מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

עובדות קיימות שכיפות סרוגות יבינו






-1/3 מהבנות הדוסיות למדו מנעם קמ"ש.
-את "ובלילה" שר חביב(לא רייכל)
-גם את "אמא אבא וכל השאר" שר חביב
-פסגת זאב וגבעת זאב זה לא אותו מקום!!( ובכן ירושלמים נהנים יותר😋)
-ניצן מחולקת לשניים מגורשי הגוש/וותיקים
-בית אל ודולב שנייה אחת מהשניה-בקו אווירי!
-דרוזים אינם מוסלמים
-הערבים בירושלים לא פלאסטינים
-רחביה זה הגב"ש של ירושלים
-לא כולם בגב"ש גב"שניקים
-בית אל זה בסהכ גב'ש (ואל תהיה טמבלים, גבש זה לא גבעת שמואל) צפון 🤷
-הסליחות בעותניאל מהיפות בארץ.
גם יום כיפור בכלל בעותניאל
-מצב הרוח ושביעי זה בעצם אותו עיתון עם לוגו אחר
- יש ארומה ישראל ויש ארומה תל אביב
-חוף לבנון -כבר לא מה שהיה פעם
-בנים משחקים "סבבה והכל"
-בקאטן מותר לשחק כשיש 7 רק אחרי 3 סיבובים
- חבר בצפון זה לקורות חיים
- הורים גרושים לא משפיע על
-כיסויי ראש זה לא רק לבלחיות!
-בכל קופסת שימורים של טונה יש כפית מלח שלמה!
-צריך להוסיף לא כולם ברעננה רעננים 🤭
מוזמנים להוסיף;) שנה טובה😊

יום שני, 28 באוקטובר 2019

4 סיבות למה *לא* להיות ילד עמותות










לפני הכל אני חייבת לציין שיש לי פז"ם של 7 שנות התנדבות במספר עמותות מוכרות, אני מכירה עשרות אם לא מאות ילדי עמותות ועד היום אני מתנדבת באופן יום יומי.

1.בנים - בנות: כמה שיגידו לכם שלא זאת הסיבה. כמה שיגידו לכם שזאת סטיגמה שקרית. אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. בנות מדברות על מתנדבים, בנים מדברים על בנות שירות/מתנדבות. זה בשיח הקבוצתי תמיד. זה פשוט הטבע, גיל של הורמונים גורר אחריו התעסקות בנושא. אז חאלס לשקר לעצמכם שאצלכם זה לא ככה. אז בסוף בסוף כל עטיפות האידיאלים שלכם מתובלים בהמון מתח מיני. יש אינספור סיפורים על הטרדות, פגיעות בנפש מכל המערך מפוצץ ההורמונים הזה.

2.עם אחריות גדולה לא בא כח גדול: האחריות הגדולה שמוטלת המון פעמים על מתנדבים היא הזויה. המתנדבים לא מבינים את ההשלכות שיש להם עם הילדים החולים השלכות בתחום הרפואה או החינוך. ילד חרדי שנפגש באופן יום יומי עם עולם פתוח של תיכוניסטים עם אפס מודעות יכול להרוס חינוך מהבית של שנים. ולא נדבר על מחלות שיכולות להיות מופצות בזכות מתנדבים.

3.רגשות : אנשים עם צרכים מיוחדים/ חולים נמצאים על פי רוב במצב נפשי לא הכי טוב, הנפש שלהם מאוד שברירית ויש חשיבות גדולה למילים שנאמרות לצידם או להם. המון פעמים יפתחו שיחות נפש משמעותית ועמוקות שילד בגיל תיכון לא ידע איך להתמודד איתן. שאלות באמונה, שאלות על העולם נושאים באמת כבדים שמוטלים על תיכוניסט עם אפס נסיון חיים יכולות להיות הרות גורל ומזיקות לשני הצדדים.

4.מוות : מילה כ"כ כבדה שגם המבוגרים מתקשים לשאת, אבל מתנדבים עם ילדים חולי סרטן נפגשים איתה באופן קבוע. לא כל נער או נערה בגיל תיכון יכול להתמודד עם כמות כזאת שלא אובדן. הכרתי מתנדבים שהחיים שלהם התפרקו אחרי פטירה של ילד קרוב. מוות קשה מנשוא, אי אפשר להכיל אותו ולפגוש בו כל חודש ולהמשיך להישאר נורמאלי. חוויה מטלטלת כזאת שורטת את הנפש. ואם בכלל מדברים על בני נוער שהנפש שלהם עושה את צעדיה הראשונים - זה דרמטי.

מקווה שהפוסט הזה יהיה משמעותי ויציף למודעות את שדה המוקשים הזה שנקרא ילדי עמותות.

6, תובנות עבור המראיינות, המראיינים, המגייסים והמנהלות בהייטק






אחרי תקופה של מספר חודשים בהם אני נמצא בתהליך אינטנסיבי של חיפוש עבודה בהיי טק, רציתי לשתף 6 תובנות (ובונוס) שעל אף שאולי הן ישמעו קנטרניות, מטרתן היא לייצר מודעות בסיסית לכל אותם אלו שנמצאים בצד השני של המתרס. המראיינות, המראיינים, המגייסים והמנהלות.

ברור לי שיש הרבה דברים טובים שם בחוץ ושהפוסט הזה לא משקף כנראה את הרוב, אבל איך נהיה הטובים ביותר אם לא נלמד לשמוע ביקורת?

אז יאללה, אני מתחיל לחפור:

1.

תכבדו את המועמד.

בואו נתחיל עם הבסיס - בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה תזכרו שעומד מולכם מועמד לגיוס שהוא בן אדם. יש לו חיים, יש לו רצונות ובעיקר יש לו ציפיות ומטרות מאחורי הכניסה לתהליך הגיוס שלכם. הוא לא עוד שורה באקסל הגיוסים שלכם וגם אם יש לכם יחד איתו עוד 20 מועמדים וגם אם ברור לכם שהוא המועמד הכי פחות טוב - תנו לו יחס שמגיע לכל בן אנוש (בהמשך אני מפרט יותר על מה אני מדבר).

2.

בכל פעם שמגייסת פנתה אלי (ומשום מה 99% מהמקרים היו בנות), זה היה מעייף. זה מתחיל בעובדה שהרבה מכן פונות עם הצעת עבודה עמומה לאיזו חברה מסתורית שאת פרטיה תהיו מוכנות למסור רק בשיחת טלפון (ואני מדבר כמובן על המגייסות החיצוניות). אתן רציניות?! מה יקרה אם תכתבו את הפרטים האלו בהודעה בלינקדין או במייל? זה לא מאובטח מספיק? מועמד פוטנציאלי רוצה לדעת מראש לאן הוא הולך להתראיין ואפשר לחסוך הרבה זמן ואי נעימות לכולם אם פשוט תציינו בצורה ברורה מה המשרה ואיזו חברה. ובבקשה לא לבלבל את השכל עם כמה החברה מדהימה ועם פאקינג סקיורד פאנדינג וקומפונטי פאקינג קולצ'ר פאקינג מדהים ב"איזור תל אביב" (זה לא תל אביב!). כל החברות מדהימות, כל המשרות אדירות. דלגו על הקטע הזה ופשוט תהיו ברורות לגבי התפקיד ושם החברה.

3.

ואגב, אם פניתן אלי אז כנראה אני מועמד פוטנצאלי. השיחה איתכן חסרת משמעות. אני מספר לכן בדיוק מה שכתוב לי בלינקדין ובסוף אתן מתאמות לי פגישה עם המראיין (שגם לו אני צריך לספר על מה שכתוב לי בלינקדין). אז הנה הצעה - אולי פשוט תעקבו אחרי סעיף 2, תחסכו את שיחת הטלפון ואם אני מעוניין, אני כבר אמשיך את זה עם המראיין לשיחת טלפון שבה נדבר יותר ת'כלס על הדרישות והיכולות של כל צד והאם כדאי להמשיך לראיון פרונטלי. פשוט יותר, לא? יחסוך לכולנו זמן וכאבי ראש, לא?

4.

שיעורי בית.

