מי שולט במדינת ישראל? מדוע הפוליטיקאים מפחדים מהפרקליטות? האם אלו שאמורים להגן על הדמוקרטיה שלנו מעמידים אותה בסכנה?
כשאיילת שקד נבחרה לתפקיד שרת המשפטים הזהירו אותה שזהו התפקיד המסוכן ביותר במערכת. במשרד המשפטים לא אוהבים את שר המשפטים, כך אמרו לה. כשאיילת שקד נבחרה לתפקיד, הנשמות הטובות הציגו בפניה רשימה של שרי משפטים ורשימה של שרי משפטים בפוטנציה שהפרקליטות כנראה לא כל כך אהבה אותם: חיים רמון, רובי ריבלין, יעקב נאמן, פרופ' דניאל פרידמן, מול כולם ניצבה פרקליטות שהביאה לידיעת הציבור קופות שרצים. ברוב המקרים הסתבר שאלו קופות שרצים מדומות.
עו"ד דרור ארד אילון, יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עוה"ד: חיים רמון לא היה מגיע לשלב שבכלל הייתה נגדו תלונה אילו הוא היה אדם מן היישוב. אין לי ספק שמקרה שלא היה מגיע בכלל לעוצמות האלה ולא היה מגיע לפסק הדין המשונה שהוא מורשע בעבירה חמורה והולך לעבוד עם סוסים. ברור שמישהו הבין שיש דיסוננס בלתי מתקבל על הדעת.
עו"ד אביגדור פלדמן: יש שמועה די משמעותית על קיומה של כנופיית שלטוון החוק, כפי שהיא מכונה. שהיא יכולה להעיף, להרים ולהוריד את כל מי שהיא רוצה, ששומרת בכספת תיקים על כל אחד, ואין כמעט אדם שאין לו תיק. פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים: מערכת התביעה היא מערכת מאוד מאוד חזקה, וכל מעשה שנראה לא תקין, לא נכון, יכול להיתרגם, אם לא לעבירה פלילית, לפחות לחקירה פלילית.
העמדתו לדין פלילי של רמון הפכה לעובדה מוגמרת. התנהלות הפרקליטות במשפט הייתה רצופה אי סדרים בלשון המעטה.
חיים רמון: איומים שלא היה להם שחר על המתלוננת שתתלונן, שאם היא לא תתלונן אני אתלונן נגדה, ויהיה לה רע ומר. וכל מיני המצאות שלא תדאג, ואחריה יבואו עוד עשר נשים שיתלוננו עלי. אני, דרך אגב, כמעט אחד המקרים היחידים שיש אירוע מאוד מקומי ואין אף מתלוננת אחרת, שזה דבר חריג במקרים האלה, ולא שלא עשו מאמצים. עשו, ברוך השם.
במהלך המשפט, שהיה, אגב, קצר בצורה יוצאת דופן, התגלו כשלים באופן התנהלותה של הפרקליטות. לרמון הגיעה שמועה שהפרקליטות הורתה על האזנות סתר בין המתלוננת לבין התובעת המשטרתית, המפקדת שלה ושולה זקן. שהייתה אז מנהלת לשכת ראש הממשלה. הפרקליטות הכחישה נמרצות. בין האנשים שהקצינה סיפרה להם על האירוע, היו המפקדת הישירה שלה ומנהלת לשכת ראש הממשלה אז, שולה זקן. במקביל עלה חשד המשטרה, כי שולה זקן מנסה להדיח את המתלוננת מהגשת עדות במשטרה. כדי לבדוק את החשד, הוחלט לבקש האזנת סתר קצובה בזמן לזקן, המתלוננת והמפקדת שלה.
פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים: במהלך החקירה היו האזנות סתר שהיה בהן חומר שהיה מועיל מאוד לרמון, והחומר הזה לא נמסר לו. ועורך הדין שלו פנה פעם ועוד פעם ועוד פעם ובכל פעם אמרו לו שאין, אין האזנות סתר בעניין של מרשך.
חיים רמון, לשעבר שר המשפטים: יש האזנות סתר. אני יודע. אל תשאלי איך אני יודע. מתוך המשטרה ידעתי. היה לי גרון עמוק בתוך המשטרה. ונתתי להם ציטוטים מתוך הקלטות והיא שלוש פעמים כותבת שלא היה וזה לא קשור לתיק ולא נברא.
עו"ד קובי סודרי: הרבה אנשים מדברים בעיניים נוצצות על תקופתו של אהרן ברק, ואין ספק, משפטן ענק והוא תבע בזמנו את המונח "מהפכה חוקתית". בפסק הדין שלו בעניין סגן השר פנחסי, רבין ז"ל לא רצה לפטר אותו, והיועץ המשפטי לממשלה חשב שכן צריך לפטר אותו והגיעו לדיון בבג"ץ. היועץ המשפטי לממשלה הציג עמדה אחת. ראש הממשלה רצה להציג עמדה אחרת ואומר ברק בסוף פסק הדין, בהערה לעניין הזה: זה לא מעניין אותי. אצלנו העמדה המשפטית הקובעת מבחינת המדינה היא עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, גם אם ראש הממשלה חושב אחרת. ובאותו רגע מה שקרה, שהיועץ המשפטי לממשלה הפך להיות הסמכות שממנה ראש הממשלה מבקש אישור.
