אמא בפחד, מוחמד עזר לילד – האם התקשורת חצתה קו אדום? ניתוח אתיקה עיתונאית ורעיון לסמינריון

 

תקשורת | אתיקה | פסיכולוגיה חברתית

אמא מבוהלת, ילד בשם מוחמד והקלטה שהפכה לסערה: האם התקשורת חצתה גבול?

כשהפחד פוגש טראומה לאומית, חופש עיתונות ורייטינג – : האם ראוי לפרסם הקלטה של אם מבוהלת? מי אחראי לתמונה שהציבור מקבל?

ניתוח אתיקה עיתונאית, טראומה לאומית, מסגור תקשורתי וזכות הציבור לדעת. רעיון לסמינריון בתקשורת ופסיכולוגיה חברתית – מייקי כתיבה אקדמית. 

🚨 הרגע שכל הורה חושש ממנו

ילד בן שש אינו נמצא במקום שבו מצפים למצוא אותו. האם מקבלת מידע מדאיג על כך שילד בשם מוחמד לקח אותו, ואינה יודעת היכן בנה נמצא.

במציאות הישראלית, שבה אירועי חטיפה, טרור ומלחמה הותירו חותם עמוק, אי-ודאות לגבי מקום הימצאו של ילד עשויה לעורר חרדה קשה.

פחד ברגע כזה אינו מעיד כשלעצמו על גזענות. עם זאת, אין להסיק מסוכנות מאדם רק על סמך שמו או השתייכותו הדתית.

השאלה המרכזית:

האם פרסום קולה של אם מבוהלת משרת צורך ציבורי חיוני, או הופך את מצוקתה האישית לתוכן תקשורתי?

❤️ הסיפור שהאם סיפרה בהמשך

🚨 אמא מקבלת מידע שאדם בשם מוחמד לקח את בנה בן השש. היא אינה מכירה אותו, אינה יודעת בן כמה הוא, לאן לקח את הילד ומה עומד מאחורי האירוע.

היא חוששת לגורל בנה ונמצאת בחרדה קשה.

רק לאחר מכן מתבררת התמונה המלאה: מוחמד הוא בסך הכול תלמיד כיתה ד', שראה את הילד בוכה מחוץ לבית הספר ועזר לו להגיע הביתה בשלום.

עת האם, מוחמד הוא תלמיד כיתה ד' שלא הכיר קודם את בנה בן השש. הוא ראה אותו בוכה לבדו מחוץ לבית הספר, סייע לו להגיע באוטובוס הביתה, והילד שב בשלום. האם הודתה למוחמד והבהירה שהאירוע הסתיים בשלום. זהו מידע מהותי להבנת הסיפור כולו.

:כדאי למקד את הדיון בהחלטת כלי התקשורת לפרסם הקלטה רגישה, ולא בזהות הדתית של מוחמד. כך ניתן לקיים דיון נוקב על פחד אמיתי, אחריות תקשורתית וטראומה לאומית, בלי לייחס חטיפה לילד שלפי דברי האם דווקא סייע לבנה. בזמן האירוע האם לא ידעה שמוחמד הוא תלמיד כיתה ד', וגם לא הכירה אותו. זה פרט שנודע רק בדיעבד, ולכן הצגתו בתחילת הסיפור עלולה ליצור רושם מוטעה לגבי המידע שהיה בידי האם בזמן אמת.

מדובר בהבחנה מהותית לניתוח האתיקה העיתונאית. צריך להפריד בין שני שלבים:

1. בזמן האירוע: האם ידעה שבנה בן השש נלקח על ידי אדם שאינה מכירה, ששמו מוחמד. היא לא ידעה מיהו, מה גילו, מה כוונותיו והיכן נמצא בנה. בנסיבות כאלה, החרדה שלה מובנת לחלוטין, ואין בסיס לקבוע שהפחד שלה כשלעצמו מעיד על גזענות.

2. לאחר שהאירוע הסתיים: התברר שמוחמד הוא ילד בכיתה ד', שראה את בנה בוכה לבדו, סייע לו להגיע הביתה והחזיר אותו בשלום.

המאמר מבחין בין החרדה המובנת של האם, ההשפעה האפשרית של טראומה לאומית על תפיסת סכנה, לבין האחריות העיתונאית לא לפרסם חשד כחטיפה מוכחת. הוא מבוסס על דברי האם והתגובות, ולא על אימות עצמאי של ההקלטה או של אופן הסיקור המקורי.

אבל האם אפשר לשפוט את תגובתה של האם על סמך מידע שנודע רק בדיעבד? וכאן עולה השאלה העיתונאית החשובה: האם הוגן לפרסם הקלטה של אם בשיא חרדתה, בלי להבחין בין מה שהיה ידוע בזמן אמת לבין מה שהתברר בהמשך?

זו גם יכולה להיות שאלת מחקר מצוינת לסמינריון של מייקי: כיצד משפיעה הטיית הידיעה בדיעבד (Hindsight Bias) על השיפוט הציבורי של תגובות פחד בזמן אירועי חירום, ומהי אחריות התקשורת בהצגת רצף האירועים?

כך הכתבה תהיה מדויקת יותר, ותאפשר לבקר את הסיקור התקשורתי בלי לשפוט את האם באמצעות מידע שלא היה ברשותה.

⚖️ חמש שאלות באתיקה עיתונאית

1. זכות הציבור לדעת

האם פרסום ההקלטה היה נחוץ לצורך איתור הילד או מסירת מידע בטיחותי חשוב?

2. פרטיות וכבוד האדם

האם נשקלה הפגיעה באם ובילדים בעקבות חשיפת רגעי חרדה אישיים?

3. דיוק ואימות

האם הובהר שמדובר בחשש או בדיווח ראשוני, ולא בחטיפה שאומתה?

4. מסגור זהות

האם ציון השם מוחמד היה חיוני לדיווח? האם הוצג הקשר מספק כדי למנוע מסקנות שגויות?

5. חובת העדכון

האם הציבור קיבל עדכון ברור ובולט שהילד חזר הביתה בשלום?

🧠 טראומה לאומית ותפיסת סיכון

טראומה קולקטיבית עשויה להשפיע על הדרך שבה אנשים מפרשים מידע מאיים או עמום. כאשר פרטים חסרים, הציבור עלול להשלים אותם באמצעות זיכרונות, חששות והקשרים חברתיים.

זו סיבה נוספת לכך שעיתונות אחראית נדרשת להבחין בין עובדות מאומתות, חשדות ופרשנויות.

🎓 רעיון לסמינריון אקדמי

אתיקה עיתונאית בעידן הטראומה הלאומית

פרסום הקלטות מצוקה, מסגור זהות והשפעתם על תפיסת הסיכון ואמון הציבור בתקשורת.

שאלת מחקר מוצעת:

כיצד משפיע אופן הסיקור של אירועי חירום הכוללים קטינים ובני משפחה במצוקה על תפיסת הסיכון של הציבור, ומהם הגבולות האתיים של פרסום תיעוד רגשי?

📚 מתווה אפשרי לסמינריון

1. מבוא, הגדרת הבעיה ושאלת המחקר.
2. תיאוריות של מסגור תקשורתי וקביעת סדר יום.
3. אתיקה עיתונאית, פרטיות וזכות הציבור לדעת.
4. טראומה קולקטיבית ותפיסת סיכון.
5. סיקור אירועי חירום ומעורבות קטינים.
6. דיון, מסקנות והמלצות לסיקור אחראי.

🔎 מילות מפתח למחקר

Media Ethics, News Framing, Moral Panic, Collective Trauma, Risk Perception, Privacy, Journalism and Children.

📹 מקורות לצפייה

קישור לסרטון הראשון בפייסבוק

קישור לסרטון השני בפייסבוק

🎓 מייקי – ליווי בכתיבה אקדמית

צריכים עזרה בגיבוש נושא לסמינריון, בניסוח שאלת מחקר, באיתור מקורות או בעריכה אקדמית?

ליווי אנושי בתהליך הכתיבה העצמאית, ללא שימוש בבינה מלאכותית בתהליך הכתיבה.

📱 וואטסאפ: 055-8847962 📧 shechmonis@gmail.com 🌐 לפרטים נוספים על מייקי

עיתונאית, רעיונות לסמינריון, מייקי כתיבה אקדמית, תקשורת המונים, טראומה לאומית, מסגור תקשורתי, פסיכולוגיה חברתית, חופש העיתונות, פרטיות, עבודות סמינריוניות

המאמר מבוסס על הפרסומים ודברי האם כפי שנמסרו. הוא אינו קובע ממצאים עובדתיים על התנהלות כלי תקשורת מסוים ללא בדיקת הסיקור המלא. ההצעות האקדמיות מיועדות למחקר עצמאי בהתאם לכללי היושרה האקדמית.