ד-י כ-ב-ר עם שיעורי בית. יש לכם משימה שלדעתכם משקפת את הידע שלי? תנו לי לבחור אם לעשות אותה לבד ולהגיש או לבוא למשרד ולדבר עליה שעתיים עם המנהל (או וואטאבר) שמראיין אותי. שיעורי בית הם טרחנות עצבנית שאני בספק מה היא בכלל משקפת. אנחנו משקיעים זמן על משהו שאולי הבנו ואולי לא הבנו נכון ולא יודעים אם עשינו יותר או פחות מדי. זה לא משקף את העבודה היומיומית (אלא אם בחברה שלכם פשוט זורקים על אנשים דף A4 עם משימה וחוזרים אחרי שבוע לדבר עליה) ומעבר לכך זה גם מאלץ את הצד השני לעבור על המשימות האלו כמו איזה מורה בחטיבת ביניים (שלהם אני רוכש כבוד עז כי בני נוער זה איכסה). די עם זה כבר.

5.

גזיליון שלבים עד לקבלת התשובה הסופית.

"אז....זה מתחיל בראיון טלפוני, ואז אתה מגיע למשרד לפגישה ואז לעוד פגישה עם המנהל ואז לפגישה עם המנהל של המנהל של הקולגות שלך ואז עם המייסד שיהיה מאוד קשה לקבוע איתו זמן ואז עם HR ואז נדבר על השכר חי חי"

אז לא.

תתחילו עם הציפיות הטכניות, תמשיכו לראיון טלפוני עם מראיין א', משם לפגישה בת מקסימום שעתיים וחצי במשרד ואז תקבלו החלטה. אם אתם לא יודעים לקבל החלטה, לכו תעבדו על יכולת קבלת ההחלטות שלכם לפני שאתם מזמנים לכל כך הרבה פגישות.

6. גרירת רגליים.

וזו אולי הנקודה הכי חשובה שיש מצב שהיא בעיקר טבועה בהיותינו ישראלים.

תכבדו את הזמן של המועמד. אם קבעתם שיחה בשעה מסויימת - תתקשרו בשעה מסויימת. אם קבעם פגישה, תהיו שם. מיד אחרי ראיון, תתנו פרק זמן שבו המועמד יקבל תשובה (ותעמדו בו!) ואם אתם לא מצליחים לעמוד בזמנים של עצמכם אז פשוט תכתבו הודעה מסכנה למועמד ותציבו זמן חדש. לא כזה מסובך, נכון? אני לא יכול להדגיש את זה מספיק וזה מתחבר ישירות עם הנקודה הראשונה שהעלתי - תכבדו את המועמד. הוא קוצץ ציפורניים ומחכה לתשובה. הוא מדבר עם עוד חברות שמחכות לתשובה שלו. הוא השקיע זמן בכם והוא ראוי לקבל יחס בהתאם.


4 הערות בונוס אליך המראיין היקר,

- תודה שהקדשת לי מזמנך. בלי צחוק. ראיונות זה זמן ואנרגיה. 

- בבקשה תראיין לבד, מקסימום עם עוד אחד אבל בשום פנים ואופן לא שלושה מראיינים. זה פאקינג מלחיץ! 

- אל תבזבז זמן יקר על הסברים מפורטים על מבנה הארגון ומה עושים צוותים שאין להם קשר למשרה. זה לא בהכרח מעניין וזה לא בהכרח רלוונטי אם תגלה בהמשך שהמועמד פחות מתאים. 

- אם הסיפור שלי על מערכת שפיתחתי בעבר משעמם אותך אז תעבור לשאלה אחרת במקום להתעפץ לי בפנים. 

- שאלות Design הן שאלות נהדרות לריאיון אבל התפקיד שלך לא נעצר אחרי השאלה. תהיה דינאמי ותעזור למרואיין להתקדם במקום לבהות בו מתפתל עם הנחות. 

- חשוב לך אספקט מסויים במועמד? שליטה בדאטהבייסים? התמודדות עם Scale?  עדיף לתאם ציפיות מראש בטלפון. במיוחד אם אתה מכין ריאיון שכולל צלילה לעומק בנושאים מסויימים.

וזהו.

אוסיף בונוס לסיום (וזה דווקא בעיקר למועמדים שקראו עד עכשיו) שבסופו של דבר תהליך הגיוס הוא הפרצוף של החברה. אם חברה מסויימת מזלזלת בכם בתהליך הגיוס, היא תזלזל בכם כעובדים. אם יגררו אתכם בפגישות ועוד פגישות ועוד איחורים - ככה החברה מתנהלת בחיי היום יום שלה. הDNA של החברה והדרך שהיא עובדת ובוונה תהליכי עבודה עבור המוצר שלה משתקף ישירות באיך שהיא בונה ומקיימת את תהליך הגיוס.

אני מקווה שהצלחתי להזיז משהו אצל כולכם.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2019

לענות לשאלון עבור סמינריון מחקרי של סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה




עבודה סמינריונית בנושא "הקשר של ויסות רגשי על השפעות רגשות שליליים בעת שיפוט מוסרי"
שלום, שמי גלי וולף, ואני סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
במסגרת לימודי, אני עורכת מחקר הבודק את השפעתם של רגשות שליליים (גועל ופחד) על שיפוט בדילמות מוסריות, ואת השפעת יכולת ויסות רגשי על הקשר בין השניים.
אודה לך אם תסכים להשתתף במחקר שלי. המחקר כולל מילוי שני שאלונים המצורפים בהמשך, ואורך המענה עליהם הוא בין 10-15 דקות. אופן המענה על השאלונים, תחילה תוצג בפניך תמונה (התמונה עשויה לגרום לאי נוחות קלה), אבקש ממך להסתכל על התמונה היטב במשך כמה שניות. לאחר מכן תוכל לעבור אל הדילמה המוסרית, ולענות עליה כראות עינייך. המענה נעשה על ידי סימון המספר אשר הכי תואם את עמדתך בנושא, כאשר 0 מסמן הסכמה מלאה ומוחלטת, ו-9 מסמן חוסר הסכמה מוחלטת עם המסיח בסוף הדילמה.
מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית, אין צורך למלא שם או כל פרט מזהה כלשהו. אין לי יכולת לדעת מה תשובותייך האישיות. כאשר תסיים למלא את השאלונים המצורפים, לחץ על אישור בתחתית הדף והקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין.
שאלון זה עלול לגרום לאי נוחות בעת יצירת הרגש השלילי, הנך רשאי להפסיק בכל שלב את מילוי השאלון ואף להימנע משליחתו אם תרגיש חוסר נוחות כלשהי, על ידי סגירת חלון השאלון. למרות זאת, במחקר אוכל לעשות שימוש רק בשאלונים מלאים, ולכן אשמח אם תסכים לענות על השאלונים באופן מלא וכנה.

*השאלון מנוסח בלשון זכר, אך פונה אל שני המינים.
*השאלון מיועד לבני 18 ומעלה בלבד.