בישראל היועמ"ש הוא גם הבוס של הפרקליטות, וכראש התביעה הכללית הוא זה שבמידה שמישהו מהממשלה יעבור על החוק, הוא יורה לפרקליטות לפתוח בחקירה נגדו. הוא גם זה שצריך להחליט לוותר ולא למצות איתו את הדין. זה בהחלט יכול להיות נוח ומסוכן. זהו כוח שהחוק מעניק לאדם אחד שנבחר על ידי קומץ אנשים ואשר מעמיד אותו בעמדה שיכולה להפיל ממשלות וראשי ממשלות.
בשנות ה- 70 נערכו שני ניסויים שעניינם אכזריותם של בני אדם כשמאפשרים להם כוח בלתי מוגבל - ניסוי מילגרם שעניינו האפשרות לחשמל אנשים עד מוות אם הסביבה רק מתירה זאת. והניסוי השני הוא ניסוי סטנפורד. בניסוי סטנפורד המפורסם הכניסו שתי קבוצות של סטודנטים לבית הסוהר. קבוצה אחת קיבלה את תפקיד האסירים וקבוצה שנייה קיבלה את תפקיד הסוהרים. להזכירכם, ניסוי, כמו משחק. בתוך 24 שעות החלו הסוהרים להתעלל באסירים באלימות חסרת גבולות. הניסוי הופסק אחרי שישה ימים, כי מה שהתגלה בתוך כותלי בית הסוהר הוא שלאכזריות האנושית אין גבולות. רק צריך להתיר לה לפרוץ החוצה.
עו"ד קובי סודרי: ברגע שאם מקבל כוח ומתרגל לכוח הזה, קשה לו מאוד לא להשתמש בו וזאת היא בדיוק הסיבה שבגללה היום יש צעקה כל כך ענקית בפרקליטות נגד ענייני הביקורת.
מאז ומעולם התנהלה הפרקליטות ללא כל ביקורת מחייבת על פעולתה. זו המערכת הממשלתית היחידה במדינת ישראל שאין גוף הבוחן את פעילותה באופן מחייב ורציף, לטוב ולרע. לפני כשנה וחצי, בצעד חסר תקדים הוחלט להקים גוף ביקורת על הפרקליטות. השופטת בדימוס, הילה גרסטל, נבחרה לנהל אותו. לגרסטל אין אויבים. היא שופטת מוערכת מאוד שהקימה את בית המשפט המחוזי בלוד אחרי שנים בהן כיהנה כשופטת מחוזית. גרסטל היא גם אישה נעימה מאוד שהמוניטין שלה יצא על כך שאינה קיצונית ואינה מתלהמת, שופטת שמחפשת את שביל הזהב. מאז שנבחרה לתפקיד, נפתחה עליה מלחמת חורמה מצד הפרקליטות, מלחמה שבה הוסרו הכפפות, שבה נשלחות מהולומות לבטן הרכה של אישה שומרת חוק זו.
אין פה אנשים טובים ואנשים רעים. יש פה מנגנון שיצא מדעתו.
ד"ר יוסי ביילין, לשעבר שר המשפטים: אני חושב שיש לנו שופטים נפלאים, באמת, ברמה גבוהה ביותר.
— אתה יודע, המיתוס שמתאר את תקופתך, זה שהתחפשת ונכנסת לבית המשפט.
ד"ר יוסי ביילין: אני ממש לא התכוונתי לעשות את זה מלכתחילה, אבל כן חשבתי שחשוב לי לסייר בבתי המשפט ולראות מה קורה בהם. ישבתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מטבע הדברים, בא שר, יש לו איש ביטחון, יש לו דובר, יש לו רל"ש. הבנתי שברגע שנכנסתי אין משפט יותר. אני לא רואה את המשפט. אני רואה משהו אחר. אמרתי לעצמי: אני לא עושה ביקורים כאלה יותר. את ההצגה הזאת אני לא רוצה לראות. אז אמרתי: אני מוכרח לבוא בתצורה אחרת והתחפשתי באופן שטחי, אבל בדרך כלל כובע ומשקפי שמש עושים את זה. ונכנסתי לכמה אולמות חשודים. מה שמצאתי באולמות האלה, לא האמנתי שבבית משפט בישראל יושב שופט ומדבר כך אל עורך דין. יש במערכת המשפט הישראלית שופטים בלתי ראויים בעליל שאסור שישבו עוד רגע אחד על כס המשפט. אני אומר את זה באחריות מלאה, באחריות מלאה. והמערכת מודעת לזה.