עמי משולם בנו של הרב עוזי משולם הי"ד - על עלילות השקר והאיומים כלפיו בשל מאבקו

 

הרב עוזי אזולאי משולם הי"ד נרדף על לא עוול בכפו, על רקע עיסוקו בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן. הרב הי"ד, סומן על ידי גורמים מושחתים בממסד, ששנים קודם לכן הבטיחו לו כי הוא יהפך ל X. (לתקציר:    • עמי משולם בנו של הרב עוזי משולם הי"ד - זעק...  [/]) עמי משולם, בנו הבכור של הרב, "זוכה" לאותו טיפול ממסדי, בשל מאבקו לחשיפת האמת על הרדיפה, ההתעללות והחיסול של אביו, בידי גורמים מבית ומחוץ. עוד בשנת 2005, כשהוא במצב גופני קשה, התבטא הרב עוזי משולם הי"ד ואמר שיסיתו כלפי בנו עמי, בצורה זוועתית שיהיה קשה לתאר את זה. וכן, אנו רואים למרבה הצער כיצד ישנם גורמים המנסים "לרכב" על גל ההכפשות התקשורתיות, על מנת לקדם אינטרסים אישיים מושחתים. סופה של האמת להתגלות ושל השקר להתכלות אמת מארץ תצמח זעקת אמת www.zeakat-emet.com

חידת משולם: דוקו-דרמה על דמותו של הרב עוזי משולם | פרק 1 - אש בלב יהוד

 

איך הפך סכסוך שכנים מקרי לאחד האירועים המסעירים ביותר שידעה מדינת ישראל? כך החלו אירועי יהוד, שהחריפו לירי מנשק חי וידויי בקבוקי תבערה על ומתוך בית במרכז הארץ כשכוחות ענק של המשטרה מקיפים אותו. מדינה שלמה בעידודה של התקשורת הישראלית בסערה בעקבות הרב עוזי משולם וחסידיו שקוראים מתוך בית ביהוד להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר חטיפת ילדי תימן והבלקן "חידת משולם" משלבת דרמה עלילתית לצד קטעי ארכיון דוקומנטריים ועדויות של הדמויות המרכזיות שליוו את עוזי משולם בחייו. בסדרה מובאות עדויות ממקור ראשון של רבים מהמעורבים בפרשה לאורך השנים ושל אנשים שעסקו ועוסקים עד היום בסיפור העלמותם של ילדי תימן מזרח ובלקן בשנות ה-50 – סיפור שממשיך להסעיר את המדינה גם 70 שנים אחרי צוות חידת משולם: יוצרי הסדרה: רני סער, אושר אסולין, יואב גרוס ועמי גלאם במאי ועורך: רני סער עורך ראשי: אושר אסולין מפיק ראשי ועורך אחראי - יואב גרוס מפיקה ראשית: מעין אברהם בית הפקה: יואב גרוס הפקות שחקנים: יואב לוי, מירב שירום, יהודה נהרי, גיא גורביץ', דנה מיינרט, שחף קהלני, חגית דסברג, יעקב יצחק סטופניצקי, שרה מנצור מרואיינים: נתן שיפריס, שושי זייד, עו"ד רמי צוברי, ד"ר רפי שובלי, עו"ד יוסי גמליאל #חידת_משולם

הסיפור האמיתי : ילדי תימן - פרשה לאומית לא פתורה

 

הודיעו להורים שהתינוקות מתו. 16 שנים מאוחר יותר, הם קיבלו צוי גיוס. אין גופה. אם יש קבר, הוא ריק. מלכתחילה, סרטוני הסברה הציגו את עולי תימן באופן גזעני, סעדיה רחוק מן האור שחי בלכלוך ובבערות. יגאל אלון בעצמו נתן תינוקת תימניה מתנה לחברים עקרים. הרב פורוש בראיון אמר שהוא פוחד לומר מי החוטפים.הוא אמר שכל המגזרים לקחו ילדים.החטיפות היו מאורגנות.מעורבים עובדים סוציאלים ,רופאים,אחיות.

מדהים..עובדות נכונות ואמיתית עכשיו רק נשאר למצות את הדין עם האשמים ולהכפיש את שמם של אלה שנפטרו והיה להם חלק בנושא. בתור אזרח במדינת ישראל אני מתבייש שזאת המדינה שלנו שחיו בה אנשים שאישרו את הזעזוע הזה והצער הרב שנגרם לאחינו בני העדה התימנית.

3 ועדות שהוקמו, הכחישו את הפרשה. מאבקו של הרב עוזי משולם העה שוב את הפרשה לכותרות וזה עלה לא בבריאות

כשמחבל בא בדרישות למלכת היופי הישראלית

טרוריסט חמוש פורץ למלון פאר ביוון ולוקח 15 בני ערובה.
הוא יורה צרור, פוצע קצין ויש לו דרישות. אם לא ימלאו אותן הוא יהרוג את כולם.
מה הדרישות?
מסוק מלא בדלק ועמוס בדולרים לא מסומנים? לא.
שיחרור מהכלא של חברים שלו? גם לא.
ארזים מלאים בארטיק מגנום וקינדר בואנו? תתפלאו, אבל לא!

ובכל זאת הדרישה לא פחות הזויה: הוא דורש את סילוקה של אחת המתמודדות מתחרות מיס עולם שמתקיימת ביוון באותו זמן.

השנה היא 1973, והמתמודדת היא לימור שריר (אז שרייבמן) שמייצגת את ישראל.
גורמים פונים אליה שתשקול פרישה מהתחרות, והיא מסרבת.
במקביל, מתווכים מנהלים משא ומתן עם החוטף, פייסל עבדול ראשיד.
מלכת היופי הישראלית נשארת בתחרות וזוכה במקום החמישי וחוזרת עם אבטחה כבדה לישראל.
בסופו של המשא ומתן המחבל משחרר את בני הערובה ומשוחרר לחופשי מיוון (בליווי סגן ראש ממשלת יוון ומפקד משטרת אתונה).
איזה מפגר. היה יכול לצאת עם מגנומים וקינדר בואנו...
לימור שריר היא היום רופאה.
היא גם סופרת שפרסמה שמונה ספרי סיפורת, ועוד סדרה נוספת של ארבעה ספרים בנושא דילמות רופא-חולה.

צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.

הרבה כבר נכתב על צפון קוריאה, אבל הנה דבר אחד שלא מרבים לדבר עליו - צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.
זה התחיל במלחמת קוריאה, אז לפי הסטטיסטיקות הזמינות, צפון קוריאה חטפה עשרות אלפי דרום קוריאנים, בדגש על אינטלקטואלים בעלי כישורים מועילים. המטרה הייתה לפצות על אבדן כוח אדם ובריחת מוחות בצד הצפון קוריאני מחד גיסא, וליצור מחסור בידע מקצועי בצד הדרום קוריאני שיקשה על המדינה היריבה להתאושש מן המלחמה מאידך גיסא.
פרויקט החטיפות המשיך גם אחרי שביתת הנשק של שתי הקוריאות. בשנות השבעים נחטפו אלפי אזרחים דרום קוריאנים על ידי סוכנים צפון קוריאנים בזהויות בדויות. המפורסמים שבהם היו צ'וי אוּן הי, כוכבת קולנוע דרום קוריאנית, והגרוש הטרי שלה שין סאנג אוק, במאי עטור שבחים שנודע בתור נסיך הקולנוע הדרום קוריאני.
צ'וי און הי נחטפה בשהותה בהונג קונג, על ידי סוכן צפון קוריאני שהתחזה לאיש עסקים שמעוניין להקים איתה חברת הפקות. אוק נחטף בזמן שחיפש אותה. בצפון קוריאה, הם הוכרחו להתחתן מחדש ולהפיק סרטים שישרתו את מטרות המשטר.
זה לא נגמר שם. עם הזמן, תכנית החטיפות התרחבה לשכנות רחוקות יותר באסיה, ובהמשך אפילו למדינות באירופה, במזרח התיכון ובאמריקה.
לפי עדויות שמסרו עריקים צפון קוריאנים שעבדו כסוכנים בשירות מולדתם, היעד הראשון היה אזרחים יפנים, ואחריהם ערבים, סינים ואירופאים. היטומי סוגה, אזרחית יפנית, נחטפה לצפון קוריאה מאזור מגוריה ביפן, ונלקחה לפי עדותה לאמן סוכנים צפון קוריאנים בשפה ובמנהגים היפניים. אנושה פנג'וי, אזרחית תאילנדית, שוכנעה על ידי אדם שהציג עצמו כתייר יפני להגיע לחוף הים, שם ארבו לה סוכנים שהעלו אותה על סירה וחטפו אותה למדינה המבודדת בעולם, כך לפי העדות שתיאר חייל אמריקאי שערק לצפון קוריאה במלחמת קוריאה וחי שם תקופה ממושכת.
אזרחית לבנונית האמינה שמסדרים לה עבודה בחברה יפנית ונלקחה במקום זאת לצפון קוריאה, אזרחית רומנית נפלה בפח של עבודה כציירת בהונג קונג או ביפן ומצאה עצמה בצפון קוריאה, צרפתיות פותו על ידי סוכן שהתחזה ליורש אסיאתי עשיר, עובדות מלזיות בסוכנות ליווי סינגפורית נשלחו לשמש מארחות במסיבה על סירתם של שני "תיירים יפנים" ולא נראו שוב, ואלו רק מקצת מן העדויות חובקות העולם שמגיעות מ־12 מדינות ומספרות על חטופים בני לכל הפחות 25 לאומים.
הסוכנים מעולם לא נתפסו, כך שאין עדויות מצילומים או מחקירות. אפשר היה לטעון ששום דבר מזה לא קרה, אילולא בוועידת יפן־צפון קוריאה הראשונה ב־2002 הודה השליט הצפון קוריאני דאז, קים ג'ונג איל, בחטיפתם של 13 אזרחים יפנים. אלו החטיפות היחידות שהמשטר הצפון קוריאני הודה בהן והתנצל עליהן.
עדויות ומחקרים מצביעים על מספר סיבות לקיומו של פרויקט החטיפות:
1. אילוץ אזרחים זרים, במיוחד יפנים, לשמש מורים פרטיים לשפה ולתרבות של ארצם, עבור סוכנים צפון קוריאנים שמתאמנים כדי להיטמע במדינות זרות.
2. גנבת זהויות למטרות מבצעיות.
3. הבאת מומחים מסוגים שונים שיידרשו לפעול למען המשטר.
4. הפיכת אזרחים זרים לסוכנים בשירות צפון קוריאה, כולל חינוך מחדש לפי כתבי שושלת קים ודוקטרינת הג'וצ'ה.
5. מציאת בני זוג לעריקים או חטופים שחיים בצפון קוריאה.
6. העלמת עדים לפעילות של סוכנים צפון קוריאניים.

