תוכן עניינים תקציר – 3 פרק 1 – מבוא –. 4 – 8 פרק 2 – הדין הדתי והמצוקה האזרחית במשפט הישראלי–… 9 – 14 2 .1 מצוקת הנישואים –9-11 2 .2 מצוקת הגירושים –משפטים-11 פרק 3 – ההיבט ההלכתי –..18-16 פרק 4 – מעמדם המשפטי של הנישאים בנישואין אזרחיים–…19-23 פרק 5 – סמכות השיפוט של בית הדין הרבני לדון בגירושין אזרחיים –24-28 פרק 6 – העילות להתרת נישואין ..29-34 סיכום –…35-37 רשימת מקורות .38-44
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" בראשית ב', יח'
תקציר
תרבויות רבות תופסות את מוסד הנישואין כאיחוד חברתי, המאפשר לזוג לממש את זכותם הלגיטימית להורות. משפחה גרעינית המורכבת מגבר ואישה הנה שיטת השיתוף הנפוצה ביותר ומהווה צורה בסיסית של חלוקת עבודה בהתאם למגדר. בנוסף, הנישואין מתוארים כהתקשרות על פי דין לחיים משותפים באופן קבוע בין גבר ואישה. יחידה זו של יחסים מיניים וכלכליים הנה תופעה תרבותית אוניברסלית. בהתאם לכך, עבודה זו עוסקת בסוגיה אחת מיני רבות מתחום דיני הנישואין והגירושין – הדין המצוי והדין הרצוי ביישומם של נישואין וגירושין אזרחיים במסגרת שיטת המשפט בישראל. מאחר ומדובר במסגרת מצומצמת, הדיון בחיבור זה יוגבל לסוגיית נישואיהם האזרחיים של בני-זוג ששניהם יהודים בלבד. אין אנו דנים בשאלת תוקפם בבית-משפט אזרחי של נישואי-תערובת, היינו, בני-זוג שאחד מהם יהודי והשני אינו יהודי. במדינות רבות, הזכות להינשא נחשבת לזכות אנושית בסיסית. לפיכך, צומצמו או בוטלו לחלוטין מגבלות מסורתיות על הכשירות להינשא ואף מוענקת הזכות להינשא או זכות מקבילה גם לבני זוג מאותו מין. בישראל, עדיין מוטלים מספר מגבלות על יכולתם של זוגות מסויימים להינשא, כגון פסולי החיתון. לאור התפתחות זו, שלילת הזכות להינשא מקבוצות נרחבות של האוכלוסייה הנה בעייתית, ובייחוד כאשר השלילה קשורה בנסיבות אישיות ומשפחתיות הנתפסות בעיני רוב האוכלוסייה כלא רלוונטיות, כגון נישואי כהן וגרושה, נישואי תערובת בין יהודי או יהודיה לבן זוג שאינו יהודי או בן זוג שהרבנות ראה בו כספק יהודי ונישואים בין ממזר או ממזרת לבין מי שאינו מסווג ככזה. המגבלות הללו פוגעות באופן חמור באופייה הליברלי של מדינת ישראל. בנוסף, מתעורר קושי מיוחד לאור יישומם של דיני הגירושים בדין הדתי היהודי, בייחוד בעת החלתם בבתי הדין הרבניים בישראל, כגון בעיית העגונות או מסורבות הגט. מכיוון שהגירושים הנם אקט אישי, המתבצע באמצעות נתינת גט לאישה בידי הבעל, לא ניתן להכריז על בני הזוג כגרושים במידה והבעל ברח, נעלם או נעדר עקב מלחמה. בעקבות כך, האישה נותרת עגונה. בעיית בן הזוג העיקש, אשר עומד במריו ומסרב להתגרש, זאת למרות אמצעי הכפייה שננקטו נגדו הנה בעיה נוספת.
