה מכך, משפטי העוולה משמשים להתרת הקשרים בין מגדר, שוויון וחוקי הגירושין היהודיים, זאת מאחר ומשפט העוולה הופך את הזכות הדתית שניתנת לבעל היהודי לתת גט לאשתו באופן שאינו ניתן לכפייה לעוול אזרחי הפוגע באשתו. לכן, היא זכאית לנזיקין.
עוולה הנה אקט לא צודק הגורם לפגיעה בגינה החוק מצדיק מתן פסק פיצויים כספיים. במדינת ישראל, מוגדרות פעולות לא צודקות המוכרות כעוולות ומצדיקות פיצויים בהתאם לדיני האזרחות הישראליים, כגון איום באלימות, גרימת נזק גופני בכוונה תחילה, כליאת שווא ועוד. סירוב למתן גט לא נכללה ברשימת העוולות במשפט הישראלי, עד לפרשת אותה פלונית מהמקרה שהוצג לעיל [תמ"ש (ירושלים) 3950/00], במסגרת פסק דין זה נקבע, כי הסירוב לתת גט הנו עוולה המפרה את עצמאותה של האישה המוגנת על ידי חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו.
בפרשה אחרת [תמ"ש (ירושלים) 9101/00] נקבע, כי מדובר בעוולה המנוגדת לחובה הסטטוטורית לציית להחלטות בית המשפט כפי שנקבע במסגרת סעיף 287 (א) של חוק העונשין. משמעות הדבר היא שהאישה העגונה, מסורבת הגט, יכולה לתבוע מסרבן הגט פיצויים על העוול שהוא גורם לה כפי שנקבע על ידי דיני הנזיקין בישראל. ברגע שזה מגיע לכיס שלו, לבית משפט אזרחי, להוצאה לפועל ולכלא - פעולות שלא קשורות לבית הדין הרבני, הוא ירוץ לתת לה גט - וזה מה שקרה עד היום בכל מקרה בו הוגשה תביעה על העילות האלו.
הגירושין בהיסטוריה היהודית מבטא הבדלים בין המינים, במעמדם וכן, בא לידי ביטוי קונפליקט בין פטריארכיה וזכויות הנשים.בעת הליך הגירושין, לבעלים ניתן כוח רב על פני נשותיהן. הרבנים המסורתיים והדיינים היושבים בבית הדין מסרבים לקרוא תיגר על כוחו המוחלט של הבעל. הדבר מתבטא בכך שאישה אינה יכולה להגיש גט לבעלה על מנת להתגרש ממנו [הוא נותן לה את הגט] וכן, בית הדין היהודי אינו יכול להעניק גירושין ללא הסכמת הבעל. למעשה, ביטול נישואים (הפקעת קידושין) הנו הליך המוכר בהלכה, אך בתי הדין הרבניים לא מוכנים להשתמש בכלי זה.
אמצעי הלכתי חריג נוסף, אותו הדיינים יכולים לספק למי שאינו יכול לתת גט לאשתו הנה "גט זיכוי", שבו הדיינים קובעים כי רצון הבעל הוא להעניק גט לאשתו מבלי להזדקק להסכמתו או למודעות מצדו. הדבר מעוגן במסגרת חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א - 1951. בהתאם לסעיף 5 לחוק שיווי זכויות האישה, החוק אינו יכול לפגוע בדיני איסור והיתר הנישואין והגירושים ובכך, שוויון זכויותיה של האישה בתחום הנישואין והגירושין תלוי בדין הדתי הידוע כדין המפלה בעיקר נשים לרעה. מגבלות אלו אפשרו את ניצולן של הנשים המעוניינות להתגרש.
יש בעלים שהשתמשו בכוח זה שניתן להם כדי לסחוט כספים, רכוש או ויתורים אחרים מנשותיהם בתמורה לגט או להותירן עגונות ולמנוע מהן גט מתוך נקמנות וכעס ולהותירה עגונה. במקרה של העגונה פלונית, אישה חרדית מירושלים, הדיינים בבית הדין הרבני ניסו לשכנעה לקבל את תנאיו של בעלה בתמורה לגט - בעלה ביקש את החלק שלה בבית משפחתה ולוותר לחלוטין על תשלומי המזונות. בתמורה, כאמור, יספק לה את גיטה. מאחר והתנאים לא היו מקובלים עליה [ברור כי מדובר בסחיטה לכל דבר ועניין], היא דחתה אותם ולכן, בית הדין הרבני האשים את האישה במצבה. בכך תם הטיפול בעניינה והיא נותרה עגונה 7 שנים נוספות. בינתיים, הסרבן החרדי המשיך את חייו עם אישה אחרת.



כאשר אישה נשואה נותרת עגונה, החיים שלה נעצרים ואף מתדרדרים. האישה העגונה אינה יכולה להינשא מחדש [במטרה למנוע ממזרים ולא כעונש] ואם יש לה ילדים עם גבר אחר, הם נחשבים לממזרים. לעומתה, הבעל יכול להינשא מחדש [במקרה הזה, אין סכנה שילדיו יהיו ממזרים ולכן הדבר מותר] בהתאם לדין התנ"כי, אם כי הדבר נאסר באיסור רבני [חרם דרבנו גרשום - אבל לתימנים מותר ושמעתי לאחרונה על מישהו שקיבל היתר רבני לשאת אישה שנייה. לא מבינה איך זה יעבור את החוק האוסר על ביגמיה. אני משערת שאם לפי הדת היהודית מותר וערבים נושאים יותר מאישה אחת, הרי הדין האישי בישראל הנו בהתאם לדין הדתי ולכן הדבר אפשרי]. בנוסף, מאחר ולא ניתן להן גט, נותרו נשים ללא הסדר פיננסי. כך, נשים נדונו לעוני בשל חלוקת הכוח הבלתי הוגנת הזו הנוגעת לגירושין. החוק הישראלי קובע, כי לבתי הדין הרבניים יש את הכוח לכלוא גבר המסרב להעניק גט לאשתו. בפועל, אמצעי זה אינו מיושם במקרים רבים.

לראשונה התוודעתי לבעייתיות בתחום בעקבות הקורס פמיניזם ומשפט. הרעיון לרשומה זו עלה בעקבות רשומה שעסקה בנושא בבלוג של ריקי ברוך המכונה תפו ופוזה. היא הביאה לידיעתי את הצעת החוק שהועלתה ואושרה בקריאה טרומית במסגרת במליאת הכנסת במאי 2011. לפי הצעת החוק, אם הוחלט בבית הדין לחייב את סרבן הגט במתן גט וכדי שלא להגיע למצב של כפייה (הרי רק על האישה מותר לכפות גט או להתיר לגבר לשאת אישה שניה), על הדיינים בבית הדין הרבני שדן בתיק הגירושין לקבוע לוח זמנים לדיון בסנקציות נגדו תוך 30-45 יום ממתן חיוב הגט. מטרת החוק היא לגרום לסרבני הגט לתת גט ולמנוע מהם מלנהל באורח חיים כפול - להיות בזוגיות, להביא ילדים לעולם, להחזיק ברכוש ולהיות חופשיים מחוץ לכלא, בעוד האישה החוקית, מסורבת הגט, לא יכולה לצאת לחיים חדשים, להקים משפחה ולא להשתקם. ההצעה הוגשה בשיתוף עם ארגון מבוי סתום, המסייע למסורבות גט [לעמוד הפייסבוק שלהם].

יש לפנות לייעוץ משפטי.