סיפור חטיפה שאין שני לו בכל תחקירי ה-FBI מאז ומעולם

מוקדש לאוהבי קרימינולוגיה. התוכן קשה ולא מתאים לכולם. מדובר בסיפור חטיפה, שאין שני לו בכל תחקירי ה-FBI (על פי הודעה רשמית) מאז ומעולם.

הזוג בתמונה נראה רגיל נכון? מחובקים ומחוייכים, כאילו הכל טוב.
אך זה לא המקרה - האישה בתמונה היא קולין סטן (Colleen Stan) והגבר שבתמונה הוא קמרון הוקר (Cameroon Hooker). לא מדובר בזוג - מדובר בחוטף ובחטופה, אותה החזיק בתת תנאים במשך שבע שנים יחד עם אשתו ג'ניס הוקר. השניים חטפו את קולין ב19.5.1977, אז הייתה בת 20.
הזוג הסכים שקמרון יוכל לקחת לעצמו אישה נוספת שתהיה העבד שלו - בזמן שהיא כלואה בתוך קופסה מעץ (חסינה לאור או לאוויר צח) במשך 23 שעות ביממה. קמרון החתים את קולין על חוזה בה היא מתחייבת להענות לדרישותיו, והוא איים עליה כי ארגון בשם "The Company" ירצח אותה ואת משפחתה אם תנסה לברוח.
כך עברו להן 3 שנים של גיהנום, קולין - שהאמונה באלוהים הייתה הדבר העיקרי שהחזיק אותה - התנהגה בצייתנות לכל פעולותיו של קמרון, ובסופו של דבר תנאיה "השתפרו". היא יכלה לצאת להליכות בחוץ, לעבוד בגינה ואפילו לעשות בייביסיטר לשני הילדים הקטנים שלהם - כל זה כשיש לה נגישות לטלפון ולשכנים מסביב - והיא לא עשתה עם זה שום דבר.
בשנת 1981, קולין רשמה לעצמה הישג נוסף - קמרון התיר לה ללכת לבקר את ההורים שלה *לגמרי לבדה*. היא נפגשה עם הוריה, ולא סיפרה להם שום דבר ממה שקרה לה. ההורים שלה היו בטוחים כל הזמן הזה שקולין הצטרפה לכת כלשהי (בגלל צורת הלבוש המוזרה שלה, המחסור בכסף והיעלמותה בשנים האחרונות) וניסו להיות לא שיפוטיים ולא לנסות לתחקר אותה יותר מדי - שמא תיעלם מחייהם שוב.
חושבים שזה נגמר? יום אחרי זה, היא חזרה שוב לבית הוריה - יחד עם קמרון, "בן זוגה", כפי שהציגה אותו. שם נלקחה התמונה שלהם ביחד (מצורף), בה הם "קרובים ומאושרים".
קמרון נלחץ שהוא נתן לקולין יותר מדי חופש, והיא חזרה להיות מוחזקת בקופסת העץ במשך עוד שנתיים ארוכות. רק בשנת 1983 קמרון אישר לה להסתובב "חופשי" בבית, לדבר עם השכנים ואפילו ללכת לעבוד. יום אחד החליט קמרון שהוא רוצה שקולין תהפוך להיות אשתו השנייה. זה הקש ששבר את גב הגמל של ג'ניס אשתו, שהבינה איך כל חייה - חיה חיי עבדות בעצמה והייתה נתונה לשליטתו המלאה של בעלה. במשך שנה עברה תהפוכות, עד שיום אחד החליטה לגלות לקולין על כך שיש ארגון בשם "The Company", אבל קמרון לא באמת קשור אליו ואין עליה שום איום. קולין החליטה לעזוב את הבית, ובזמן שחיכתה לאוטובוס חזרה לבית הוריה - התקשרה לקמרון והודיעה לו שהיא עוזבת. באותו שיחת טלפון, הוא פרץ בבכי.
קולין חזרה הביתה. במשך שלושה חודשים לא דיווחה על המקרה למשטרה, אך כן הקפידה להתקשר לעיתים תדירות לקמרון, על פי בקשתה של ג'ניס, כדי לתת לו הזדמנות להתחרט על מעשיו ולשנות את דרכו. אחרי שלושה חודשים, ג'ניס היא זו שהתלוננה על בעלה למשטרה.
במשפט שנערך נגדו, ג'ניס קיבלה חסינות מלאה, והוא הואשם ונגזר עליו 104 שנות מאסר.
כיום, קולין היא אישה נשואה, יש לה בת והיא פעילה בארגון שמסייע לנשים שעברו התעללות. היא וג'ניס, שתיהן גרות בקליפורניה - אך אין ביניהן שום קשר.

סרט תיעודי על הסיפור, בה היא מתראיינת מול החדשות - The Kidnapping of Colleen Stan The Girl in the Box Crime Documentary

אמא של צ'רלי צ'פלין יהודיה

צ'רלי צ'פלין בן זונה? מסתבר שכן. אמו נחטפה במיוחד לצורך קריירה זו. היא אף נדבקה בעגבת ונפטרה בגינה.
השיטה הייתה פשוטה.
בערים עם אוכלוסייה יהודית גדולה ברחבי רוסיה ופולין, פורסמו מודעות על חיפוש נערות צעירות לשלל עבודות (עוזרות בית, מנקות) בארגנטינה. לעיתים גם פורסם "מידע אמין" על פוגרומים קרבים, וההורים המודאגים הציעו את בנותיהם בעצמם, מחשש לחייהם.
לעתים גברים צעירים ונאים מחו"ל חיפשו נערה בשידוך, וההורים הסכימו ברצון (בעיקר ממשפחות עניות). בנות בגילאי 13-18 עזבו את מולדתם עם הרבה תקוות לעתיד ורוד. הבטיחו שיהיו להן חיים נהדרים ונפלאים.
ברגע שעלו על סיפון אנייה הן גילו את האמת.
החינוך מחדש החל מיד.
אונס קבוצתי, מכות, התעללות, הרעבה עד לשבירת רוחם של הנערות. את המשך דרכם עד לחופי ארגנטינה הן העבירו בכלובים צפופים, נתונות לחסדי הגברים.
כשהגיעו לחופי ארגנטינה, הבנות נמכרו לסרסורים (היו 2 מקומות מכירה מרכזיים- "הוטל פלסטינה" ו-"קפה פריסיאן", שם הנערות הופשטו, נבחנו ונמכרו כמו בשר בקצביה) שהפיצו אותם לבתי בושת בכל רחבי המדינה.
כך, בשנים 1860 עד 1939 פעל קרטל הפשע הגדול והחזק בדרום אמריקה בכלל ובארגנטינה בפרט.
מייסדי הקרטל, נח טראומן, משפחת גולדנברג, אדי ויצמן וישראל מיירוביץ' קוראים לקרטל "צבי מגדל", על שם לואיס מיגדל, אחד המייסדים של ארגון הפשע....
רגע, מה???
כן. זה לא מתיחה ולא הלצה.
בחצי השני של המאה ה-19 החלה הגירה גדולה לארגנטינה מאימפריה הרוסית (ליהודים היו מגבלות רבות בחיי היומיום) בתקווה לחיים טובים יותר וב-1906 האוכלוסייה היהודית במדינה מנתה כחצי מיליון בני אדם. רובם היו גברים (10 גברים על אישה 1) ואנשים מחוגים מסוימים מיד זיהו הזדמנות לכסף גדול.
עם הזמן, מתגבש גרעין אשר מורכב מיהודים בלבד ומחליט להתמקד בסחר בנשים יהודיות ממזרח אירופה (ולא רק) והפעלת בתי זונות באזורים בהם ישנה אוכלוסייה יהודית גבוהה.
לאט לאט, אותו גרעין גדל והופך לקרטל פשע מאורגן.
בסוף המאה ה-19 הארגון מוכר נשים גם לדרום אפריקה וארצות הברית.
ב-1890, ההכנסה השנתי מבתי בושת ומכירת נשים הוא 50 מיליון דולר.
למרות שהארגון מורכב מיהודים, לנערות היהודיות אין הנחות. התנאים בבורדלים מזוויעים והבנות נאלצות לשרת 50-70 לקוחות ביום...
תקופת השיא של הקרטל הוא בשנות ה-20 של המאה העשרים, כאשר בשנים האלה יש לארגון 2000 בורדלים בארגנטינה וכ-1000 בברזיל.
ראש הארגון, זכריה זיטניצקי והמזכיר מקס זלצמן מתעקשים שכל הארגון והסרסורים בפרט חייבים להיות יהודים בלבד (דרכם עובר רוב הכסף).
גם האוכלוסיה היהודית בארגנטינה ברובה לא מתנגדת לפעילות הארגון (למרות שהיו כאלה שהתנגדו, כמו "פועלי ציון" והדברים באופן קבוע היו מגיעים לאלימות עם אבדות בנפש), כי "צבי מגדל" תורמת כסף רב לקהילה (בניית בתי כנסת וצרכים נוספים).
רחל ליברמן הייתה אחת מאותם הנשים אשר אולצה לעסוק בזנות.
היא מנסה להשתחרר ולחיות חיים עצמאיים אך הארגון לא מאפשר זאת (כל כספה נגנב ע"י סולומון קורן, סרסור מהארגון) ובסופו של דבר היא פונה לרשויות. היות ו"צבי מגדל" (שהאמינו בשלטון חזק) משלם כסף רב לממשלה לוקח לה זמן למצוא אנשים "נקיים".
למרות איומים רבים על חייה היא נחושה להעיד ("אני יכולה למות רק פעם אחת-לא אסוג מהתלונה". אלה מילותיה) וב-1930 לאחר משפט ממושך, רוב ההנהגה של הקרטל מוצאת את עצמה אחורי סורג ובריח.
רחל ליברמן מתה ב-1935 ממחלת הסרטן.
הארגון מפסיק לתפקד לגמרי ב-1939, עם תחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר הנתיבים הימיים נסגרים ע"י הנאצים.
לא ידוע מספר נשים מדויק אשר נפלו קורבנות לארגון הפשע היהודי. הערכות מדברות על 30 עד 80 אלף נשים.
רוב המסמכים על פעילות הארגון נשרפו בפיצוץ מכונית תופת, אשר התפוצצה ליד שגרירות ישראל בארגנטינה ב-1994.
נ.ב.
אחת מנשים אלו הייתה אימו של צ'ארלי צ'אפלין, האנה, אשר ב-1884 ברחה עם בחיר ליבה שבמציאות היה סרסור של "צבי מגדל" לדרום אפריקה. שם היא נמכרה, הוכרחה לעסוק בזנות ולאחר שנה וחצי ברחה כשהיא בהריון עם אחיו הגדול של צ'ארלי, סידני.
היא מתה ב-1928 מעגבת, שנדבקה בה מימיה כזונה...
הערה:
לאחר שנחום סורקין (פעיל ב-"פועלי ציון") חסם בגופו סרסורים אשר ניסו להכנס לתאטרון, בקהילה היהודית גברה ההתנגדות להשפעת הארגון. לבסוף הארגון נאלץ לקנות חלקות קבורה פרטיות כדי לקבור את הנערות (גם לסרסורים הייתה חלקה משלהם) ולבנות בתי כנסת משלהם.
ועדיין הרבה הגברים שמחאו על פעולות הארגון, המשיכו להתארח אצל נערות הליווי באופן קבוע...
מקור נוסף בעיקר:
"The Jewish Fight Against White Slavery 1870-1939"- Edward Bristow.