עבודת סמינריון בנושא סרבנות גט כעוולת נזיקין במדינת ישראל והשפעתה על בתי הדין הדתיים של יהודים ומוסלמים
תוכן עניינים תקציר 1 פרק 1 – סקירת ספרות 2 1 .1 מעמד האישה בדיני המשפחה בישראל 2 1 .1.1 מעמד האישה על פי שיטת המשפט הישראלי 2 1 .1.2 דיני המשפחה בישראל 4 1 .1.3 גירושין 6 1 .2 סרבנות גט ועגינות 7
1 .3 כלים משפטיים המצויים בידי האישה העגונה 1 2 פרק 2 – עוולת הנזיקין של סרבנות גט 1 6
2 .1 סרבנות גט כעוולת הנזיקין בשיטת המשפט בישראל 1 6
2 .2 סרבנות גט כעוולת נזיקין בהחלטות שיפוטיות 1 7
2 .3 קשיים העומדים בפני מסורבות הגט המעוניינות להגיש תביעה בגין עוולת נזיקין 2 0 פרק 3 – סרבנות לגירושין בדין המוסלמי והביטוי בישראל 2 3 סיכום 2 7 מקורות 2 9 תקציר הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ (מגילת רות, א, יג) במאתיים השנים האחרונות, נשים רבות נותרו עגונות כתוצאה ממאורעות קשים שפקדו את העולם בכלל ובפרט את העם היהודי. סוגיית העגינות בעשורים האחרונים למודעות הציבורית לאור העלייה בשכיחות סרבנות הגט יותר מבעבר. בעלים משתמטים רבים נעלמים או מסרבים להיענות לבקשת נשותיהם לקבל את גיטן מטעמי נקמנות או מתנים את הגט בתנאים ממוניים כאלו ואחרים. העלייה בשכיחותן של מסורבות גט ועגונות בתקופה המודרנית יוצרת בעיה חברתית ממשית ומביאה להכרה בצורך בתקנות העוסקות בנשים שנעזבו על ידי בעליהן. אמנם חילוץ נשים מסורבות גט מעגינותן נתפס כמצוות עשה בהלכה היהודית. עם זאת, רבנים ודיינים מסרבים לקרוא תיגר על כוחו המוחלט של הבעל וליישם פתרונות הקיימים בהלכה היהודית ואף הניתנים להם באמצעות החוק. הם חוששים מיצירת פריצות הלכתית חמורה עוד יותר וכן, מחשש פן יתקבל גט מעושה הפוסל את הגירושין. במקרה זה, הזוג עדיין נחשב לנשוי ולכך השלכות חמורות. לפיכך, מאחר ואישה אינה יכולה להגיש גט לבעלה על מנת להתגרש ממנו וכן, בית המשפט היהודי אינו יכול להעניק גירושין ללא הסכמתו של הבעל, היא נותרת עגונה או נענית לסחטנות של סרבן הגט. חוסר השוויון המגדרי בשיטת המשפט הישראלי מושפע מהמאפיין הדתי, מאחר ונקבע, כי הדין האישי הנו הדין הדתי. לכן, ענייני הנישואין והגירושין הופקדו בידי בתי הדין הרבניים במקרים בהם הזוגות הנם יהודים ובתי הדין השרעיים במקרים בהם הזוגות הנם מוסלמים. לכן, עקרונות המשפט הדתי חלות בסוגיות אלו. הדינים בהלכה היהודית ובהלכה המוסלמית אינם חלים באופן שווה על שני המינים והם מבטאים חוסר שוויון מגדרי. יישום המשפט הדתי בשיטת המשפט בישראל נעשה באופן המפלה נשים. מטרתה של עבודה זו הנה לבחון את השימוש בתביעה כנגד עוולת הנזיקין ככלי בידי עגונות בגין סרבנות גט בישראל הן בקרב יהודים והן בקרב נשים מוסלמיות שבעליהן מסרבים לגרשם. במסגרת עבודה זו, נתמקד בעגונות המסורבות גט ובכלים המשפטיים המצויים בידיהן להתמודדות עם עגינותן, כאשר ההתמקדות הנה בתביעת הנזיקין בגין סרבנות הגט. בהמשך, נבחן כיצד הדת האיסלמית מתמודדת עם מצב מקביל, בו גבר נוטש את אישתו ומותיר אותה נשואה במסגרת קשר נישואין שאינו קיים הלכה למעשה.