בברכה,
גלי וולף,
אנא הרגישו חופשיים לפנות אליי בכל שאלה,
Gali.woolf.95@gmail.com
הבא







יום שישי, 25 באוקטובר 2019

בואו למלא שאלוןמחקר בנושא חיסונים




אנו רעות סבן ונועה כץ, סטודנטיות לפסיכולוגיה, מזמינות אותך להשתתף במחקר הנערך במסגרת סמינר שאנו לומדות במסלול האקדמי המכללה למנהל. אנו מודות לך על הקדשה מזמנך והשתתפותך במחקר. המחקר בוחן את ההשפעה של משתנים שונים על הנכונות של הורים לחסן את ילדיהם. במידה ותסכימ/י להשתתף במחקר, תתבקש/י למלא מספר שאלונים דרך האינטרנט. זמן מילוי השאלונים הוא כ-10-15 דקות. השאלונים ימולאו בעילום שם. במידה ותחוש/י אי נוחות בעת מילוי השאלונים, הינך חופשי להפסיק את השתתפותך במחקר בכל עת.
במידה והינך רוצה לדעת פרטים נוספים אודות המחקר, הינך מוזמנ/ת לשלוח לנו מייל:
רעות sabanreut@gmail.com
נועה noak258@gmail.com






יום ראשון, 20 באוקטובר 2019

בואו למלא שאלון לסמינריון הבודק את הקשר בין לקיחת סיכונים ועמדה כלפי גירושין




אנו אסתי קירמאייר ובלהה שפיגלמן, סטודנטיות לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.
השאלון שלפניך הוא חלק ממחקר שאנו עורכות במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר.
מטרת המחקר היא לבחון את הקשר שבין נטייה ללקיחת סיכונים לעמדה כלפי גירושין.
לצורך המחקר נודה לך על מילוי השאלון.
השאלון מיועד לנשים המגדירות עצמן חרדיות או חילוניות בלבד, בגילאי 25-50. נא עני על השאלון רק אם את מתאימה לקריטריונים אלו.
אופן סימון התשובות בשאלון: יש לסמן את התשובה המתאימה ביותר מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה בהתאם לשאלה וההנחיות.
כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף.
הקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין.
הנך רשאית להפסיק בכל שלב את מילוי השאלון ואף להימנע משליחתו. עם זאת במחקר נוכל לעשות שימוש רק בשאלונים מלאים ולכן נשמח אם תסכימי להשלים את כל הפרטים הדרושים.
אנו מודות לך מאד על זמנך ועל נכונותך לקחת חלק במחקר.
נשמח לשתף אותך בממצאי הסקר לאחר סיומו.
לפרטים ניתן ליצור עמנו קשר:
בלהה: 052-5268542 או במייל spbila2@gmail.com
אסתי: 058-7915531 או במייל estykermaier@gmail.com






בואו למלא שאלון לסמינריון במדעי החברה של סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה





שלום רב,
אנו, גלעד שדמי ונופר אקוניס, סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
במסגרת לימודי התואר, אנו עורכים מחקר העוסק בקשר בין בקשת עזרה לבין רווחה נפשית בקרב מבוגרים צעירים באמצעות דרכי התמודדות שונים עם קושי. המחקר מיועד לבני 18 ומעלה.
ההשתתפות במחקר הינה בהתנדבות והנך רשאי/ת לסרב להשתתף או לפרוש ממנו בכל עת על ידי יציאה מהשאלון או סגירת הקישור. ההשתתפות במחקר הינה אנונימית וללא סימני זיהוי בשאלונים כך שלא ניתן לזהות את המשתתף/ת באף אחד משלבי מילוי השאלון או לאחריו.
בשאלונים אין תשובות נכונות או לא נכונות, ולכן על מנת לסייע לנו בהצלחת המחקר חשוב כי תענו בכנות, וכן תענו על כל השאלות.
אנו מודים לך על שיתוף הפעולה.

בברכה,
גלעד שדמי (4042087@gmail.com) ונופר אקוניס (nofaraku90@gmail.com)
חשוב! במידה והינך ממלא/ת שאלון זה דרך טלפון חכם מומלץ לעשות זאת "לרוחב" על מנת לא לפספס אפשרויות לתשובה
הבא







שאלון במסגרת מחקר אישיות, תפיסות ועמדות מטעם מכללת ספיר לצרכי מחקר






הסכמה מדעת

מחקר אישיות, תפיסות ועמדות

המחקר הנוכחי נועד לבחון את הקשר בין מאפייני אישיות ספציפיים שיכולים להיות לך לבין ההתנהגויות רגשות והעמדות שלך. 

כל המשתתפים מתנדבים לקחת חלק במחקר והם חייבים להיות בני לפחות 18 שנים, דוברי עברית וללא לקות למידה המקשה על קריאה ומילוי שאלונים.
מילוי השאלונים האלה יכול לקחת כ-25 דקות.

כל תשובותיך יישמרו בסודיות גמורה ולא תהיה לאיש נגישות למידע מלבד החוקרים שמנהלים את המחקר. לא תהיה שום דרך לזהות אותך ועל כן אתה יכול להרגיש נוח לענות בכנות מלאה על כל השאלות.

ברגע שהמחקר הושלם, הנתונים ישמשו למצגות או פרסומים מקצועיות בכתבי עת מקצועיים. לא תהיה שום דרך לזהות את המשתתפים במחקר!

השאלון נכתב בלשון זכר, אך הוא מיועד לשני המינים!
אין תשובות "נכונות" ו"לא נכונות" נא ענה על כל פריטי השאלון בכנות מלאה,

במידה והינך מעוניין במידע נוסף
נא צור קשר עם החוקר האחראי:


פרופ' אבי בסר
באי מייל: besser@sapir.ac.il

תודה מראש על השתתפותך ותרומתך!!





בואו לענות על שאלון בנושא הקשר בין צפייה במדיה לפני השינה והאוריינטציה לאושר משפיעים על איכות השינה




בואו לענות על שאלון בנושא הקשר בין צפייה במדיה לפני השינה והאוריינטציה לאושר משפיעים על איכות השינה - בואו לעזור לסטודנטים לסיים את הסמינריון ואת התואר.


שלום רב,
שמי לין אהרון, ואני סטודנטית לתואר ראשון במחלקה לניהול ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת לימודי אני עורכת מחקר שמטרתו לבדוק את הקשר בין צפייה במדיה לפני השינה והאוריינטציה לאושר משפיעים על איכות השינה. אודה לך אם תסכים/י להשתתף במחקר שלי. אין כל צורך לציין את שמך או פרטים מזהים ולמערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כלומר, כל תשובותיך יישמרו באופן אנונימי לגמרי ולא תהיה לי דרך לדעת מה ענית. אם תחוש אי נוחות תוך כדי מילוי השאלון אתה רשאי להפסיק למלאו.
לכל שאלה ניתן לפנות למייל: linaharon626@gmail.com








יום שישי, 18 באוקטובר 2019

שאלון לבחינת פערים תרבותיים בין חילוניים לדתיים




שלום רב,
אנחנו לימור שיפר זיידנר ואליק אלמוג שפי, ואנו סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. השאלונים שלפניך הנם חלק ממחקר שאנו עורכים במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. מטרת המחקר היא לבחון הבדלים בין תרבותיים בין מגזר חרדי למגזר חילוני במצבים חברתיים שונים.
אופן סימון התשובות בשאלונים: יש לסמן את התשובה הרלוונטית מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה ו/או להקליד את תשובתך בהתאם לשאלה וההנחיות.
מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית. לא תתבקשו לציין פרטים מזהים, ואין לנו כל דרך לזהות מי מילא איזה טופס.
כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף.
הנך רשאי/ת להפסיק בכל שלב את מילוי השאלון ואף להימנע משליחתו. עם זאת, במחקר נוכל לעשות שימוש רק בשאלונים מלאים, ולכן נשמח אם תסכימי להשלים את כל הפרטים הדרושים.
אנא הקפיד/י לקרוא בעיון את ההנחיות למילוי השאלונים ולפעול לפיהן.
נודה לך על התייחסותך הרצינית לפרטי השאלון ועל כנות רבה ככל האפשר במתן התשובות.
אנו מודים לך מאוד על זמנך ועל נכונותך לקחת חלק במחקר. נשמח לשתף אותך בממצאי המחקר לאחר סיומו.
לפרטים נוספים ניתן ליצור עמנו קשר:
לימור שיפר זיידנר lee.schiffer@gmail.com
אליק אלמוג שפי: abastor2@gmail.com

תודה על שיתוף הפעולה!




יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

על מיתוסים, עובדות, ואמת היסטורית - חלקם של המזרחיים בהקמת המדינה



מאת ההיסטוריון :עומר קיינן Omer Keinan על מיתוסים, עובדות, ואמת היסטורית..
גיזרו ושימרו "החלק של המיזרחים בהקמת המדינה "
,ניפוץ הטענה שרק יוצאי מזרח אירופה  הקימו את המדינה( או כפי טענתם גנבו להם את המדינה )

כשהייתי נער בן 14 בערך, בכיתה ח', למדתי כמו כל הנערים בני גילי בחטיבת ביניים ממלכתית רגילה. כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים שלנו, היו את שיעורי ההיסטוריה של מדינת ישראל. במהלך אותם שיעורים, הבחנתי שתוכנית הלימודים מתמקדת בעיקר בעליות ממזרח אירופה לארץ. לימדו אותנו את מה שקרוי היום "העלייה הראשונה", "העלייה השנייה", וכו'. זה היה פחות או יותר הנושאים היחידים שלמדנו. על יהדות המזרח או צפון אפריקה? קצת פחות, בלשון המעטה. לא זכורה לי כמעט שורה אחת בחוברות שחילקו לי המורים.

אני, ממוצא מעורב (אשכנזי וספרדי), לא שאלתי יותר מדי שאלות. הרי המורה מלמדת והמורה יודעת, לא? אם היא אומרת שהעולים ממזרח אירופה הגיעו ראשונים, ושהם אלה שהקימו את המדינה, מי אני שאתווכח? קיבלתי את זה כעובדות מוגמרות.

עם השנים, ועם התגברות החיבה שלי להיסטוריה, התחלתי לחקור ולהתעמק בנושא, וגיליתי, איך לומר, שהמציאות לא דומה למה שלימדו אותי.

בואו נתחיל שלב שלב, בחשיפת המיתוסים והמציאות לעומתן:

1. ראשית כל, מספרים שתאודור הרצל היה חוזה המדינה הראשון. שקר - מבשר הציונות הראשון (המשמעותי) היה ד"ר יהודה ביבאס, יליד גיברלטר, בן להורים ממרוקו שהיגר לכאן במאה ה19. אחריו היה את יהודה אלקלעי שהמשיך בדרכו, ואחריהם רבים וטובים שהקדימו את הרצל בהרבה.

2. סיפרו לנו שהעלייה הראשונה החלה ב1882. שקר - היו עוד עשרות גלי עליות טרם העלייה הספציפית הזאת, אבל זאת אני אפרט בהמשך.

3. לימדו אותנו בגדול שאותם עולים מאירופה הם אלו שהקימו את המדינה. שקר - ועכשיו אני הולך להתמקד בעיר אחר עיר כדי להוכיח שזה מיתוס שאין  כדוגמתו. להלן פירוט הערים, וסיקור קצר על ההתיישבות בהן:

א. ירושלים - בעיר התגוררו יהודים במשך כל הדורות, בתוך מה שקרוי כיום "החומות". רוב היהודים לא העזו לצאת מהחומות בשל מקרי שוד, ביזה, אונס וכיוצ"ב. היה מסוכן מאוד להסתובב מחוץ לחומות ולבטח מסוכן לגור מחוץ להם. מתי כל זה השתנה, אתם שואלים? כשאדם בשם רבי דוד בן שמעון, עולה ממרוקו, החליט להקים שכונה חדשה מחוץ לחומות בשנת 1866 (למען האמת, קדמה לשכונה משכנות שאננים, אבל היא לא הוקמה ביוזמה מקומית). אותה יוזמה של אותו איש ענק, גרמה למעשה לתחילתה של מה שמכונה "היציאה מן החומות" ולהקמה של שכונות נוספות, חלקן הגדול ע"י ספרדים ועדות המזרח. להלן מאמר נהדר של פרופ' רות קרק בנושא.

ב. תל אביב - השכונה הותיקה ביותר בתל אביב, נווה צדק, נבנתה בסוף המאה ה19 על שטחו של אהרון שלוש, יליד צפון אפריקה. שאר השכונות החלוציות הראשונות כגון כרם התימנים, אוהל משה (על שם עו"ד משה אסולין שגאל אדמות) הוקמו גם הם על שטחים של יוצאי צפון אפריקה, משפחות כגון שלוש, מויאל, אמזלג, אליהם עוד נחזור בהמשך.

ג. חיפה - ההתיישבות הראשונית בעת החדשה של העיר החלה עוד במאה ה18 בגלי עלייה ממרוקו, אלג'יריה וטורקיה. את חלק ניכר מהעיר העתיקה החזיק אדם ששם משפחתו בן אודיז (שכחתי את שמו הפרטי), שגם הוא, מצפון אפריקה. עד 1917 רוב רובו של היישוב היהודי היה ממוצא צפון אפריקאי וספרדי. את השכונה הראשונה, ארד-אל-יאהוד (שכונת היהודים) הקימו יוצאי מרוקו. את השכונה השניה, הרצליה, הקימו יוצאי טורקיה לבנון, סוריה ומרוקו. לצורך בחינה של אחוז יוצאי מרוקו בעיר, מפנה לעמוד 152 במאמר הנהדר של תמיר גורן ויאיר ספרן.


4. המושג "העלייה הראשונה" הוא מושג שקרי לחלוטין. למעשה, הוא הוחל בתקופתו של בן גוריון והיו אנשים רבים מסביבתו שחלקו על המונח. גל העלייה שהגיע ב1882 למעשה ברח ממזרח אירופה עקב פוגרומים. איך יוסי אלפי (אבא של גורי אלפי) אמר? "העולים מרוסיה ברחו תשושים, רעבים ועייפים, ומי קולט אותם? המוגרבים (יוצאי צפון אפריקה)". ואכן אלפי צודק. אברהם מויאל, בן למשפחת מויאל הנהדרת שהיגרה ממרוקו, עסק ימים כלילות בקליטתם של העולים החדשים מרוסיה. חלק ניכר מהתושבים התגייסו למשימה והלינו את העולים החדשים בביתם, אירחו אותם ושימשו להם כגשר לבין הערבים המקומיים.

זו רק תמצית קטנה ממה שיכולתי לרשום על הנושא. אני לא שוכח לרגע את התימנים (שעלו ארצה עוד ב1881), העיראקים (כדורי תרם הון לישוב היהודי , ובנה בית ספר על שמו), הפרסים (משפחת בנאי הם מבניה), ועוד רבים וטובים. כל אלו אינם רשומים בדפי ההיסטוריה של תלמידי ישראל, ורצוי שמצב זה ישתנה. כדי שהמצב ישתנה, אנחנו צריכים לעשות שינוי. יכול להיות שאני אריץ את הנושא קדימה לתקשורת, חברי כנסת, אקדמיה וכו'.

הפוסט הזה לא נועד לשסע או לפלג, בדיוק להיפך. הוא בא לייצר שותפות על בסיס אמת. אני באופן אישי מוכן להתמודד עם כל היסטוריון על כל עובדה שכתבתי כאן.

אני בדרך כלל לא מבקש לשתף, אבל הפעם אני מבקש - שתפו. כדי שגם הדורות הבאים ידעו על העבר, ועל האמת ההיסטורית :).
למטה בתמונה אהרון שלוש שעל אדמתו הקימו את השכונה הותיקה ביותר נווה צדק

נ.ב שלי
מי ששכתב את ההיסטוריה הישראלית - עדתית, מחק גם את ההיסטוריה של העדה היהודית - אתיופית, אשר החלה לעלות לארץ ישראל עוד מאמצע המאה ה-19, ואשר  בעליה האחרונה במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, נרצחו ונספו בדרך לישראל אלפים מבני העדה האתיופית. מדובר באותם אנשים שאינם מכירים בהגדרה הראויה למיהם פליטים אותנטיים או עברייני גבול וחוק במטרה לפגוע באיזון האוכלוסייה היהודי בישראל ובכלכלה הישראלית וכן, בוחרים להשכיח מההיסטוריה את מדיניותה של ישראל בנוגע לקליטת פליטים.
כקליפת השום...

הם ידעו על הסזון וטבח אלטלנה, שתקו והמשיכו להצביע לשמאל, כי המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.

הם ידעו על חטיפת ילדי תימן והבלקן שתקו והמשיכו להצביע לשמאל, כי המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.

הם ידעו על פשע יום כיפור שהביא עלינו 2600 חללים, שתקו והמשיכו להצביע לשמאל, כי חיי יהודים, המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.

הם ידעו על פשע אוסלו שהביא עלינו יותר מ 1600 נרצחים, שתקו והמשיכו להצביע לשמאל, כי חיי יהודים, המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.