נערה ניצלה מרוע האנושות, בזכות חיות פרא.

השנה 2005, המקום: אתיופיה.
נערה בת 12 חוזרת לביתה מסוף יום לימודים, ללא ידיעה ש-7 גברים אורבים לה בדרך, במטרה לחטוף, ולחתן אותה בכפייה עם אחד מהחוטפים (תופעה מוכרת וידועה אפילו באו"ם, בעת ההיא). הנערה חסרת האונים נחטפה, הוכתה ונשבתה במשך שבוע ימים.
על פי דיווחי המשטרה המקומית, כנראה וקולות בכיה משכו 3 לביאות שפשוט רדפו אחרי החוטפים והפרידו בינה, לביניהם.
במשך כחצי יום הלביאות עמדו על המשמר;כשאותרה ע"י המשטרה, שלוש הלביאות השאירו אותה כ'מתנה' (כך הגדיר זאת שוטר מקומי) ופשוט הסתובבו ורצו לכיוון היער.
הנערה ניצלה מרוע האנושות, בזכות חיות פרא.
כמה אירוני.
*מומחה אריות מציין במקור שכנראה הלביאות "טעו" לחשוב שקול בכיה היה קול בכי של כפיר, מכאן הגעתם.
*יותר מסביר שהלביאות הפרידו בין החוטפים, לנחטפת בשם הפרדת החזקים מהחלש.
*הלביאות שמרו, לא פחות, שמרו! על הילדה במשך חצי יום, עד להגעתה של המשטרה
באפריקה של אז (קצת יותר מ-10 שנים) 70 אחוז(!) מכלל החתונות נעשו בדרך הזו - חטיפה, אונס וחתונה בכפייה..
*יתכן והלביאות היו טורפות אותה. אך, אילולא הן, יותר מסביר שהנערה הייתה ממשיכה לחיים של סבל ועינויים ממושכים.

ג'יין פול גטי: צרות של עשירים

ג'יין פול גטי הנו תעשיין בריטי שנולד באמריקה. ב1966 קבעו עורכי ספר השיאים של גינס כי ג'ין פול גטי הינו האיש הפרטי העשיר ביותר בעולם, עם הון של מעל 1.2 מיליארד דולר (כמעט 9 מיליארד בהתאמה ל2016). למרות שכסף בכלל לא היה חסר לו, אחת התכונות הבולטות של ג'ין הייתה קמצנותו - שכמעט עלתה בחיי נכדו.
ב10 ביולי, 1973, חטפו חברי כנופיית הדרנג'טה האיטלקית את ג'ון פול גטי השלישי, נכדו בן ה16 של ג'ין. החוטפים דרשו 17 מיליון דולר עבור שחרורו של ג'ון. משפחתו חשדה כי זאת מזימה של הנער כדי להשיג כסף מסבו. כאשר אביו של ג'ון ביקש את הכסף - ג'ין סירב.
4 חודשים מאוחר יותר, בנובמבר של אותה שנה, הגיעה מעטפה למשרדי עיתון יומי ברומא. המעטפה הכילה פיסת שיער, אוזן אנושית ודרישה שנייה של 3.2 מיליון דולר. החוטפים הזהירו כי אם לא ישלמו להם יפגעו עוד בג'ון פול: "האוזן הזאת היא של פול. אם תוך 10 ימים לא נקבל את הכסף - האוזן השנייה תגיע. במילים אחרות הוא יגיע בחתיכות קטנות".
גם לדרישה זו גטי לא הסכים ישר, רק כאשר הורידו את הכופר ל3 מיליון דולר, הוא הסכים לתת לאביו של ג'ון 2.2 מיליון דולר (הסכום המקסימלי עליו לא צריך לשלם מס) ולהלוות לו **בריבית** את שאר הכסף. זמן קצר אחרי תשלום הכופר ג'ון נמצא חי. כאשר התקשר לסבו כדי להודות לו – ג'ין סרב לענות לטלפון.
ג'ין הגן על התנהגותו על ידי שני טיעונים, הראשון הוא שתשלום כופר יסכן את שאר נכדיו בכך שיעודד אנשים לחקות את החטיפה. השני והמשמעותי יותר, גטי האמין שהכניעה לדרישותיהם של פושעים וטרוריסטים מלבה אלימות ואת פריעות החוק.
לאחר המקרה, ג'ון נשאר בטראומה והתמכר לסמים. כעבור 8 שנים הוא חטף שבץ שכנראה נגרם על ידי כמויות גדולות של אלכוהול וסמים - שאחריו הוא נשאר משותק, עיוור וחסר יכולת לדבר - עד מותו ב2011.
בשנה הבאה אמור לצאת סרט בנושא.
מוזמנים לשתף קמצן אם בא לכם

היום לפני 38 שנה (11.03.1978): פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף

היום הנו יום השנה ה-38 שנה (11.03.1978) התרחש פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף.
ביום שבת אחר הצהריים, 11 במרץ 1978, הגיעה לחוף מעגן מיכאל קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח, בסירות גומי. המחבלים יצאו לדרכם מנמל צור שבלבנון שלושה ימים קודם לכן. המחבלים הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שני מחבלים נוספים טבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. גייל רובין נרצחה על ידי מחבלים בשמורת הטבע של מעגן מיכאל והייתה לקורבן הראשון של פיגוע כביש החוף.
גייל עבדה כעורכת בהוצאת ספרים מרכזית בניו יורק, אולם לאחר טיול לישראל בשנת 1969, היא החליטה להישאר. בישראל החלה לצלם, ועסקה במגוון נושאי צילום. עבודותיה הוצגו בין השאר במוזיאון היהודי בניו יורק. בזמן הרצחה עסקה גייל בפרויקט צילומי של תיעוד החי והצומח התנ"כי בארץ ישראל. המחבלים בהם נתקלה, ירו בה בראשה והרגוה. ליד גופתה נמצאה המצלמה ובה התמונות האחרונות שצילמה.
המחבלים רצחו את הצלמת והמשיכו בהליכה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד", עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול. המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.
ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב.
כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל יעקב פז שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף.
אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל. בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71.
בתגובה לפיגוע זה, ולפיגועים אחרים, יצאה מדינת ישראל למבצע ליטני בדרום לבנון. שני המחבלים שנותרו בחיים, חאלד חוסיין וחוסיין פואד, הועמדו לדין בבית המשפט הצבאי בלוד. חאלד חוסיין שוחרר בעסקת ג'יבריל.
לאחר הרצחה של גייל רובין, הוציאו הוריה ספר עם צילומיה בשם Psalmist With a Camera: Photographs of a Biblical בשנת 1979, וכן הוקם מרכז צילום על שמה במעגן מיכאל.

באיראן נערכות תהלוכות לציון יום השנה ה-36 להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן (4.11.1979).

