מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום שבת, 25 ביולי 2015

סיפור עם מוסר השכל לקראת 9 באב






תשעה באב, שנת 2015 למניינם, התרחש ביום שבת השנה. לכן, ביום י' אב תשע"ה עם ישראל אבל על חורבן בית המקדש, ומדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לעלות באופן חופשי למקום המקדש שבריבונותה. קריאת שמע בהר הבית מובילה למעצר. 
12 שנים לאחר תשעה באב שנת 70 לספירתם, החליט דומיטיאנוס לתת מתנה לאחיו, טיטוס, הקיסר הרומי - שער ענק שנבנה לא רחוק מהקולוסיאום. בשער תבליטים רבים המתארים את מצעד הניצחון של הרומים ואת גדולתו של אחיו - טיטוס שהחריב את בית המקדש. אחד התבליטים מראה את החיילים הרומים נושאים על גבם שלל מבית המקדש ומעל לכולם בולטת המנורה. הרומאים לקחו את המנורה שהייתה הסמל לעצמאות היהודים, והובילו אותה כל הדרך מישראל עד לרומא כדי להראות לעולם כיצד הם מבזים את היהודים האלה שקוראים לעצמם "עם הנצח".
60 שנה לאחר מכן, הגיע קיסר אחר לישראל, אדריאנוס, והחליט שלקחת את הסמל זה לא מספיק וצריך גם לקחת את השם.הקיסר החליט לשנות את שם האזור מ"פרובינקת יהודה" ל"פרובינקת פלשתינה". השם פלשתינה או באנגלית Palestine משמר יותר מכל את הרצון למחוק את השם הקודם, את הרצון למחוק את הזהות היהודית. אין מבין אומות העולם אפילו אומה אחת ששמה מתחיל באות שלא קיימת בשפתה. כך, למעשה, ה-"P" הפכה ל-"F".

אגב, השכנים מסביב יודעים את זה: לכל מדינה בסביבתנו יש שם עם משמעות מילולית (מצרים: שטח. ישראל: ישר אל איראן: אצולה. עיראק: חוף..) ורק לפלסטינים יש שם חלול ממשמעות. שם שלמען האמת, נוגד את האיסלאם בגלל המוטיב הרומאי - אלילי שבו.
כמעט 2000 שנים חלפו. איפה האימפריה הרומית ואיפה אנחנו?