תכירו- האיש הזה, יגאל שגיא, עזב ב2009 את הארץ ומאז הוא מעגן את אשתו. לפני כשש שנים אשתו הסכימה לשלוח אליו את הילדים לביקור קצר בקיץ, ומאז לא ראתה אותם. בני הזוג חיו כחילונים, אבל מאז עזב יגאל ונטמע בקהילה בברוקלין הפך דתי, והילדים שיצאו כשהם חושבים שיחזרו תוך חודש לחייהם הרגילים בארץ, לומדים היום במוסדות חרדיים ואמם לא מצליחה לראותם. האם שקיבלה אירוע מוחי קשה כאשר לא הצליחה להשיב אותם אליה, נזקקה לשיקום ארוך, וכיום היא לא מצליחה לראותם למרות ניסיונות שונים.
בית הדין נתן פסק דין לשמיניג- פרסום שמו ותמונתו ברבים, והטלת סנקציות שונות. בית הדין הכריז כי אסור לכל אדם "לעשות לו טובה או לסייע לו וליישא ולתת עמו. חובה זו חלה גם על קרוביו ומשפחתו, וגם על כל קהילה ובית הדין בכל אתר ואתר וכן על כל מי שמסייע בידו להמשיך בסירובו...". לידיעת קהילת חב"ד בברוקלין, שכפי הנראה, על סמך המידע שהתקבל אצל העגונה, נותנת לו מקלט.
שרית שגיא לא מוותרת לרגע על הזכות לראות את ילדיה ועל הזכות להיות חופשיה. בעזרת טו"ר דבורה בריסק מיד לאישה המלווה ומייצגת אותה בתיק, הושג פסק הדין הזה, בתקווה שפרסום שמו ותמונתו של הבעל המעגן יביא לידי כך שייתן את הגט.
אנא שתפו את הפוסט בתקווה שיווצר הלחץ המתאים על הבעל המעגן וכל מי שתומך בו, ביודעין ושאינו ביודעין. קהילות חב"ד ברחבי העולם ידועות כמכניסות אורחים, אולם את האורח הזה מצווה (וציווי) שלא להכניס.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה השיק הצי המלכותי הבריטי צוללת בשם טוטם (HMS Totem). כיאה לשמה, הוצב בגשר הפיקוד עמוד טוטם קטן מגולף מעץ. הצוללת שבה בשלום מכל משימותיה מול האויב הגרמני. עם הזמן, עמוד הטוטם הפך לקמע של הצוללת. צוות הצוללת האמין כי הוא שומר עליה ואף סופר כי אם תצא הצוללת ללב ים ללא הטוטם על
סיפונה, יפקוד אותה אסון. האמונה של אנשי הצוללת היתה כה חזקה, שכאשר יום אחד נגנב עמוד הטוטם בשעה שהצוללת עגנה בנמל, הם לא הסכימו לצאת לשום משימה, עד אשר גולף עמוד טוטם חדש (בתמונה) והוצב בגשר. בשנת 1965 נמכרה הצוללת טוטם לחיל הים הישראלי. הישראלים הסירו את הטוטם מהגשר ושינו את שם הצוללת לאח"י דקר.
אח"י דקר (שנקראה על שם הדג דַּקָּר - לוקוס) הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי, שטבעה בתאריך 25 בינואר 1968 למניינם, בדרכה מבריטניה לישראל. כל 69 אנשי צוותה נספו. הצוללת שירתה במקור כאה"מ טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. הקשר עם הצוללת היה אלחוטי, בקוד מורס ישירות למפקדת חיל הים. על הצוללת היה לשלוח דו"ח מצב הכולל את מקומה הגאוגרפי וייתרת הדלק אחת ל-24 שעות. כחידוש לעומת הפקודה של אח"י לויתן, נדרשה דקר לשלוח גם הודעות ביקורת קשר כל 6 שעות, שהמפקדה הייתה צריכה לאשר את קבלתן. עוד קבע התדריך, כי במקרה שהצוללת אינה מצליחה ליצור קשר עד 8 שעות משידור הביקורת הקודם, עליה לעלות על פני המים ולא לחזור לצלילה עד השגת הקשר. אם עלתה מעל פני המים, היה על הדקר לדווח לפני צלילה מחדש.
דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 6:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. דיווח המיקום האחרון של "דקר" התקבל ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר. על פי הדיווח הייתה "דקר" כארבעים מיל ימי מדרום לקצה המזרחי של כרתים, בקואורדינטות 34°16′0″N 26°26′0″Eקואורדינטות: 34°16′0″N 26°26′0″E. הצוללת שידרה באותו יום שני שידורי ביקורת, שאינם כוללים מיקום, בשעות 12:07 ו-18:15. השידור האחרון הגיע שתי דקות לאחר חצות באותו לילה. שידור המיקום הבא מהצוללת היה צפוי להתקבל בשעה 06:00 בבוקר יום 25 בינואר. כאשר לא התקבל דיווח מהדקר עד השעה 08:00, תוגברה ההאזנה אך עדיין לא הוכרז מצב חירום, מכיוון שלצוללות באותה תקופה היו קשיי שידור וקליטה, בייחוד במזג אוויר סוער כמו זה ששרר בים התיכון בחורף 1968. במהלך אותו יום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר, גם בתדר אזרחי פתוח, אך ללא מענה. בשעה 12:25 נקלט שידור בתדר, אך לאחר בדיקה התברר כי אינו קשור ל"דקר".
בבוקר יום שישי, 26 בינואר, החלו החיפושים אחר הצוללת. נשלח מטוס סטרטוקרוזר של חיל האוויר הישראלי, ואחריו נשלח גם מטוס נורד. הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי, בהנחה ובתקווה שהצוללת אולי לא הצליחה להקים קשר ולכן עלתה על פני המים ואולי אף התקרבה לאחד החופים. נעשתה פנייה לבריטים ולצי השישי של ארצות הברית. האמריקאים שלחו ארבע משחתות לאזור, והבריטים שלחו ספינה ומטוס לאזור קפריסין. כל אוניות צי הסוחר הישראלי שהיו בקרבת האזור, הוזעקו לחיפושים. כך גם ספינות חיל הים: הצוללת אח"י לווייתן ושתי ספינות טילים שהיו בדרכן משרבורג לישראל בדיוק באותו זמן. המשחתת אח"י יפו קיצרה את ביקורה בסיציליה ויצאה אף היא לאזור. הצוללת אח"י "דולפין" הגיעה לכרתים ממערב, נפגשה עם סטי"ל, וקיבלה גזרת חיפוש.
לחיל האוויר הבריטי הייתה בקפריסין תחנת חיפוש והצלה המיועדת לאיתור טייסים שנטשו מעל הים ונתנה סיוע גם לכלי שיט במצוקה. לתחנה היה מוקד קשר ונוהלי עבודה עם כל מדינות האזור, והיא אף הפעילה שתי ספינות מאוישות באנשי חיל האוויר המלכותי. החיפושים נמסרו לניהול מפקדה זו, שפעלה לפי תוכניות הקבע שלה והרחיבה את גזרת החיפושים לכל הרבע המזרחי של הים התיכון. ב-27 בינואר בלילה דווח למפקדת החיפושים כי תחנת ניקוסיה קלטה למשך 7 דקות שידור בתדר מצופי הצוללת (4340 ק"ה) והבחינה גם באותיות SOS וכן במילה SUBSUNK, שהם חלק משיטת השידור של המצוף. בחקירות הקשר שנעשו אחר כך אבד הביטחון בדיווח זה.
ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים הבריטית בקפריסין כי "הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס", וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר. מבצע החיפושים הישראלי נמשך עוד ארבעה ימים, וכאשר שקעה השמש ב-4 בפברואר נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם. מבצע החיפוש אחר אח"י דקר הסתיים. בחיפושים השתתפו 38 כלי שיט שביצעו אלפי שעות סריקה. כלי השיט של חיל הים לבדם ביצעו 2,172 שעות ים במהלך החיפושים. כמו כן בוצעו 105 גיחות מטוסים. כל שטח אזור החיפושים נסרק מספר פעמים, קוימו תצפיות עין ומכ"ם מכלי שיט וממטוסים, וכן התבצעה האזנה בים ובחוף לכל התדרים שהצוללת עשויה הייתה לשדר בהם. מטוסי הסיור הבריטים והאמריקאים היו מצוידים במיוחד למשימת החיפוש בים ומאומנים לה היטב, ולפיכך יעילות החיפוש של כלי טיס אלה הייתה גבוהה במיוחד. הים הסוער הקשה על כלי השיט בחיפושיהם, אך כמעט שלא פגע בכושר החיפוש של המטוסים. ניתן להניח כי אילו הייתה "דקר" על פני המים היא הייתה מתגלית על ידי המחפשים, וכך גם ניתן היה לגלות ריכוז של אנשים, דלק, או ציוד על פני המים.
על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, והפרשה נתקבעה כתעלומה וטראומה לאומית. החיילים הוכרזו כנעדרים ונשות החיילים בצוללת הפכו לעגונות מלחמה. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף חאן יונס שברצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, ולהאשמות לגבי טיבועה בידי צבאות אויב, בעיקר צבא מצרים, אך אלה לא העלו דבר. מאחר ומלחמת ההתשה עם מצרים הייתה באותה עת בעיצומה. חיל הים המצרי לא לקח חלק במאמץ החיפושים הבינלאומי ולא נערכו חיפושים בחופי מצרים. ממשלת מצרים הצהירה בחודש פברואר 1968, כי לכוחותיה המזוינים אין קשר להיעלמות "דקר".
בגמר המלחמה הקרה ניאות אדמירל ג'רמי בורדה להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית למציאת הצוללת. החיפושים שבו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק של 3 קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה.
לאור ניתוח הסיבות האפשריות עולה כי התרחיש המתקבל ביותר על הדעת לטביעת הצוללת הוא התרחיש הבא: תנאי האזור: לילה חשוך, גלים בגובה 2.5 עד 4 מטרים. "דקר" הפליגה בעומק פריסקופי, במהירות גבוהה, בשינור ובשילוב ישיר של מנועי הדיזל להנעה. מכ"ם הצוללת לא הופעל, הראייה בפריסקופ מוגבלת לטווח קרוב ורעש מנועי הדיזל הפריע לקליטת הסונאר. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר מרבית אנשי הצוות בשנתם, גילתה הצוללת כלי שיט בטווח קרוב. התגובה הייתה ירידה מיידית לעומק ביטחון. הפעולה דרשה מעבר משינור ותנועה במנועי הדיזל, לצלילה מלאה במנועי חשמל. השינוי התבצע במהירות, תוך כדי ירידה, למיטב יכולתם של אנשי משמרת ההיגוי. נראה שההתנגשות עם האנייה הקרבה נמנעה, אולם בתנופתה הצוללת המשיכה לרדת. הצוות לא הצליח לאזן את הצוללת ולייצבה בעומק הביטחון; תוך זמן קצר מאוד, עברה "דקר" את עומק הקריסה (כ- 200 מטר), והתרסקה. למרות השכיחות הרבה יחסית של מקרי התנגשות בצוללות. לדעת המעורבים בחקירה התרחיש הסביר ביותר לסיבת הטביעה של אח"י דקר הוא " תקלה טכנית שהביאה לאובדן השליטה בצוללת.
לאחר דיונים הוחלט להשאיר את הצוללת במקומה, גשר הפיקוד ומדי אחד הצוללנים הועלו ליבשה. זהו תיעוד מציאת הצוללת אח"י דקר בעומק של למעלה מ-3 קילומטרים, לאחר 30 שנות חיפוש של הצוותים הישראליים והאמריקאים. צוות ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק התלווה לצוות הנאוטילוס בשחזור מסעה של הצוללת בפיקודו של יעקב רענן לחיפה ומביא את הרגעים המרגשים של מציאת גוף הצוללת במעמקי הים התיכון.
רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. הוא נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. ב-30 ביוני 2008 הודיע ארגון חזבאללה לישראל באמצעות האו"ם שרון ארד מת. ארד סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979 ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל"רישום לזכות" ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בינואר 1980, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בורטיגו. באוקטובר 1986 היה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון שבחיפה. בעת נפילתו בשבי היה סרן בתקופת לימודים ושירת בטייסת כהצבת חירום (הצ"ח). במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), ב-16 באוקטובר 1986, טס ארד כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12",לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי.
שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, ומספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת 1988 הוא ככל הנראה הועבר מידיו של בכיר אמל, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. העיתון "מעריב" פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע חוק וסדר של סיירת צנחנים נגד חזבאללה בכפר מיידון או נהרג כאשר ניסה להימלט. במהלך שביו הועלה ארד לדרגת סגן-אלוף.
בין השנים 1986 ל-1994 נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, בהם דיראני ובכיר חזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. ניסיון זה לא עלה יפה, ורוב החטופים שוחררו לבסוף בשנת 2000, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים ב-2004. באוגוסט 1988, הודיע חזבאללה שרון ארד בידיו. בעקבות חיסולו של מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן. באותה שנה הוקמה עמותת "לחופש נולד", עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. בפברואר 1995 אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן. באפריל 1996 הודיע ארגון "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות. באוקטובר 1997 טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן. ב-26 בדצמבר 2000 הושלמה עסקה עם חזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד בהתאם לדרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. במסגרת העסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי שהוא ראה את ארד באוגוסט 1993 בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך". בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד חי. בשנת 2003 גילה ראש הממשלה אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בדצמבר 2004 הכריזה עמותת "לחופש נולד" על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו. בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לראש הממשלה, אריאל שרון, לפיו רון ארד איננו בין החיים. ראש הממשלה החליט לשלול את הדו"ח, כנראה מסיבות פוליטיות. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת 1994. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדוח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה. ממצאי הוועדה קבעו כי ארד מת, כנראה ממחלת עור קשה, לכל המוקדם בתחילת 1995 בלבנון. בספטמבר 2006 שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת 1988. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי. סרט זה הוא אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מלבד מכתב ותמונה מהתקופה הראשונה לחטיפתו. סוגיית העדרותו של רון מעלה בנוסף לקושי המובן בסיטוציה מעלה קושי נוסף, מאחר ורון ארד נשוי. כל עוד אין עדות למותו, אישתו, תמי ארד, נותרת עגונה עם תינוקת, משפחתו לא יכולה להתאבל עליו ולא מקבלת מעמד של משפחה שכולה וכן, נאסר על תמי ארד להביא ילדים נוספים לעולם, מאחר והיא עגונה וילדים אלו יוכרזו כממזרים. נוצר כאן סוג של מיתוס, לפיו רון ארד לחופש נולד כשבמשך שנים ישראל לא קיבלה ממנו סימן חיים וכן, ארגוני הטרור שהחזיקו בו הכריזו שהוא נהרג. ב-15 באוקטובר 2007 ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חזבאללה ועציר לבנוני. ב-11 ביולי 2008, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון בהן נראה פצוע, יומן מהשנתים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר נבי שית במאי 1988 נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדו"ח של חזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, למרות שידוע לישראל שבשנת 2004 ניסה חזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש". בשנת 2011 הוצגו היומנים, שקיבלה המשפחה בעסקת חילופי השבוים ב-2007, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה". מדי שנה חיל האוויר מציין את היעדרו של רון ארד במטס מיוחד של שלושה מטוסים הנמצאים במבנה חסר של רביעיית מטוסים, סמל לנווט הנעדר
ביהדות, האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים.