באיראן נערכות היום תהלוכות לציון יום השנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן (4.11.1979). בתמונות: מפגינים נושאים דגם של ארון קבורה ועליו תמונתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה והכיתוב "מוות לאמריקה"; מפגינים מניפים שלטים ועליהם הסיסמה "מוות לאמריקה"; בובה של אובמה כליצן.
תזכורת: בתאריך 4 בנובמבר, 1979, "קיצונים" אירנים חמושים השתלטו על שגרירות ארצות הברית בטהרן - פיגוע המיקוח הזה התרחש במהלך המהפכה האסלאמית ששטפה את אירן בסוף שנות ה-70. אותם "קיצונים" הנם מאות סטודנטים שעברו הסתה דתית להתחזק ולהתקרב לאסלם ולהוציא לפעול פעולות טרור כנגד המערב באוניברסיטאות באירן. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן הונהגה על ידי קבוצה שנקראה "הסטודנטים של קו האמאם" - גוף סטודנטיאלי אקטיביסטי, ששימש כמסגרת אידיאולוגית עבור סטודנטים תומכי ח'מיני. עובדת השתייכותם לארגון זה נתנה להם לימים "נקודות זכות" בעיני ח'מיני, והייתה אחד מהגורמים שהביאו רבים מהם להפוך ברבות השנים לדמויות מפתח במשטר האיראני.
במהלך ההשתלטות חדרו מאות סטודנטים בסיוע כוח מתוך משמרות המהפכה לשגרירות האמריקנית בטהראן. הסטודנטים החזיקו בצוות העובדים כבני ערובה למשך 444 ימים, תוך שהם מבודדים אותם וחוקרים אותם ממושכות. במהלך ההשתלטות, נלקחו 52 אמריקנים מעובדי המקום כבני ערובה. שחרורם הותנה בהסגרת השאה המודח שקיבל מקלט בארצות הברית. 52 בני הערובה האמריקנים הוחזקו במשך 444 ימים.
כמעט חצי שנה מנסים האמריקאים לשחרר אותם במשא ומתן, וכשזה לא מתקדם לשום מקום הם מחליטים לצאת למבצע צבאי לשחרור בני הערובה במאי 1981 ( EAGLE CLAW ), שהפך למפלה פוליטית עבור הנשיא קרטר. במהלך המבצע, נהרגו שמונה חיילים אמריקנים. 
הפעולה נחשבת למורכבת במיוחד ובמסגרתה הכוחות יקימו מתחם ובו שדה תעופה, משם יצאו הכוחות המיוחדים למבצע השחרור. בכך הם עוברים על חוק בלתי כתוב שקובע שמבצע קומנדו אמור להיות פשוט עד כמה שניתן. מסוקים ומטוסי תובלה מגיעים לאתר הראשון בשם "קוד מדבר 1" ומהר מאוד המבצע משתבש. בשל סופת חול טייסי המסוקים מתקשים לתפקד ומפקדי הכוח מחליטים לבטל את המבצע. במהלך הנסיגה אחד המסוקים מתנגש במטוס תובלה ושמונה חיילים נהרגים. באנדרלמוסיה שנוצרה נוטשים האמריקאים מסוקים בשטח, כולל כאלה שלא נפגעו כלל (חלקם משרתים עד היום במסגרת חיל האוויר האירני) וכן חלק מהגופות. חמור מכך, הם משאירים מאחור מסמכים שכוללים את תכנית המבצע ושמות של סוכני CIA באירן.

אחמניז'אד, אז והיום

בני הערובה שוחררו, כאמור, רק אחרי 444 ימים של שבי. כתוצאה מכישלון המבצע, האמריקאים משנים את מבנה היחידות המיוחדות ומקימים בארה"ב את פיקוד המבצעים המיוחדים. הם מקימים את החטיבה האווירית 160 ("מתגנבי הלילה") ואת צוות 6 ללוחמה בטרור במסגרת ה-Navy Seals. בני ערובה שהוחזקו בשגרירות, זוכרים את הנשיא הנבחר של איראן כאחד ממנהיגי המשתלטים על המתחם. מחמוד אחמדינג'אד זוהה כאחד מהמשתלטים שחקרו אותם. הוא גם מוכר כאדם שהיה ממתכנני ההשתלטות. ידוע היה, כי רבים ממנהיגי הסטודנטים בעת ההשתלטות ב-1979 הפכו עתה לנושאי משרות בכירות במשטר האיראני.
ההשתלטות על השגרירות שימשה את המשטר המהפכני להוקעת יריביו (הצגת "הוכחות" מהשגרירות על קשריהם עם ה- CIA ), לחשיפת המהפכה האסלאמית בעולם ולהשפלתו של נשיא ארה"ב דאז קרטר (החטופים שוחררו ביום השבעת מחליפו, הנשיא רייגן). האירוע סימל את ראשית המתקפה האידיאולוגית האיראנית נגד ארה"ב ("השטן הגדול") והמערב, ונחשב לאירוע מעצב ביחסי איראן-ארה"ב. לאחריו חל שינוי מקיף במעמדה של איראן בזירה הבינלאומית, וקשריה עם ארה"ב נותקו. מאז האירוע, מייצגת שגרירות שוויץ את האינטרסים האמריקאיים באיראן.
ההצלחה הגדולה של מהלך ההשתלטות על השגרירות הקרינה על המוטיבציה לפעולות חטיפה עתידיות, ובכלל זה גל החטיפות של זרים בלבנון על ידי חזבאללה בשנות השמונים. האירוע זוכה גם כיום ללגיטימציה רחבה באיראן ונחשב לאחת מחוויותיה המכוננות של המהפכה האסלאמית. ביום השנה להשתלטות על השגרירות האמריקנית (ה-13 באבאן תאריך ההשתלטות עפ"י לוח השנה הפרסי, החל ב-4 בנובמבר), הנו התאריך בו מצוין האירוע באיראן באופן רשמי. במהלכו נערכות תהלוכות והפגנות אנטי-מערביות בשטחי שגרירויות מערביות באיראן, בעיקר השגרירות הבריטית (המהווה, בעיני האיראנים, את "הדבר הקרוב ביותר" לנוכחות אמריקנית במדינה). אתוס ההשתלטות על השגרירות משמש ככלי הרתעתי עבור איראן להפגנת העמידה האיראנית האיתנה מול הקהילה הבינלאומית במיוחד על רקע הקצנת העמדות בסוגיית הגרעין. לאורך השנים נערכו הפגנות אלימות מול מתחם שגרירות ארה"ב הריק (הנקרא כיום "קן המרגלים") ושגרירויות מערביות נוספות, במהלכן נעשו ניסיונות טקסיים לחדור לתוכן. בנוסף, לאחר קבלת החלטת מועצת הביטחון 1737 (החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מ- 23 בדצמבר 2006 המטילה סנקציות על איראן לאחר שזו סירבה להשעות את תוכנית העשרת האורניום שלה ואת תוכנית הטילים כפי שנדרשה לעשות על פי החלטה 1696 מיום 31 ליולי, 2006), נשא הנשיא אחמדינז'אד נאום בשטח שגרירות ארה"ב לשעבר המגנה את המערב (24 בדצמבר, 2006). אירועים אלו משמשים ככלי ניגוח של איראן כנגד המערב וכמחאה כנגד פעולות מערביות, כדוגמת סדרת הפגנות שנערכה במהלך החודשים מאי-יוני, שנת 2004, מול שגרירות בריטניה בטהראן מחאה על מדיניות ארה"ב ובריטניה בעיראק והפגיעה במקומות הקדושים בה. נוצר הרושם, כי המשטר מעודד ומשמר את התופעה. מרבית ההפגנות מאורגנות על ידי הבסיג' השואב ממילא השראה מהאתוס המהפכני של ההשתלטות על השגרירות האמריקנית ב-1979. לעיתים מתאפיינות ההפגנות בניסיונות לפרוץ לשגרירויות ובקריאות לשחזור המאורע, בין היתר ככלי הרתעה.

בישראל מנציחים מחבלים מוסלמים שרוצחים יהודים

כאשר בנות נאנסו בטרמפים, אסרו הורים על בנותיהם לעלות לשום רכב. 

כאשר היו חטיפות חיילים, אסר הג"א על כל החיילים לעלות על כל הטרמפים. 

כשאשה נפגעת מגבר, היא נזהרת מכל הגברים. 

אז למה לעזאזל, זו גזענות לא לרצות סביבי ערבים, ולא להעסיק אף ערבי?

משה תמם הי"ד, חייל בן 19 נרצח על ידי ערבים, בקיץ תשמ"ד, שנת 1984 לספירתם. בשבועות האחרונים הועלתה הצגה בתיאטרון בחיפה על חייו של אחד מרוצחיו הערבים - וואליד דקה, מחבל שרצח את תמם עם מחבל נוסף באקה אל גרביה. אחייניתו של הנרצח, אורטל תמם הותקפה בידי באי ההצגה, בעת שהפגינה נגד העלאת ההצגה בתיאטרון.
אני משתפת כאן את הסרטון שמתעד את חלק מהתקיפה המילולית והפיזית שעברו אורטל בעצמה וחברתה של אורטל תמם, בזמן שמחו על קיום הצגה "הזמן המקביל" בתאטרון "אלמידאן" בחיפה, המציגה אותו כקורבן, כאדם, ונותנת לגיטימציה לטרוריסטים ולמעשי רצח נתעבים על רקע לאומני. ההצגה אף הועלתה בקאמרי בשפה הערבית עם כיתוביות. תאטראות אלו ממומנות מכספי ציבור, מהמיסים של כולנו. לא ייתכן שמחבל ערבי ישראלי שפעל נגד מדינת ישראל וחטף ורצח חייל ישראלי יקבל מימון ישראלי רשמי תחת חסותה של עיריית חיפה. מדובר בארוע המבזה את זכר חללינו שנפלו קורבן לארועי טרור ולתקיפת מחבלים בניגוד לכל כלל הומניטרי של האו"ם ולכללי המוסר.
משה תמם יצא לחופשה ב-6 באוגוסט 1984. הוא נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה שבטבריה. בשעות הערב הוא חזר באוטובוס לתל אביב ובתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. ארבעה ימים לאחר מכן נמצאה גופתו בסמוך למבוא דותן שבשומרון עם סימני חבלה בראשו ונקב של כדור חודר בחזהו. מפסק הדין עולה, כי דקה פיקד על חטיפת החייל לצרכי מיקוח. הוא הורה על רציחתו במקרה ותהליך ההעברה יסתבך. מדובר באחד האסירים הפוליטיים אזרחי ישראל הוותיקים ביותר. הוא נכנס לכלא ב-1986 ונשפט למאסר עולם בלי הקצבת עונש. בשנת 2012 הוקצב עונשו ל-37 שנים. 
שתי המפגינות הותקפו הן מילולית והן פיזית בידי השחקנית (בסדרה עבודה ערבית, ערוץ 2) ועובדת התאטרון סלווה נקארה. לא מדובר בהפגנת אנשי ימין קיצוני כפי שהיא והתאטרון טוענים. מדובר במחאה מוצדקת וכואבת של שתי נשים בלבד, שמטרתה למחות על כך שנותנים לגיטימציה למחבלים, מציגים מחבל כקורבן, כאשר ברור מי הקורבן האמיתי - משה תמם הי"ד שבגיל 19 נחטף, עונה יומיים ואז המחבלים ירו בו בראשו, רצחו אותו בדם קר.
אני לא מעלה בדעתי שתתקיים הצגה שתציג את "האדם מאחרי הסטטיסטיקה" באשר לרוצחי הנער הערבי מוחמד אבו-חד'יר. מדוע מועלית הצגה שמפארת מחבל? ובכלל במימון כספי ציבור של מדינת ישראל? הרצחת וגם ירשת?
גם משה תמם ז"ל, שנרצח בהיותו נער בן 19 בלבד בידי המחבל המוסלמי וו'ליד דקה, אינו סטטיסטיקה. גם לו היו חיים וחלומות. משה כבר לא יתחתן לא יהיו לו ילדים, ולא יהיה לו תואר שני (המחבל התחתן ועשה תואר שני בזמן שהותו בכלא).
כשהמפגינות הגיעו לתאטרון כדי למלא את חובתן המוסרית במסגרת מדינה דמוקרטית כמדינת ישראל ולממש את חופש הביטוי, השחקנית סלווה נקארה דיברה אליהן בגסות רוח וברוע שלא ייאמן. היא אמרה לאורטל: "וזה שאת מוחה כאן יחזיר את דוד שלך? תסתמי, תסתמי, את סותמת, תתנחלו כאן, את כזו נמוכה". כשחברתה של אורטל צילמה את מעשיה בנייד שלה, היא הסתערה עליה, היכתה אותה והעיפה את הנייד מהיד באלימות.
כדי למנוע מהשחקנית לחטוף את הנייד ולשבור אותו בגלל הסרטון שמצולם בו, היא ברחה כדי לשלוח מהר את הסרטון למישהו. החברה חזרה אחרי כמה שניות כששמעה צעקות רמות והבינה שתוקפים את אורטל פיזית. ואכן, כשהסתכלה, היא ראתה את סלווה דוחפת בברוטאליות את אורטל. אנשים הרחיקו אותה מאורטל.
בהמשך המוחות פגשו בשמאל הכי קיצוני שקיים בישראל, יהודים וערבים, אנשים רעים שלא התביישו, ביודעם שמדובר במשפחה שכולה, אשר צחקו למוחות בפנים, לעגו להן, עשו בפניהן תנועות מגונות, רקדו להן בלעג מול הפרצוף, מחו כפיים בלעג וקראו להן רוצחים, נאצים, פאשיסטים. הם רקדו ושרו שם עם דגלי פלסטין. הלכתי פעמים רבות להצגות ומעולם לא ראיתי אנשים מגיעים עם דגלים. זוהי הראיה לכך שמדובר בארוע פוליטי לאומני ולא בארוע תרבות. ההצגה הוצגה לרגל "יום האסיר הפלסטיני" שארע ביום שבת האחרון, ה-25/4/15.

