יום אחד נכנס יוסי הביתה בועט ברצפה, רוטן ומאוד לא שקט.
אבא שלו קרא לו והוא המשיך בשלו, עד שלבסוף סיפר: "אני מתפוצץ מעצבים! שמוליק עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! בגלל זה אני מאחל לו את כל הרע שבעולם! אני רוצה להרוג אותו !"
אבא של יוסי הוא אדם פשוט אבל מלא חכמה, הקשיב בשלווה לבנו שהמשיך לספר: "שמוליק השפיל אותי מול חבריי ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!"
האבא, ללא אומר, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה שתלויה שם? תדמיין שזה שמוליק ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אני אבוא לראות".
הילד התחיל במשחק הנקמה שלו וזרק במרץ את כל הפחמים, אבל מכיוון שהחולצה הייתה תלויה מעט רחוק, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים עליה.
לאחר זמן מה, האב חזר ושאל: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?"
"אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!"
האבא לקח את ידו ואמר: "בוא ,אני רוצה להראות לך משהו" והוביל אותו אל מול הראי. יוסי נבהל מאוד כשראה את עצמו כולו שחור, למעט עיניו ושיניו.
אז הביט בו האב ואמר: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר.
כמה שנרצה לקלקל למישהו את החיים, השאריות והלכלוך נשארים בנו והופכים להיות חלק שלנו"
תחושת המרמור מוכרת לי. אני מכירה אנשים שחשים רק מרמור ותסכול. הם אנשים שנוטרים טינה, נושאים את הליכלוך לזמן רב. תחושות אלו הן בחירה. אפשר לבחור לא להיות תקוע בעבר אלא להמשיך הלאה, או לבזבז את חייך בתחושת מרמור ותסכול על מעשיהם של אחרים ואי ההצלחות שלך. או שאפשר להשאיר את העבר בעבר ולהמשיך הלאה, למקום שעושה לך טוב. זאת הבחירה האולטימטיבית, בלי מרמור ובלי תסכול.
חזק.
השבמחק