נקנית: בכסף, בשטר ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשווה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה: בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
לאור הבעייתיות בעניין, עד היום, יזמו פעולות רבות ויוזמות שמטרתן לשנות את חוקי הגירושין הקיימים בישראל כיום. נכון להיום, ניתן לחלק רכוש גם ללא גט והנשים יכולות להמשיך בחייהן מבחינה פיננסית גם אם הבעל מסרב לגירושין. עם זאת, עדיין, הן אינן רשאיות להינשא מחשש לממזרות. בנוסף, ניאוף לא נחשב עוד כעילה למניעת חלוקת הרכוש באופן שאינו שוויוני. יתרה מכך, משפטי העוולה משמשים להתרת הקשרים בין מגדר, שוויון וחוקי הגירושין היהודיים, זאת מאחר ומשפט העוולה הופך את הזכות הדתית שניתנת לבעל היהודי לתת גט לאשתו באופן שאינו ניתן לכפייה לעוול אזרחי הפוגע באשתו. לכן, היא זכאית לנזיקין.
עוולה הנה אקט לא צודק הגורם לפגיעה בגינה החוק מצדיק מתן פסק פיצויים כספיים. במדינת ישראל, מוגדרות פעולות לא צודקות המוכרות כעוולות ומצדיקות פיצויים בהתאם לדיני האזרחות הישראליים, כגון איום באלימות, גרימת נזק גופני בכוונה תחילה, כליאת שווא ועוד.
סירוב למתן גט לא נכללה ברשימת העוולות במשפט הישראלי, עד לפרשת אותה פלונית מהמקרה שהוצג לעיל [תמ"ש (ירושלים) 3950/00], במסגרת פסק דין זה נקבע, כי הסירוב לתת גט הנו עוולה המפרה את עצמאותה של האישה המוגנת על ידי חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו.
בפרשה אחרת [תמ"ש (ירושלים) 9101/00] נקבע, כי מדובר בעוולה המנוגדת לחובה הסטטוטורית לציית להחלטות בית המשפט כפי שנקבע במסגרת סעיף 287 (א) של חוק העונשין. משמעות הדבר היא שהאישה העגונה, מסורבת הגט, יכולה לתבוע מסרבן הגט פיצויים על העוול שהוא גורם לה כפי שנקבע על ידי דיני הנזיקין בישראל. ברגע שזה מגיע לכיס שלו, לבית משפט אזרחי, להוצאה לפועל ולכלא - פעולות שלא קשורות לבית הדין הרבני, הוא ירוץ לתת לה גט - וזה מה שקרה עד היום בכל מקרה בו הוגשה תביעה על העילות האלו.
הגירושין בהיסטוריה היהודית מבטא הבדלים בין המינים, במעמדם וכן, בא לידי ביטוי קונפליקט בין פטריארכיה וזכויות הנשים.בעת הליך הגירושין, לבעלים ניתן כוח רב על פני נשותיהן. הרבנים המסורתיים והדיינים היושבים בבית הדין מסרבים לקרוא תיגר על כוחו המוחלט של הבעל. הדבר מתבטא בכך שאישה אינה יכולה להגיש גט לבעלה על מנת להתגרש ממנו [הוא נותן לה את הגט] וכן, בית הדין היהודי אינו יכול להעניק גירושין ללא הסכמת הבעל. למעשה, ביטול נישואים (הפקעת קידושין) הנו הליך המוכר בהלכה, אך בתי הדין הרבניים לא מוכנים להשתמש בכלי זה.
אמצעי הלכתי חריג נוסף, אותו הדיינים יכולים לספק למי שאינו יכול לתת גט לאשתו הנה "גט זיכוי", שבו הדיינים קובעים כי רצון הבעל הוא להעניק גט לאשתו מבלי להזדקק להסכמתו או למודעות מצדו.
הדבר מעוגן במסגרת חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א - 1951. בהתאם לסעיף 5 לחוק שיווי זכויות האישה, החוק אינו יכול לפגוע בדיני איסור והיתר הנישואין והגירושים ובכך, שוויון זכויותיה של האישה בתחום הנישואין והגירושין תלוי בדין הדתי הידוע כדין המפלה בעיקר נשים לרעה. מגבלות אלו אפשרו את ניצולן של הנשים המעוניינות להתגרש.