נבלות.בתיאטרון בחיפה הועלתה היום הצגה על חלומותיו של וואליד דאקה מחבל ערבי ישראלי שירה לפני כשלושים שנה בחייל משה תמם הי״ד והשליכו לדמם למוות בדיונות ליד פרדס חנה. התיאטרון הזה ממומן על ידי המדינה ועיריית חיפה. עיריית חיפה - האוויר אצלכם באמת מזוהם. (לא להאמין, אבל הסרטון הזה צולם היום בתיאטרון בחיפה)
Posted by ‎יגאל דילמוני‎ on Saturday, April 25, 2015

מדובר בניצול של אמנות לתמיכה במחבלים. זהו הישראלי המכוער באמת. אני לא בטוחה ממה אני המומה יותר, מהתקיפה המילולית הרעה והמכוערת או מהתקיפה הפיזית, להלן הסרטון לשיפוטכם:

עד מתי רשעים יעלוזו ??! הסרטון הזה שרט לנו את הלב לראות את הילדות האלו נלחמות על משהו שאמור להיות טאבו במדינה שלנו.טל משיחאחת משחקניות התכנית "עבודה ערבית" סלווה נקארה חדאד, בין העבודה בערוץ 22 מוציאה הצגות לכבוד רוצחי העם היהודי. כאן בסרטון תוכלו לראות את העימות בינה לבין אורטל תמם, אחייניתו של משה תמם ז"ל שסלווה הפיקה למען הרוצח של דודה הצגה. כמובן, עדת יהודונים הגיע לצפות בהצגה אשר הועלתה הערב בתאטרון אלמידאן בחיפה, באותו השבוע של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
Posted by ‎אמאלנד‎ on Saturday, April 25, 2015

אנא חתמו עכשיו על העצומה ושתפו את הפניה: הצגה של מחבל שרצח חייל? לא מהכיס שלנו!  משפחת החייל משה תמם ז"ל שנרצח באכזריות על ידי מחבלים נאלצת להיאבק בכדי שכספי המיסים והארנונה שלנו לא יממנו הצגה המבוססת על כתבי הרוצח ואליד דקה. אנו אזרחי ישראל, מכל הקשת הפוליטית, יהודים ולא יהודים, קוראים לעריית חיפה ולמשרד התרבות להפסיק לאלתר ולצמיתות את תקצוב תיאטרון אלמידאן שבחר להפיק ולהעלות הצגה המבוססת על כתבי הרוצח הנתעב ואליד דקה ועל חלומותיו ושאיפותיו.
חלומות ושאיפות שהחייל משה תמם ז"ל - שנחטף, עונה ונרצח באכזריות על ידי דקה וחבריו - לעולם לא יזכה להגשים. לא יעלה על הדעת שכסף ציבורי יממן הצגה מכתביו של רוצח חייל צה"ל. לא ייתכן שהציבור ייאלץ למממן בעל כורחו תאטרון המקדם באופן שיטתי תעמולה קיצונית ומסיתה. המציאות הזו מנוגדת לכל הגיון ולכל אמת מוסר והיא מוכרחת להשתנות. אנא חתמו על העצומה והעבירו הלאה לכל חבריכם - אנחנו חייבים את זה לא רק למשה תמם ז"ל ולמשפחתו אלא קודם כל לעצמנו.תמונה זו של הרב כהנא, היא מהלוויתו של משה תמם. אין צורך במילים נוספות.

כוחות הביטחון הרגו את המחבלים שרצחו את שלושת הנערים

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם. (תהילים, יח: לח)

השמועות ביום שישי בצהריים על חטיפה. הטירוף בהודעות הווטסאפ. ההודעה הרשמית.
השמות לתפילה שמגיעים ממש בערב שבת - נפתלי בן רחל דבורה, גלעד מיכאל בן בת גלים, אייל בן איריס תשורה.
עצרת תפילה ענקית בכותל ביום א'. עצרת שירה ענקית בכיכר רבין כעבור כמה ימים.
שלושת האימהות הולכות ונחשפות לציבור. מסיבות עיתונאים שבהן אומרים תודה לצה"ל, למדינה, לעם ישראל, לקדוש ברוך הוא, לצלמים שעומדים בשמש. הנסיעה של האימהות לאו"ם. הגישושים לקראת נסיעה לאפיפיור.
אלפים, אלפי אנשים בארץ ובעולם באירועי הזדהות.
חיפושים וחיפושים וחיפושים בשטח. 18 ימים של סימני שאלה ותקווה, כשמערכת הביטחון מדגישה "הנחת העבודה היא שהם בחיים", למרות כל הסימנים הרעים. רחלי פרנקל אומרת לקבוצת ילדים שמספרים לה שהם מתפללים: "השם לא עובד אצלנו, אל תישברו אם הם לא יחזרו".
וערב אחד, הבשורה על מציאת הגופות.
ולספר את זה לילדים שלך. למחרת, הלווית הענק במודיעין. ואז צוק איתן, וצבע אדום בכל הארץ, וצווי 8, וגלים פתוחים, והפסקת אש, והמשכנו הלאה.
גדעון סער פורש, נינט מתחתנת, בג"צ פוסק בעד המסתננים.
ופתאום הבוקר הידיעה הזו שהרוצחים מתים, והרמטכ"ל מודיע: "הסתיים מבצע שובו אחים".

"כשמצאנו את הגופות של נפתלי, גיל-עד ואייל, אמרתי שמי שביצע את החטיפה והרצח של הנערים שלנו - דמו בראשו", והוספתי כי לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם ואין זה משנה היכן ינסו להסתתר; ואמרתי "זוהי המשימה הראשונה שלנו והיא תבוצע". הבוקר היא בוצעה".

זוהי לשון ההודעה הרשמית ששחרר בצהרי יום אתמול, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ערב ראש השנה תשע"ה. הודעה זו נמסרה לאחר שכוחות הבטחון הישראלים איתרו את שני המחבלים - מרוואן קוואסמה ועמר אבו עיישה בחברון, מדובר באנשי חמאס שלא פעלו על דעת עצמם. הגיעו אליהם וניסו לעצור אותם. מחבלים אלו נושאים על ידיהם את דמם של הנערים היהודים גיל - עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד. הרוצחים התנגדו למעצר. בשלב מסוים, התנגדות זו למעצר, תוך סיכון חייהם של אנשי כוחות הבטחון הישראליים, הביאה למותם של הרוצחים.
זה סימן טוב לשנה החדשה. עם זאת, המעגל עדיין לא הגיע לסופו. עדיין לא סגרנו חשבון עם המבצעים. אמנם המחבלים מתים. עם זאת, המעגל יישבר ברגע שמימון הטרור והארגונים המוציאים אל הפועל פעולות אלו יופסק. ברגע שהמימון יפגע, פעולות אלו יופסקו - לא יהיה לארגונים אלו דרך לממן עסקאות לרכישת חומרי חבלה, כגון טריגרים - מנגנון הפעלה למטענים, נשקים, כדורים, בניית מנהרות עוקפות גדר וטילים לירי אל עבר ישובי יהודים. יותר מזה, הם לא יוכלו עוד לממן מחבלים שנמצאים בישרא ומעבירים את זמנם בעונש מאסר עד שישוחררו בעסקה הבאה, לא עלינו, בטרם החזירו נשמתם לבורא.
ידוע שמדינות הנפט הערביות מממנות פעולות טרור - מדינות כמו קטאר, סוריה וכווית שולחות כסף לארגוני הטרור בעזה, ביהודה ושומרון ובדרום לבנון, זה עוד לא נגמר. זה יגמר כשהמימון יגמר ולא יגיע עוד כסף למימון טרור. צריך לטפל בבעיה מהשורש.
עדיין, מבחינתי, אנשי כוחות הבטחון - חייי צה"ל ואנשי השב"כ, אשר עושים עבודת קודש זו, הם אנשי השנה שלי. הם אלו שמגינים עליי ועל המדינה שלי.
שנה טובה ויישר כח.