הם ידעו על תיקים שנתפרו ליעקב נאמן, רובי ריבלין, לגיבורי ישראל- רפול, קהלני וגל הירש, שתקו והמשיכו להצביע לשמאל, כי שלטון החוק, חיי יהודים, המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.

הם יודעים שתופרים תיקים לנתניהו בגלל זהותו ודעותיו, הם שותקים וממשיכים להצביע לשמאל, כי הדמוקרטיה, שלטון החוק, חיי יהודים, המוסר והציונות חשובים לשמאל כקליפת השום.





יום שבת, 12 באוקטובר 2019

19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״




כשהלב בוכה

 19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״

לפני 19 שנים בדיוק, שני חיילי מילואים, ואדים נורזיץ׳ ויוסי אברהמי, נכנסו עם מכוניתם בטעות לעיר רמאללה.

מספר רגעים לאחר מכן, המון ערבי הקיף את מכוניתם, תוך כדי זריקות אבנים ונסיון להוציאם מן הרכב.
השוטרים המקומיים שהגיעו מיד למקום, הוציאו את ואדים ויוסי בכח, כיוונו נשקים לראשם וגררו אותם באלימות אל תחנת המשטרה בלב העיר.

כאשר ואדים ויוסי הגיעו, מפקד התחנה ביקש אותם לידיו.
עשרות שוטרים ומחבלים הציפו ברגע את תחנת המשטרה, ובתוך משרד מפקד התחנה, הכו אותם למוות, כאשר הם בוכים ומתחננים על נפשם.

רצחו אותם בידיים. באיטיות.
עקרו את עיניהם, תלשו את איבריהם הפנימיים, הציגו את הזוועה להמון המשולהב צמא הדם מחוץ לתחנה ואף השליכו אחד מהם מהחלון.

לאחר מכן, בעודם מתבוססים בדמם, גררו אותם אל כיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם למוות.
את אחד מהם הם אף שרפו.

במהלך הלינץ׳, אשתו של יוסי התקשרה לדרוש לשלום בעלה. משום שיוסי באותם רגעים היה בין חיים למוות, אחד מהמחבלים המתועבים ענה במקומו ואמר לאשתו - ״לפני כמה דקות שחטתי את בעלך״. כך התבשרה לראשונה על הנורא מכל.

חלק ממבצעי הלינץ׳ הנורא נתפסו לאחר מצוד ארוך על ידי יחידות מיוחדות, ועמדו למשפט בישראל. לאחר מספר שנים בכלא הישראלי, חלקם שוחררו בעסקת שליט, בינהם המחבל המתועב הזכור מחלון המשטרה, עם ״ידי הדם״.

הגוף היהודי הושחת והושחט בפעם נוספת, האגרופים קפוצים והלב לא מפסיק לבכות.

מיד לאחר האירוע ישב הפזמונאי יוסי גיספן וכתב את אחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית - ״כשהלב בוכה״.
את השיר כתב גיספן כשעיניו ספוגות דמעות.

בבית האחרון בשיר נכתב:
״כשהלב בוכה, הזמן עומד מלכת.
האדם רואה את כל חייו פתאום.
אל הלא נודע, הוא לא רוצה ללכת.
לאלוקיו קורא על סף תהום״.

יהי זכרם של רס״ל יוסי אבהרהמי ורב״ט ואדים נורזיץ׳ ברוך, ואת דמם ה׳ ינקום, אמן.





יום חמישי, 10 באוקטובר 2019

ראיון עבודה עם מוסר השכל




#ראיון_עבודה____

בחור צעיר אחד הגיש בקשה לראיון עבודה באחת מהחברות הגדולות.הוא הצליח לעבור את הראיונות הראשונים ונותר לו רק הראיון הסופי עם מנהל החברה.
 המנהל קרא את קורות חייו של המרואיין והתרשם מאוד!
 בראיון, שאל המנהל: "האם יש לך מלגת לימודים?"
 ‏"לא", ענה הבחור.
 ‏"אביך שילם על הלימודים?" שאל המנהל.
 ‏"כן", ענה הבחור
 ‏"היכן עובד אביך?" שאל
 ‏"אבי נפח!" אמר
 ‏המנהל ביקש שיראה לו את כפות ידיו.
 ‏ידיו היו רכות וללא רבב.
 ‏"האם כבר עזרת לאביך בעבודתו?" שאל המנהל
 ‏והצעיר ענה: "לא. הורי תמיד עודדו אותי ללמוד ולקרוא הרבה ספרים. בנוסף, הוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממני!"
 ‏ ואז, אמר המנהל: "יש לי בקשה אליך. לך היום הביתה... רחץ את ידי אביך וחזור אלי מחר בבוקר."
 ‏הבחור, שראה שיש סיכוי גדול שיקבל את העבודה, קיבל את הבקשה.
 ‏כשהגיע הביתה שאל את אביו אם ירשה לו לרחוץ את ידיו.
 ‏האב חשב שהשאלה מוזרה, אבל הסכים והראה לבנו את ידיו.
 ‏הבן רחץ את ידיו של אביו באיטיות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הבחין שידי אביו היו כל כך מקומטות ומלאות בצלקות.
 ‏חלק מהמכות היו כל כך עמוקות שהאב הרגיש כאב כשבן נגע בהן.
 ‏זו היתה הפעם הראשונה שהבחור הבין מה היתה משמעות עבודת כפיו של אביו כדי שהוא יוכל לשלם את לימודיו של בנו.
 ‏הצלקות בידיו של אביו היו המחיר שהיא שילם על חינוכו, בית ספרו ועתידו!
 ‏מיד לאחר סיום נקיון ידיו, הלך הצעיר לנקות את הסדנה של אביו.
 ‏באותו הלילה האב והבן שוחחו ממושכות.
 ‏למחרת בבוקר, חזר הבחור למשרד המנהל.
 ‏המנהל ראה שעיני הבחור מלאו בדמעות ושאל אותו: "תוכל לספר לי מה קרה ומה למדת אתמול בביתך?"
 ‏"רחצתי את ידי אבי וניקיתי את סדנתו.
 ‏עכשיו אני מבין יותר, שללא הורי, לא הייתי כאן ולא הייתי מי שאני היום.
 ‏כשעזרתי לאבי הבנתי כמה קושי ומאמץ נדרשו לעשות מה שעשו עבורי.
 ‏עוד הבנתי, את החשיבות להעריך ולעזור למשפחתי."
 ‏אמר המנהל: "זה מה שאני מחפש בצוות שלי. אני רוצה להעסיק אנשים שמסוגלים להעריך עזרה לזולת. אנשים שיכירו בעבודתו של השני ואנשים שמטרתם היחידה בחיים *לא* תהיה כסף... התקבלת לעבודה!"

ילדים שיש להם כל מה שהם רוצים, הופכים לשחצנים וללא שמץ של מושג בהערכת הדברים.
ההורים שמגנים על ילדיהם בכל, מתוך אהבה, לא שמים לב שהם עלולים להרוס את הערכים הטובים שלהם.
לאחר סיום הארוחה, הניחו לילדיכם להדיח את הכלים. חלקו את מטלות הבית בין בני המשפחה. למדו את ילדיכם להעריך את המאמץ של האנשים, להכיר את הקשיים בעולם וללמוד את היכולת לעבוד עם אנשים אחרים.