יש בעלים שהשתמשו בכוח זה שניתן להם כדי לסחוט כספים, רכוש או ויתורים אחרים מנשותיהם בתמורה לגט או להותירן עגונות ולמנוע מהן גט מתוך נקמנות וכעס ולהותירה עגונה. במקרה של העגונה פלונית, אישה חרדית מירושלים, הדיינים בבית הדין הרבני ניסו לשכנעה לקבל את תנאיו של בעלה בתמורה לגט - בעלה ביקש את החלק שלה בבית משפחתה ולוותר לחלוטין על תשלומי המזונות. בתמורה, כאמור, יספק לה את גיטה. מאחר והתנאים לא היו מקובלים עליה [ברור כי מדובר בסחיטה לכל דבר ועניין], היא דחתה אותם ולכן, בית הדין הרבני האשים את האישה במצבה. בכך תם הטיפול בעניינה והיא נותרה עגונה 7 שנים נוספות. בינתיים, הסרבן החרדי המשיך את חייו עם אישה אחרת.
כאשר אישה נשואה נותרת עגונה, החיים שלה נעצרים ואף מתדרדרים. האישה העגונה אינה יכולה להינשא מחדש [במטרה למנוע ממזרים ולא כעונש] ואם יש לה ילדים עם גבר אחר, הם נחשבים לממזרים. לעומתה, הבעל יכול להינשא מחדש [במקרה הזה, אין סכנה שילדיו יהיו ממזרים ולכן הדבר מותר] בהתאם לדין התנ"כי, אם כי הדבר נאסר באיסור רבני [חרם דרבנו גרשום - אבל לתימנים מותר ושמעתי לאחרונה על מישהו שקיבל היתר רבני לשאת אישה שנייה. לא מבינה איך זה יעבור את החוק האוסר על ביגמיה. אני משערת שאם לפי הדת היהודית מותר וערבים נושאים יותר מאישה אחת, הרי הדין האישי בישראל הנו בהתאם לדין הדתי ולכן הדבר אפשרי]. בנוסף, מאחר ולא ניתן להן גט, נותרו נשים ללא הסדר פיננסי. כך, נשים נדונו לעוני בשל חלוקת הכוח הבלתי הוגנת הזו הנוגעת לגירושין. החוק הישראלי קובע, כי לבתי הדין הרבניים יש את הכוח לכלוא גבר המסרב להעניק גט לאשתו. בפועל, אמצעי זה אינו מיושם במקרים רבים.
לראשונה התוודעתי לבעייתיות בתחום בעקבות הקורס פמיניזם ומשפט. הרעיון לרשומה זו עלה בעקבות רשומה שעסקה בנושא בבלוג של ריקי ברוך המכונה תפו ופוזה. היא הביאה לידיעתי את הצעת החוק שהועלתה ואושרה בקריאה טרומית במסגרת במליאת הכנסת במאי 2011. לפי הצעת החוק, אם הוחלט בבית הדין לחייב את סרבן הגט במתן גט וכדי שלא להגיע למצב של כפייה (הרי רק על האישה מותר לכפות גט או להתיר לגבר לשאת אישה שניה), על הדיינים בבית הדין הרבני שדן בתיק הגירושין לקבוע לוח זמנים לדיון בסנקציות נגדו תוך 30-45 יום ממתן חיוב הגט. מטרת החוק היא לגרום לסרבני הגט לתת גט ולמנוע מהם מלנהל באורח חיים כפול - להיות בזוגיות, להביא ילדים לעולם, להחזיק ברכוש ולהיות חופשיים מחוץ לכלא, בעוד האישה החוקית, מסורבת הגט, לא יכולה לצאת לחיים חדשים, להקים משפחה ולא להשתקם. ההצעה הוגשה בשיתוף עם ארגון מבוי סתום, המסייע למסורבות גט [לעמוד הפייסבוק שלהם].