לא נשכח ולא נסלח

השפה אותה מבינים בארגוני הטרור במזרח התיכון והצעה ללוחמה נכונה בטרור

הרוצה בשלום יכון למלחמה!

ב- 1985 החיזבאללה חטפו בסיוע סוריה 4 אנשים משגרירות רוסיה בלבנון.
הרוסים, בתגובה, שלחו ללבנון את יחידת אלפא - יחידה מיוחדת לטיפול במצבי טרור. כשהגיעו, בן ערובה אחד כבר נהרג. הלוחמים איתרו את אחד מבני דודיו של אחד החוטפים. לפני שהם ירו לו בראש, הם חתכו לו את הביצים בעודו בחיים (כן, את הביצים) ושלחו אותם לחוטף ביחד עם רשימה של יתר קרובי משפחתו.
מאז ולמשך עשרים שנים הבאות, אף אזרח רוסי לא נחטף על ידי ערבים Barry Davies, (2005). The Spycraft Manual: The Insider's Guide to Espionage Techniques
בראיון שנתן מאוחר יותר בני מוריס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון, הוא אמר "ככה הסובייטים עובדים, הם עושים דברים - לא מדברים עליהם ,כי זאת השפה שהערבים מבינים. "
מאז סוף שנות ה-80, נראה שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עם פעילות הטרור המופנית נגדה מצד ארגוני הטרור הערבים. הדבר נובע בעיקר משינוי במדיניות, כאשר בניגוד לעבר, הפכה ליותר הומניטרית מול גורמים חסרי צלם אנוש. היא מוצגת בתמונה מצד שמאל - מטרה לספק להם הטבות והקלות. עד לשינוי מדיניות זה, ישראל לא נהגה לנהל משא ומתן עם טרוריסטים וכך, הפגינה את כוחה. מחבלים חטפו מטוס? סיירה מטכ"ל נשלחה למקומות שונים ברחבי העולם כדי לשחרר את החטופים. השכנים הערבים פתחו במלחמה או איימו על שלומה של ישראל כמו באמצעות ניסיון פגיעה במקורות המים של הכינרת בסוריה? מדינת ישראל הפעילה עוצמה צבאית. לא הייתה התרפסות ואיום על ישובי הפריפריה לא היה מקובל. יש לגייס את התקשורת הישראלית להסברה, בניגוד למצב כיום, בו התקשורת מעוותת ומציגה הסברה פוליוודית.
בניגוד לכך, כיום, על פי המדיניות, תקיפות כנגד יהודים של יחידים וקבוצות לא זוכות לתגובה ראויה מצד המשטרה, הצבא והרשות השופטת. מדיניות חדשה זו יושמה מאז האינתיפדה השניה. כמו שנאמר, המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר אל רחמנים. אסור היה מלכתחילה להפוך את היהודים לקורבן. לעולם לא שוב! אני מציעה לאמץ את המדיניות הזו של הרוסים, מדיניות אותה יישמה מדינת ישראל בעבר - לא מנהלים משא ומתן עם מחבלים. ממש כמו שישראל פעלה במבצע אנטבה.

כך מגיעים למעמד של רוסיה בעולם - שימו לב, המעצמות הגדולות והחזקות בעולם הם המדינות שכשתוקפים אותם, הם מאבדים את הראש ונכנסים בך כאילו אין מחר. העולם הנאור לא יודה בזה, אבל ככל שמדינה עומדת על שלה כך היא מוערכת יותר. למעשה, המעמד של מדינה בעולם נקבע לפי התלות שלה במדינות אחרות (או יותר נכון אי-התלות שלה) מדינה ששניתן להפעיל נגדה הכי פחות מנופי לחץ היא המדינה בעלת המעמד הגבוה ביותר. ככה שאם מישהו יחטוף ישראלי וישראל תתפוס את הבן דוד שלו, לא משנה כמה נעמוד על שלנו, אף אחד לא ישתוק לנו אם נחתוך לו את הביצים ונשלח אותם לחוטפים כמו איזה מאפיה. הגיע הזמן להפסיק את המשא ומתן ולהחזיר את ציפי לבני הביתה בלי פרס נובל לשלום כשהיא עדיין בתולה מאחור.
כך העולם הנאור משתמש בבקרת נשק - נשק משמש כאסטרטגיה. ככל שהעוצמה הצבאית חזקה יותר, כך מדובר בשובר שוויון. פצצת אטום למשל הנה נשק שובר שוויון. רוב הנשק האטומי בעולם מוחזק על ידי ארצות הברית ורוסיה. שתי מעצמות אלו נמצאות במרוץ חימוש אחת מול השניה, סוג של מלחמה קרה. מעצמות אלו משתמשות בעוצמה הצבאית שלהן כדי לפרק מדינות אחרות מנשק לא קובנציונלי, תוך התמקדות במדינות באסיה ובמזרח התיכון - הודו, פקיסטן, אירן וכדומה. ישראל ידועה כמעצמה צבאית בעלת יכולת ותעשיה צבאית עצומה. יש לנו את הכלים, עלינו ליישם אותם בתבונה, כמו שיושמו בשנות ה60 וה-70.

המקום הבטוח בישראל בו ישראלים תמיד מוגנים

אל תסעו בטרמפים. זה מסוכן ויחטפו אתכם.
אז איך ניסע? בתחבורה הציבורית, באוטובוס.
אבל רגע, איפה נרצח החייל חן אטיאס הי"ד? באוטובוס....
בעצם עזבו אתכם מאוטובוסים. סעו במוניות למרות שזה יקר.
רגע, אבל גריגורי רבינוביץ' היה נהג מונית וגם הוא נרצח על ידי ערבים.
אז אולי נתנועע בסיוע מטוסים?
הרי את פיגועי ה-11 בספטמבר הערבים ביצעו כשחטפו מטוסים ורק לפני שבוע הערבים חטפו מטוס קל בצפון עם טייס יהודי כדי לבצע פיגוע.
אז תעזבו הכל ותיסעו רק ברכב הפרטי שלכם.
אבל גם ברוך מזרחי נורה ונרצח על ידי ערבים בדרך חזרה מליל הסדר. אז מה, מפסיקים עם כלי התחבורה והולכים ברגל?
שלי דדון הלכה ברגל. היא הייתה בדרכה לראיון עבודה ונרצחה על ידי מחבלים ערבים.
טוב, די! לא יוצאים מהבית! אין מה לחפש בחוץ!
בני משפחת פוגל בכלל נרצחו בביתם עוד בשנתם על ידי ערבים! הם בכלל לא יצאו מהבית ולא היו צריכים לצאת מהבית כדי שערבים יטבחו אותם.
אולי נעבור לגור במערות? שם בטוח לא ירצחו אותנו. או שגם לשם יגיעו הערבים.
השם יקום דמם של הנרצחים.

משטרת ישראל אינה משטרה יעילה ומועילה. לכן, האזרחים אינם בטוחים

"אם המוקד המשטרתי היה מתפקד בצורה מקצועית והיה מגיב כמו שצריך לקריאת המצוקה מהחטוף, יש סיכוי לא מבוטל ששלושת הילדים היו היום בריאים ושלמים בבית. מרגע שהתקבלה שיחת החטיפה, המשטרה הייתה חייבת לעשות את העבודה. היא לא עשתה זאת, מבחן התוצאה חמור מאוד, ואין סביבו ויכוח. הנושא של הפעלת המוקדים במשטרה הוא סוגיה מורכבת מזה הרבה מאוד שנים. קמו לא ועדה אחת ולא שתיים שעסקו בענייני המוקד ובמבחן התוצאה עדיין יש בעיות תפקוד רציניות מאוד במוקדים של המשטרה, זאת האמת. זה שיש שיחות הטרדה, זה לא תירוץ בשום אופן לתקלה בתגובת המשטרה לאירועי אמת. המשטרה צריכה לתת לזה תשובות ולא לתת תירוצים. אם אחת ולתמיד יחליטו שלא יושבים יותר ילדים במוקדי המשטרה – ובמקומם הופכים את המוקדים למקצועיים יותר, מאויישים בשוטרי סיור ותיקים שמכירים את השטח, יודעים את העבודה ומסוגלים להבדיל בדיוק בין שיחה אמיתית לשיחה שאיננה כזו. הניסיון עושה את ההבדל."

~ על מחדל מוקד 100 של המשטרה בעת חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון ביוני 2014 (יונתן אוריך, ניצב בדימוס: "האחריות – על מפקד מחוז ש"י", באתר nrg, 1 ביולי 2014)

לפני שבועיים התקשרתי למשטרה כשגבר ניסה לאנוס אצלנו עובדות במעלית. התקשרתי אליהם עוד מקבלת המדווחת הראשונה. השוטרת שישבה במוקד ניתקה לי את הטלפון שוב ושוב. לכן, נאלצתי לצאת לתפוס את האנס בעצמי עם קבלת המדווחת השלישית כדי למנוע פגיעה בנשים נוספות.
ניידת משטרה הגיעה אחרי כמעט שעה, למרות שאמרתי למוקד שמדובר בארוע מתגלגל שמתרחש כרגע ואני עם מאבטח עושים מרדף אחרי האנס.