אם אהבתם שתפו תעבירו הלאה את המסר:)



יום שני, 7 באוקטובר 2019

האזרח גואטה | פרק סיום העונה - פרק 13 - זמן להתעורר








כאן 11 | בפרק סיום העונה של "האזרח גואטה", יגאל הופך למנטור ומלווה ארבעה מקרים של אזרחים אמיצים במאבק שלהם נגד כל הסיכויים. המטרה - שגם אזרח פשוט יצליח להילחם על זכויותיו, מול מי שחזק ממנו בהרבה. אחד מהם הוא עובד חברת קבלן שעובד בשטח בתנאי עבדות, ללא שכר מינימום או שכר קבוע, ללא תנאי עבודה, ללא תנאי שכר, ללא קביעות, אפילו לא מקבלים שכר מינימום. מקרה נוסף הנו ליווי של בוגרת של הוסטל פתוח לנערות בסיכון. מוסדות אלו נמצאים במצב סגירה כשהחוסות יועברו להוסטלים סגורים בתנאים מחמירים יותר. מקרה אחר הנו מקרה של נכה שביטוח לאומי לא מכיר בה כנכה. היא על כיסא גלגלים, גרה בבית שאינו מותאם לאדם נכה - עם מדרגות והיא אפילו לא יכולה להתרחץ לבד. מקרה אחרון הנו מקרה של גרושה בפעם השניה, שהגרוש שלה לא משלם לה את מלוא הסכום שנקבע בפסק דין -3,500 שקלים בלבד, מתוכם הוא משלם רק 1,300 שקלים מדי חודש. כדי להתחמק מתשלום המזונות, הוא פתח בהליך פשיטת רגל מהסכום הזה ומהמשכורת החודשית שלה - 7,800 שקלים, היא אמורה לממן אורח חיים ממש לא ראוותני. המדינה לא תסייע לה - מצפים ממנה שהיא תתנהל כמו יתר האמהות במצבה - להיות מובטלת, להרויח בשחור או לסתום את הפה. על #האזרח_גואטה: תוכנית דוקו-אקטיביסטית מקורית עם חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה. בכל פרק בסדרה יוצא גואטה להילחם בעוולות ועיוותים אשר פוגעים בכלל הציבור או חלקים ממנו. במסעו הוא נחשף להיקף הבעיה, פוגש את הקרבנות שסובלים ממנה ופונה אל האנשים שבכוחם לשנות את המצב - פוליטיקאים, פקידי הציבור ואנשי הסקטור הפרטי - מהדרג הישיר שפועלים בשטח ועד למקבלי ההחלטות ובעלי ההון שנהנים מהמצב ואינם מעוניינים בשינוי.






46 שנים לאותו יום כיפור ששינה את מדינת ישראל לנצח





ביום הכיפורים ה' תשל"ד, 6 באוקטובר 1973,
בזמן שהנהגת ישראל שיכורה מניצחון מלחמת ששת הימים,
 הותקפה ישראל בהתקפת פתע על ידי הקואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל.
בהתקפה השתתפו מצרים, סוריה, עיראק, ירדן, לוב, אלג'יריה, מרוקו, לבנון ומדינות ערביות נוספות. ישראל ספגה מכה קשה.
הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר צפה את המתקפה וביקש מגולדה לגייס כוחות מילואים ולהנחית מכה מקדימה על המצרים.
 שר הבטחון משה דיין סירב לבקשה שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות של ישראל,
גולדה הסכימה עם שר הביטחון.
יום לאחר מכן הותקפה ישראל (הים אותו הים והשמאל אותו השמאל)

 עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה במחיר כבד מאוד .
לאויב היו
785,360 חיילים
1,342 מטוסי קרב
5,382 טנקים
2,685 תותחים

לישראל היו
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים

חיסלנו לאויב :
כ-20,000 חיילים
כ-35,000 פצועים
8,811 שבויים
555 מטוסים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
כ-2,250 טנקים
18 ספינות

והם הרגו לנו
2,656 הרוגים
7,251 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
25 תותחים
800 טנקים פגועים מהם 407 אבודים.

 המלחמה הזאת היתה הפסד מורלי ומודיעיני לישראל אבל ניצחון טקטי והוכחה שיש לנו הגנה של כוח עליון. אם היינו מפסידים, לא הינו קימים היום.

המלחמה הזאת הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית ממנה השמאל סובל עד היום , המלחמה הכשירה את המהפך במאי 1977 ואת עליית הליכוד לשלטון, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים.

יהי זכרם ברוך של 2,656 הנופלים שהקריבו את חיהם למעננו .

 לא נשכח ולא נסלח.




יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

רוכבי אופניים בגוש דן - קווים לדמותם





רוכב בעיר כבר כמה שנים (חשמליים, אבל מבטיח שאני משתדל לרכוב סבבה), מנסיוני חילקתי את הרוכבים לכמה קטגוריות:
- השנואים - אלו שאתם חושבים עליהם כשאתם חושבים על רוכבי אופניים חשמליים - ירכבו על המדרכה במהירות, נגד כיוון התנועה, ידברו בטלפון ביד אחת כשהם רוכבים, יחתכו רכבים בלי להסתכל, לא מדליקים אורות בלילה, בגדול כולם שונאים אותם אבל איכשהו בחיים לא קיבלו דו"ח (כנראה כי בורחים לפקחים וקל יותר לתפוס את האלו מהקבוצות האחרות).

- הצעירים - ילדים עד גיל 15-16 שהאופניים זו הדרך שלהם להתנייד בעיר, בד"כ מגיעים בקבוצות של שניים (ולפעמים שלושה) על אופניים, רובם ירכבו בצורה די דומה לשנואים, אבל עם קצת יותר זלזול בכל מי שיותר מבוגר מהם.

- השוכרים - רוכבים מזדמנים שמתחלקים לשתי קבוצות - האלו שמשכירים די הרבה ונוסעים לעבודה \ חברים, מבחינתם לרכוב על קורקינט שיתופי זה במקום אוטובוס ותכל'ס הרבה פעמים העבודה משלמת. הקבוצה השנייה היא האלו שממש ממש מתלהבים מהטכנולוגיה ומזה שהם יכולים לרכוב על קורקינט, לרוב תיירים (או מחו"ל או מחוץ לעיר) שמתגודדים מסביב לקורקינט כאילו זה הגביע הקדוש, ינסו להבין ביחד איך מפעילים את הדבר הזה ואז יתלהבו בטירוף בזמן שהם רוכבים על המדרכה במהירות קצת יותר גבוהה מללכת ברגל כי הם לא יודעים לרכוב.

- החוששים - בפחד תמידי שמשהו רע יקרה להם בזמן שהם רוכבים (תכל'ס די הגיוני), אם היו יכולים לרכוב ברחבי העיר במרכבה סימן 5 היו עושים את זה, אבל במקום הם ישימו את הקסדה הכי יקרה, עשרה מחזירי אור, יתקינו על האופניים אורות איתות ומראות, ירכבו סופר לאט גם על שביל אופניים (אפשר להחליק, זה מסוכן), ויצקצקו על כל מי שעוקף אותם.

- האדישים - בד"כ רוכבים על אופניים רגילים ולא אכפת להם בכלל ממי שמאחוריהם או לידם, בד"כ עם אוזניות, רוכבים על אמצע שביל האופניים בעשרה קמ"ש ולא נותנים לאף אחד לעקוף כי "השביל לכולם" או "הייתי פה קודם".

- ה"אני קודם" - האלו שתמיד יידחפו לפניך. אתה עומד ברמזור? הם יעקפו ויעמדו לפניך כדי להיות ראשונים ברמזור. מגיעים יחד לשביל אופניים? הם ינסו בכח להדחף כדי להכנס ראשונים לשביל. נתת זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה? הם יעקפו ויחתכו את כולם. יחפשו כל חצי שנייה שאין מכונית כדי לחצות צמתים באדום ולא אכפת להם כלום.

- השפויים - הרוב הדומם, האלו שרוכבים סבבה, לא נדחפים, שמים קסדה (לרוב), מצייתים לחוקי התנועה, משתדלים לא לרכוב על המדרכה, רוכבים במהירות נורמלית, נצמדים לימין ולא רוכבים בעמידה על הפדלים (למה אנשים עושים את זה??), מבינים שהאופניים חוסכים להם ימבה של זמן וכסף ומתוסכלים מכל מי שהורס להם.

- העליונים - מקום מיוחד בגהנום שמור לאנשים שראו שאני מאחוריהם (קורקינט) בשביל שאני נוסעת עליו כי אני לא ריצה להתאבד על הכביש (אין לי משאלת מוות) ועל הפרנציפ הם ילכו בקצב הליכה הכי איטי שיש גם אם זה ייקח קילןמטרים מבחינתם. הם לא יתנו לי לעקוף ולא יסוזו מילימטר, ויהי מה.
וגם הולכי רגל שהולכים בחבורות על שביל אופניים וחוסמים אותו לכל כלי רכב.
מגדילים לעשות הנתקעים על השביל, עוד רגע פותחים לי שם שולחן, שחושבים שלגיטימי לנהל שיחות חברים עליו.