היום, תשעה באב שנת התשע"ה. חלקנו צמים וחלקנו לא. אבל לכולנו זה לא יום שמח. זה יום עצוב כי השנאה ניצחה. כי לפני המון שנים היו מחלוקות, והקרעים בין החברה גדלו. כי במקום לסלוח שמרו טינה. במקום לאהוב ריכלו מאחור. גם היום אנחנו מלאים במחלוקות. אבל הנה לנו יום של תזכורת למה שהשנאה יכולה לגרום.
בתשעה באב נאסר לימוד תורה, משום שלימוד התורה משמח את הלב והיום הוא יום של אבל. אבל לכלל יש כמה חריגים. הבולט שבהם הוא "אגדות החורבן" המכונסות במסכת גיטין שבגמרא. האגדה הידועה מכל היא זו של קמצא ובר קמצא.
ירושלמי עשיר ערך סעודה לחבריו וביקש להזמין אליה את חברו קמצא. שליחו התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא, יריבו של בעל הבית. בר קמצא החליט להגיע לסעודה (אולי משום שהניח שהמארח מבקש להשלים עמו).
המארח המופתע דרש ממנו לקום וללכת. בר קמצא ביקש להימנע מן המחזה המשפיל והציע לשלם על מנתו. המארח סירב. בר קמצא הציע לשלם את מחצית העלות של הסעודה כולה וגם הפעם המארח סירב. בניסיון אחרון להעביר את רוע הגזירה הציע בר קמצא לשלם עבור הסעודה כולה. המארח סירב בשלישית והוציא את האורח הבלתי רצוי בכוח.
הגמרא מספרת שבר קמצא כעס על המכובדים שהיו עדים לאירוע ולא מחו ועל כן הלך לקיסר וסיפר שהיהודים מורדים בו. בחלקו השני של הסיפור הקיסר בוחן את נאמנות היהודים, בר קמצא מכשיל אותם, והקיסר הזועם יוצא למסע שבסופו חרב הבית השני.
הסיפור הזה חשוב להבנת נפש האדם גם אם נוציא מתוכו לגמרי את המימד הלאומי והדתי. הוא מלמד אותנו שני דברים:
(1) מה עוצמתה של נקמנות אנושית;
(2) מה מניע נקמנות כזו. על עוצמתה של הנקמנות ניתן ללמוד לא רק מכך שבר קמצא הלך לקיסר והאשים את יריביו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים (בגידה), אלא גם מכך שכאשר הקיסר ניסה לברר את העובדות, בר קמצא "שיבש הליכי משפט" על מנת להפלילם: הוא הציע לקיסר לבחון את נאמנות היהודים על ידי העברת הוראה קיסרית להקריב קורבן, ובמו ידיו הטיל מום בעגל ששלח הקיסר על מנת לעשותו פסול להקרבה ולהציג את היהודים כמי שמפרים את אותה ההוראה. 
בקיצור ולעניין, הוא לא רק "התחיל במצווה" על ידי ההלשנה, אלא ממש יצא מגדרו כדי להבטיח את הנקמה.
אבל המרכיב החשוב ביותר של הסיפור נוגע למניע. הגמרא מדגישה שמה שעצבן את בר קמצא יותר מכל לא היו הטעות הטפשית של השליח, או אפילו גסות הרוח המזעזעת של בעל הבית. הדבר שהסעיר את בר קמצא והובילו להפיק סרט עתיר-ניצבים בסגנון קופולה - הייתה דווקא שתיקת המכובדים שחזו בהשפלתו ולא נקפו אצבע (הסרט "הסנדק" מתחיל בדיוק על אותו עיקרון).
אולי אתה ימני ואתה ממש לא מסכים אם השמאל. זה בסדר. אולי אתה חילוני ואתה ממש לא מסכים עם החרדי. זה בסדר. אולי אתה יהודי ואתה ממש לא מסכים עם הערבי. זה בסדר. זה הגיוני לא להסכים. לכל אחד יש דעה שונה. אבל אל תשנאו. אל תרכלו. אל תקללו. תנסו לראות את הבנאדם מאחורי הדעות שלו. קודם כל בנאדם. אל תפסלו אדם כי הוא שונה ממכם. תבינו שתסלחו לאדם שעשה לכם עוול זה יעשה לכם קל יותר בלב. תנסו לא לפגוע. הרי מה שווה רכילות עסיסית מול לב שבור של מישהו? תאהבו. תחבקו. תאמרו מילים שבונות ולא הורסות ותראו כמה כח ועוצמה יש במילים שלכם. 
בעקבות צום תשעה באב ויום חורבן שני בתי המקדש הגיעו מאות יהודים, חילונים ודתיים על מנת לעלות להר הבית, מקום בית המקדש. במקביל, התכוננו עשרות ערבים להפר את השקט בהר ולמנוע מהיהודים לעלות. המשטרה התמודדה עמם חלקית. משטרת ישראל התחשבה ביום החשוב ושינתה מעט את הנהלים. היא הגדילה את כמות הנכנסים, ואפשרה ל 30 יהודים לעלות יחד בקבוצה, יותר ממה שהיה בחצי השנה האחרונה. בנוסף, אפשרה המשטרה לשר החקלאות, השר ח"כ אורי אריאל, לעלות להר הבית בניגוד לנוהל בחצי השנה האחרונה שלא אפשר לחברי כנסת כניסה להר. המשטרה אף פירסמה פרסום לא רשמי כי מעכשיו יוכלו להכנס להר הבית חברי כנסת שירצו בכך.
מנגד עדיין המשיכה משטרת ישראל להגביל את גודל קבוצות היהודים וזמני כניסתם בעוד שערבים מסתובבים בהר באופן חופשי, וכן עליית היהודים להר הבית הופסקה החל מהשעה 9 וחצי לטובת כניסה ויציאה מיידית משער השלשלת. הבוקר נעצרו על ידי המשטרה בהר מספר יהודים ללא שום סיבה. ביניהם, אדם שקרא 'שמע ישראל' ואדם שרצה לעלות להר הבית עם תפילין. כל זאת ברקע התבטאות נשיא המדינה על חופש דת ליהודים בהר הבית.  החורבן מתחיל בקרבנו. בגללנו.



מוסר ההשכל חשוב מאוד. לפעמים מחדל של קולקטיב - חוסר מעש המבטא חוסר אכפתיות - אל נוכח מעשה עוול, הוא לא רק גרוע יותר ממעשה העוול עצמו, אלא אף נתפס כגרוע יותר בעיני קורבנו. בסיפורי התלמוד והגמרא דנים הרבה בעניין הזה, גם סיפורו של יפתח הגלעדי, שהעלה לקורבן את בתו והכהן הגדול שלא נקף אצבע למנוע זאת. אחריות קולקטיבית היא דבר חשוב בחברה.
אני מניחה שמכאן אתם יכולים להמשיך לבד. צום מועיל.




תגובה 1:

  1. שלום רב!

    הניסיון להימנע מפענוח של המסרים האמיתיים של כותבי התלמוד ימשיך להפיל עלינו את ההשלכות של אי-ידיע של הסיבות של החורבן המתמשך של העולם.

    מתכבד להציע פענוח (לא פרשנות אלא הפענוח) של שתי נקודות של אגדת החורבן - הפענוח של המילים הראשונות והמילים האחרונות של האגדה. הנה שני קישורים לציטוט:

    https://drive.google.com/folderview?id=0B8mGY6JYOQDOfmxuWUl1Zkt1X0ZTa09SSklMMlRDallGT25KVkpUQ3FqWnJDZ004MjRBQkU&usp=sharing

    http://barkamtza2007.blogspot.com/2015/09/Kamtza.and.BarKamtza.html

    בכבוד רב ועם איחולי של שנה טובה

    השבמחק