******
אני גרה ליד שכונת הרכבת בלוד וזה לא מזיז למשטרה כשערביי השכונה יורים על היהודים זיקוקים וכדורים חיים. הבניינים שלנו מחוררים והקריאות שלנו נותרו ללא מענה. אנחנו גם סובלים מתג מחיר שהערבים עושים לרכבים שלנו ולרכושנו הפרטי. למרות שמדובר בפשע על רקע לאומני, המשטרה לא נוקפת אצבע, אלא רק כשלראש העיר זה נמאס והוא הודיע למשטרה חד משמעית שאם השוטרים לא מגיעים, הוא נכנס לשכונה להפסיק את האיום.
ברור שהשוטרים לא הגיעו. לכן עו"ד רביבו עשה את המעשה הראוי והתעמת עם היורים. בין רגע נשלחו מעל ל-10 ניידות למקום העימות ונלקחו עצורים.

****
בעוד שבועיים אני צריכה להעיד נגד שודד אלים שנאלצתי לתפוס בעצמי לבד ולשבת עליו במשך 50 דקות עד שהמשטרה הגיעה, כשתחנה נמצאת במרחק 75 מטר מהמקום. מדובר בשודד שזו הייתה הפעם השנייה ששדד את הסופרפארם תוך שעתיים.
בדרך כלל, לפי דיווחים של הנהלת הסניף, הוא שודד את הסניף בממוצע 5 פעמים ביום, ללא נשק אבל מפעיל אלימות על עובדות הסניף. המשטרה לא טורחת להגיע כשהעובדות מתקשרות לדווח על השוד. השוטרים גם לא מגיבים בהתאם כשנמסר להם שמדובר באותו השודד שחוזר על הפעולה כמה פעמים ביום.
****
מי עדין זוכר את האבא והבעל שירד להשתיק נערים רועשים בבאר שבע ונדקר על ידם למוות לעיני אשתו? זוכרים שהוא קרא למשטרה, המשטרה לכאורה טענה ששלחו ניידת שלא מצאה כלום.... הניידת שנשלחה למקום בכלל לא הגיעה אליו. השוטרת שנהגה בניידת בכלל לא סיבבה את המפתח בסוויץ' בכדי להתניע את הניידת ולא נהגה לכיוון. אף אחד במוקד שאמור לפקח עליה בכלל לא הסתכל על האיתורן כדי לוודא שהיא לא משחקת שש בש בחדר אוכל עם השותף שלה. הסוף הרע יכול היה להימנע.
 ****
דוח חמור התריע על הכשלים החמורים של מוקד 100 של המשטרה כבר לפני שנה. דווח על חוסר ניסיון של המוקדנים, חוסר הכשרה והפרת נהלים - אלה הם רק חלק מהכשלים שצויינו בדו"ח שהוגש ביוני 2013 לשר אהרונוביץ' ולמפכ"ל המשטרה דנינו, ובאו לידי ביטוי בטיפול בחטיפה בשבוע שעבר. 

****
אז כשמתבגר מתקשר למשטרה ב-22:30 בלילה ומודיע שהוא נחטף והם מתעלמים זה לא מפליא אותי. ההורים שלהם דווחו למשטרה ב-3:00 לפנות בוקר שהילדים לא הגיעו הביתה. שעה מאוחר יותר, ב-4:00, המשטרה דווחה לצבא. מדובר ב-5.5 שעות יקרות שיכלו למנוע את המצב העגום בו הילדים נמצאים כרגע. כדי למזער את הנזקים שנגרמו ליחסי הציבור של המשטרה, נמסר לחדשות ערוץ 2 שרק אתמול נכנסו 2,000 שיחות סרק למוקד של מחוז ש"י האחראי לאירועים ביהודה ושומרון. הבעיה היא שהמוקד מקבל בממוצע 1,200 שיחות ביום ואתמול לא היה יוצא דופן. להלן השיחה:




כאמור, מדובר בהרגל של משטרת ישראל לא להגיב בהתאם לדיווחים. להלן דיווח על אישה שנאנסת על ידי נהג מונית בחניון. המוקדן מתקשה לקבל את ההסבר לאן לשלוח את הניידת ולכן לא מכניס את הקריאה למערכת. בעקבות כך, כמובן שהמשטרה לא מגיעה. השוטרים כמובן ממליצים לאזרחים למנוע את הפשע האלים במו ידיהם מאחר והמשטרה אימפוטנטית.




כשיש סכסוך במסגרתו נשלפים אקדחים ללא רשיון ומתחילים לירות האחד בשני, זה התפקיד של המשטרה ומד"א לטפל באירוע. במשך יותר משעה, אזרחים ישראלים רבים מתחננים לסיוע מהמשטרה וממד"א כדי שיבואו להפסיק קרב יריות, לעצור אנשים ולהציל ישראלים שגוססים, קרב שהתחיל בגלל תושב כפר טבאש שהתפרע בכביש.
זה לא התפקיד של מד"א להיכנס למקום לא בטוח לפני שמשטרת ישראל מאבטחת את האירוע. אבל משטרת ישראל סרבה להגיע גם שעה לאחר הדיווח הראשון עד שהיריות יפסיקו, עד שהשכנים ירצחו האחד את השני. למה באמת ששוטרים יסכנו את עצמם? ישראלים לא חמושים נאלצו לעצור את היורים בגופם כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אזרחים נרצחו. אבל השוטרים לא היו מוכנים להתערב במהלך קרב יריות. יתכן שנוכחות משטרתית בלבד הייתה מפסיקה את האירוע ומצילה חיים מבלי שאף שוטר יפגע ומבלי שירו כדור אחד.
זה לא היה קורה בצפון תל אביב או בקיסריה. במקרה כזה, המפכ"ל של המשטרה התאגידית הישראלית היה מגיע עם הישמע היריה הראשונה. זה לא סוד שמשטרת ישראל אינה מגיעה לקריאות שמגיעות מאזורים שמועדים לפורענות, כמו כפרים ערבים, לוד ודרום תל אביב. אז מה אם אתם אזרחי ישראל? אתם עניים. תמותו.





המוקד הטלפוני של המשטרה תמיד 100 בשבילך. זהו מערכון של החמישיה הקמארית משנת 1993, שעדיין מתאים ומתאר את משטרת ישראל ואת התייחסותה המזלזלת באזרחים. הסרטון הסאטירי הזה מתאר כיצד המוקד של המשטרה מתנהל - כמו תחנת מוניות. דב נבון, שחקן האופי שמייצג את הדמות חסרת עמוד השדרה של החמישיה הקאמרית, מייצג את האזרח שזקוק לשרותי המשטרה מאחר והוא נמצא במצב חרום.



תסכול ומבוכה במשטרה? אני בספק. הם לא מכירים בתחושות שליליות אלו. הרי תופעה זו אינה חדשה ואם הדבר היה מפריע למישהו שם במטה המשטרה ברמלוד, דברים היו משתנים. במהלך השנים הסתננו לתקשורת, בטעות או שלא, מקרים נוספים בהם המוקד נכשל בתפקודו. אני לא מדברת על המקרים שהצליחו להשתיק או שהנפגע לא הטריח את עצמו מאחר ולא רצה להתמודד עם המשטרה.
בספטמבר 2011, רוצח דיווח למוקד שהוא רצח את חברה שלו. הוא מסר למוקדנית את המיקום של הגופה ואת המיקום של המפתח לדירה. רק בשיחה השלישית למוקד, שבוע אחרי הרצח, המשטרה הטריחה את עצמה לדירה.
במקרה אחר, מוקדן של מד"א דיווח למוקד המשטרה על כך שהגיעו לקריאה וקבעו מוות לאדם שנורה בראשו.
המוקדנית טענה שבמד"א עובדים עליה, סרבה להאמין לדברים והתקשתה לקחת כתובת.





אין בטחון בישראל. משטרת ישראל היא משטרת בזיון. מדיניות האכיפה אינה מכוונת למקומות הנכונים, לאכיפת עבירות שימנעו אובדן חיי אדם, לאכיפת ומניעת אלימות במשפחה ובאזורי בילויים, לאכיפת עבירות תנועה מסוכנות. שמאלנים הזויים מדריכים כיצד להרוג חיילי צה"ל וקוראים לרצח ראשי ממשלה, אך עדיין מסתובבים חופשי. את המשטרה לא מעניין שבאופן קבוע יש שכונות שפורצים בהם לרכבים, כמו למשל בדרום תל אביב ובלוד או כשיש רצח על רקע כבוד המשפחה. יש אזורים בארץ עטורי עבריינות שנאסר על שוטרים בכלל להיכנס אליהם, כולל דרום תל אביב ושכונת הרכבת בלוד. הם גם לא אוכפים את החוק כשמדובר בחברי כנסת שידוע שהם עוסקים במרמה. הטיפול בעבירות המין בישראל הוא בכלל קטסטרופה.

שוטרים בעצמם עוברים עבירות תנועה מסוכנות ואף מאיימים על אזרחים ותוקפים אותם שלא לצורך. יש מדיניות אכיפה ראוותנית שמשרתת אינטרסים הנוגדים את ריבונותה של מדינת ישראל. שוטרים בשכר מסייעים להוצאת ילדים מהבית בכדי להשים אותם בפנימיות ובמוסדות פסיכיאטרים בניגוד לצורך וממניעים כלכליים.  השוטרים משרתים אינטרסים המטיבים עם הטייקונים בישראל. אז מה הפלא שהמדינה נמצאת במצב הגרוע מבחינת בטחון כיום? אני משלמת מסים כדי שלאזרחים יהיה בטחון ובפועל, הדבר לא קורה.