- "הרוכבים בצוותא" - אלו שרוכבים בשורה ולא בטור, תופסים לרכבים נתיב שלם.
- החוצניקים - אני מכיר מומחית לענייני מוטוריקה ואופניים שבטוח תוכל להסביר יותר


זהו, חפרתי (סורי). אם נשארו עוד מילים בעולם תגיבו עם טיפוסים ששכחתי. וכן, רק תל אביבי יכול לכתוב פוסט כזה ארוך על אופניים. תושב באר שבע משלם לבדואי 20 שקל והוא לוקח אותך על גמל לאן שתרצה כל יום כל היום

עבירות שיום הכיפורים אינו מכפר עליהן!






תכירו- האיש הזה, יגאל שגיא, עזב ב2009 את הארץ ומאז הוא מעגן את אשתו. לפני כשש שנים אשתו הסכימה לשלוח אליו את הילדים לביקור קצר בקיץ, ומאז לא ראתה אותם. בני הזוג חיו כחילונים, אבל מאז עזב יגאל ונטמע בקהילה בברוקלין הפך דתי, והילדים שיצאו כשהם חושבים שיחזרו תוך חודש לחייהם הרגילים בארץ, לומדים היום במוסדות חרדיים ואמם לא מצליחה לראותם. האם שקיבלה אירוע מוחי קשה כאשר לא הצליחה להשיב אותם אליה, נזקקה לשיקום ארוך, וכיום היא לא מצליחה לראותם למרות ניסיונות שונים. 

בית הדין נתן פסק דין לשמיניג- פרסום שמו ותמונתו ברבים, והטלת סנקציות שונות. בית הדין הכריז כי אסור לכל אדם "לעשות לו טובה או לסייע לו וליישא ולתת עמו. חובה זו חלה גם על קרוביו ומשפחתו, וגם על כל קהילה ובית הדין בכל אתר ואתר וכן על כל מי שמסייע בידו להמשיך בסירובו...". לידיעת קהילת חב"ד בברוקלין, שכפי הנראה, על סמך המידע שהתקבל אצל העגונה, נותנת לו מקלט.

שרית שגיא לא מוותרת לרגע על הזכות לראות את ילדיה ועל הזכות להיות חופשיה. בעזרת טו"ר דבורה בריסק מיד לאישה המלווה ומייצגת אותה בתיק, הושג פסק הדין הזה, בתקווה שפרסום שמו ותמונתו של הבעל המעגן יביא לידי כך שייתן את הגט. 

אנא שתפו את הפוסט בתקווה שיווצר הלחץ המתאים על הבעל המעגן וכל מי שתומך בו, ביודעין ושאינו ביודעין. קהילות חב"ד ברחבי העולם ידועות כמכניסות אורחים, אולם את האורח הזה מצווה (וציווי) שלא להכניס.






יום שבת, 5 באוקטובר 2019

האם אתם מוכנים ליום הדין?




מצמרר!

דוד-אל מזרחי היה ילד כאפות.

הוא מעולם לא ביקש את זה, אבל הילדים שהיו איתו בכיתה עשו את כל מה שהוא לא רצה רק כי הוא היה נמוך קומה ורזה. הם הידקו אותו לתקרה, הצמידו אותו לרצפה, יום אחד בעטו בו, יום שני ירקו עליו, יום שלישי עשו לו את כל הדברים יחדיו ובכל יום רצחו את הנפש שלו. הם היו דוחסים אותו אל תוך פח האשפה ולא היו נותנים לו לצאת, הם היו לוקחים מכונת תספורת ומספרים אותו באמת, פעם אחת הם תלו אותו על המזגן בכוח ופעם שנייה הם תלו אותו על הלוח, תלוי לפי מצב הרוח. בטיול השנתי הם פתחו לו את הראש ולאמא שלו הוא שיקר שהוא נפל, הם הרביצו לו כה חזק עם הקלמר שלו ולא הפסיקו עד שהדם שבו נזל.

יום אחד ילדה מהכיתה של דוד-אל הזמינה אותו למסיבה והוא זרח כל-כך כאילו השמש עברה לגור בתוכו כי פעם ראשונה מזה זמן מה שרואים בו גוף לא שקוף. דוד-אל לבש את הבגדים הכי יפים שיש לארון שלו להציע ונפרד לשלום מאמו שגם היא שמחה בשבילו וביקשה ממנו להודיע לה כשהוא מגיע. אבל כשהוא הגיע, הוא גילה שזאת מסיבה של איש אחד, הוא בלבד. לא באמת הייתה מסיבה והילדה שיקרה והוא לא רצה לחזור הביתה מוקדם כדי לא לצער את האמא שלו בעולם אז הוא הודיע לה שהגיע ושהוא עם כולם, אבל הוא לא היה שם, הוא הסתובב עם לב כואב ברחובות במשך כמה שעות והבגדים השמחים שלו הפכו לעצובים מדמעות.

ביום שלישי, ה-4/1/2011, בשעה 15:30, דוד-אל הגיע הביתה מבית הספר עם כאב ראש אחרי עוד יום של השפלות ובפייסבוק שלו חיכה לו אמבוש בדמות עשרות משפטים כמו "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים 'תנו לחיות לחיות' אז לא אהרוג אותך" מהילדים שהיו אמורים להיות לו לחברים. דוד-אל התייאש ובכה בפעם האחרונה ולאחר שניגב דמעה שמבלי שביקש הפכה לו לחברה הכי טובה, הוא תלה את עצמו באמבטיה והשאיר את הפייסבוק המדמם שלו פתוח לראווה, אחותו הקטנה חזרה הביתה מבית הספר וגילתה את אחיה הגדול מת.

דוד-אל מזרחי היה אמור להיות ביולי האחרון בן 24, אבל כל החיים הוא ישאר בן 15. הוא בא לעולם כשהוא לבוש בשמחת חיים והוא הלך מהעולם כשהוא לבוש בבושת פנים כי כל רצונו מעולם היה להיות ילד רגיל כמו כולם, אבל מפלצות בחליפות אדם הפכו אותו לילד כאפות.

לפני כל מילה שיוצאת לכם מהפה בקול רם, תעצרו לרגע ותחשבו אם העולם יכול לחיות בלעדיה, כי לשבור אדם זה תהליך שמצריך רק שנייה מהחיים אבל להפוך אדם שבור לשלם בחזרה זה תהליך שיכול לקחת גם חיים שלמים ואם אתם צריכים לפגוע באנשים כדי להרגיש חזקים, אתם חלשים.

יום כיפור בדלת, תהיו טובים.
לא רק ביום אחד בשנה, אלא בכל הימים.







יום שישי, 4 באוקטובר 2019

8 מאפיינים - איך יודעים שאת/ה תל אביבי/ת:








1.אתה רק מדבר על מה שקורה בריבוע של הטריטוריה שלך. מה קורה מחוץ למדינת תל אביב, לא קיים. זה כולל את דרום תל אביב הסודנית
2.אתה מבלה שעה מול המראה לפני שאתה יוצא מהבית, וחצי מהזמן מעביר על עצמך ביקורת ומלא ברחמים.
3. אתה מגיע לבית קפה וכל שניה מעביר מבט כי אתה חושב שאתה סלב, למרות שאפחד כבר לא מזהה אותך מרוב שאתה מתאמץ.
4. אתה באובססיה מטורפת לחפצים למרות שאם תעיף את רובם אולי תגלה מי אתה.
5. במקום להבין מי אתה, אתה רודף אחרי אירועים מעפנים שנגמרים תמיד אותו דבר עם אותם אנשים מסריחים שאתה כבר די שונא.
6. מרוב שאתה לא נושם כי אתה מלא בסידורים, ומספר לסביבה שלך כמה אתה בטירוף ועובד קשה, אין לך בעיה לשטוף את הבית ולשאוף את כל הכימיקלים כי במיילא אתה כבר גוש של זיהום.
7. פעם אחרונה שיצאת מתל אביב שאלת בקול ״איפה זה החור הזה?״ מרוב התרגשות שאתה אשכרה נושם אוויר.
8. חצי מהזמן את משחיר על אנשים ואחר כך מתחרט ומרגיש רע וזה תכלס כי אתה אפס, חסר ביטחון שבחיים לא ניסה אולי לא לגור בתל אביב.
9. רואה בחורות ברחוב עם כלב, מספר להן שהוא מאוד רוצה לאמץ כלב אבל בתכלס אין לו זמן כי הוא עסוק בלרוץ בין בארים עם הקורקינט החשמלי.




מוזמנים להוסיף..

כן, יש חיים שם בחוץ. והם עם אוויר והם אחלה. ואפשר לא להיות משועבד למרוץ הזה. אתם חושבים שאנחנו מחוץ לתל אביב אפסים אבל תכלס - אתם העבדים של עיר שכבר אין בה אוויר, שנוטפת מגניבות אבל ריקה משום איכות חיים אמיתית.






מי ישמור על הילדים שלנו?









האזרח גואטה | מי ישמור על הילדים שלנו? - פרק 12 - גן נעול

כאן 11 | אחרי סערת המטפלת - השוטרת לשעבר כרמל מעודה , המתעללת בפעוטות מראש העין, האזרח גואטה יוצא להבטיח את שלומם של ילדי ישראל. האם אפשר להוציא מהפוליטיקאים שלנו התחייבות אמיתית למהפכה בגיל הרך, כדי להבטיח שאף ילד מתחת לגיל 3 לא יחווה התעללות. ילדינו לא הפקר. ראשי ונציגי ויצ"ו, נעמת וההסתדרות אינם משתתפים בהפגנות למען הילדים ולמען העלאת הבטיחות בגנים. כשיש מקרה מוות של תינוק במעון, על תעודת הפטירה יחתמו על מוות בעריסה כסיבת המוות באופן אוטומטי. משטרת ישראל סוגרת אוטומטית תיקי חקירה שנפתחו בעקבות תלונה במסגרה ההורים מדווחים על התעללות בילדיהם, מקרים בהם אף צורפו הקלטות של ההתעללות. התיקים נסגרים בלי חקירה נוספת - זה לא משנה אם ההקלטה חוקית או לא. לפי סעיף 3 לפקודת המשטרה,  השוטרים  חייבים לחקור, אבל השוטרים עצלנים או שאין לכך עדיפות לחקירה, זה לא הסיגריות של ביבי.


במאי: אבי סופר
עורכי וידיאו: רונן עמר
צלמים: דנור גלזר, רונן עמר ושלום רופאייזן
סאונד: רוברט שילוני מפיקה: אורטל דהן
עורכת: איה בק עורך ראשי: דובי קרויטורו ע

ל #האזרח_גואטה: תוכנית דוקו-אקטיביסטית מקורית עם חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה. בכל פרק בסדרה יוצא גואטה להילחם בעוולות ועיוותים אשר פוגעים בכלל הציבור או חלקים ממנו. במסעו הוא נחשף להיקף הבעיה, פוגש את הקרבנות שסובלים ממנה ופונה אל האנשים שבכוחם לשנות את המצב - פוליטיקאים, פקידי הציבור ואנשי הסקטור הפרטי - מהדרג הישיר שפועלים בשטח ועד למקבלי ההחלטות ובעלי ההון שנהנים מהמצב ואינם מעוניינים בשינוי.





יום חמישי, 3 באוקטובר 2019

10 דברים שגברים אומרים לי כדי לא לשים קונדום





 דברים שגברים אומרים לי כדי לא לשים קונדום:
1. אני לא מרגיש עם זה (ואותי זה מייבש אז מה)
2. אני עושה בדיקות כל הזמן (מרגיע ביותר)
3. אני סומך עלייך (מה? למה??)
4. אני לא עושה את זה כמעט אף פעם (אז במה זכיתי?)
5. קונדום יעיל רק 96% מהפעמים. (הגלולות שלי יעילות ב 4% אז מעולה)
6.  הוא לא אוהב את זה, זה מוריד אותו (שיגדל ביצים ויתגבר)
7. אז רק אם את שמה לי (הרצחת וגם ירשת?)
8. אני לא אגמור ככה (יותר טוב בשבילי)
9. אין לי קונדום (לי יש)
10. ולמשפט המנצח:
אני מכיר את כל הבנות שאני שוכב איתן, אז אף פעם לא הייתי צריך לשים. (הללויההה)

זכרו תמיד-
השוכבת עם תל אביבי אחד, כאילו שכבה עם תל אביב כולה.
שימו קונדום.


יום שלישי, 1 באוקטובר 2019

קריאה חשובה לכל הסטוציונרים שחושבים שהם הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים






סטוציונר תל אביבי יקר
זה שגדלת עם כפית של זהב לא אומר שהזין שלך עשוי מזה
בוא נלמד אותך כמה חוקי בסיס שאמורים להתקיים בינינו -
אני רוצה והסכמתי למפגש מיני חד פעמי אך מטרתו היא הנאה של שני הצדדים. סטוץ לא אומר שהכבוד ההדדי בין שני אנשים צריך להעלם.
עלייך להיות מתחשב ולא חזיר, לחשוב גם על הצד השני, האינטרס שלך הוא לראות אותי צורחת וגונחת וגומרת שוב ושוב.
הפות שלי הוא מקדש ואתה צריך להתייחס אליו בהתאם!
אל תהיה חציל, תבין שאם אני נהנית אני אגרום לך להנות פי מיליון.
  במקום לפמפם אותי בחוסר קורדינציה ובראש לדמיין שאתה האליל של חיי תנסה לחוש את הגוף שלי, אין יותר כייף מלהרגיש אותי רועדת מהנאה במקום מתפתלת מכאב של אצבעותייך השורטות.
תתחשב, תתעניין, תוודא שגם אני נהנית! לרדת לי זה לא בושה, כמו שדחפת לי לפני רגע את המקל עלק זהב שלך לפה אתה יכול לתת איזה שני לקים זה לא יהרוג אותך תאמין לי.
מה כבר ביקשתי? אורגזמה טובה לקבלת השבת.
על החתום - הסטוציונרית התל אביבית שנמאס לה ללכת לישון עם כאב ביציות.
סטוץ זה הימור, והסיכויים הם לא לטובתנו הנשים. זוהי הסיבה שבחורות מעדיפות יזיז קבוע/בן זוג.
בכל מקרה, מומלץ לעשות תיאום ציפיות לפני כן. לא תמיד עובד אבל מגדיל את הסיכוי שגם היא תצא מסופקת.
טיפ קטן. בין אם את בסטוץ ובין אם לא. כל עוד לא קיבלת את כל הרשימה הארוכה שאת דורשת לעיל - הלגיטימית מאוד, המקל זהב שלו נשאר מחוץ לתמונה.

מנצלת את הפלטפורמה להעברת המובן מאליו (אבל כנראה שלא לכולנו ולכן הוא כאן):
הטיעון המאוד (לא!!!) הגיוני של - כבר ראיתי אותך עירומה פעם (ולא משנה מאיזה סיבה) ולכן >> אין פה משהו שעוד לא ראיתי, ולכן >> זה בסדר שאראה אותך עירומה עכשיו, לא ביג דיל (חחחח, צחוקים), לא טיעון לגיטימי!!!!
עד מתי בבונים שכמותכם ישתמשו בטיעון הזה מולנו?
ראית אותי פעם בעירום? איזה כיף לך! תנצור את התמונה בראש ותשחרר ממני!
זה לא אומר שאם קרתה סיטואציה כלשהי היא בהכרח תחזור על עצמה. אתה צריך את ההסכמה שלי בכל פעם ופעם.
(תקף גם אם זה קרה פעם אחת וגם אם קרה 800. אם בפעם ה-801 לא מתאים לי, זה עדיין לא טיעון לגיטימי)