בתחילת המאה ה-20 הגישה לאמצעי מניעה בארה"ב היתה אסורה למעשה בשל "חוקי קומסטוק", חוקים שלא רק אסרו על חלוקה של אמצעים למניעת הריון, אלא בעיקר על הפצת כל מידע שקשור לאמצעי מניעה ומחלות מין. כל פרסום כזה נחשב לתועבה ודינו מאסר. ניסיונות פוליטיים להביא לשינוי החוק נתקלו בחומה בצורה, בעיקר הודות לבורות שאיסור הפצת המידע גרם בציבור ולעובדה כי לנשים לא היתה כלל הזכות לבחור שלא לדבר על ייצוג פוליטי הולם.
המצב הביא למותן של אלפי נשים בשנה כאשר בעומדן בפני האפשרות של הריון בלתי רצוי ומשפחות שלא יכלו לתמוך בהן בחרו לבצע הפלות עצמיות או לבצע אותן במקומות לא מוסדרים שהביאו למותן. אלו היה כמובן בעיקר נשים עניות, מהגרות צעירות יהודיות ואיטלקיות אשר ידה לא הייתה משגת טיפול רפואי אחר, ובטח שלא לקיים משפחות בשכרן העלוב.
מכאן לא מפתיע כי דווקא שתי אחיות אמיצות אשר עבדו בקרבן לקחו על עצמן את המאבק לחינוך מיני לנשים וחלוקה אמצעי מניעה, וכך להפר את החוק בפעולות ישירות נגדו. אחת מהן, האנרכיסטית המפורסמת אמה גולדמן, אמרה כי "רק בגלל שאדם בור הצליח להעביר חוק בזמן שגברים ונשים נתונים לאמונות תפלות דתיות ומוסריות אנחנו אמורות להיות מדוכאות על ידו כל חיינו?" שתיהן ראו באמצעי מניעה את דרכן של נשים לעבר חופש בכלל וכלכלי בפרט, אך הן נחלקו בדרך להשיגו. בעוד גולדמן ראתה את הנושא כסיפמטום של אי שוויון ודיכוי (אם כי לא נטשה אותו כמו שהטיבה להסביר "אם אני לא יכולה לרקוד, זו לא המהפכה שלי"), השנייה ששמה עתיד להיות המזוהה ביותר עם הנושא, מרגט סנגר, החליטה שזה המאבק החשוב והראשון בדרך לשחרור. "החופש הבסיסי בעולם הוא זה של הנשים. אנושות חופשית לא יכולה להיוולד לאמהות החיות בעבדות. אישה בשלשלאות איננה יכולה שלא להעביר את השלשלאות הללו לבניה ובנותיה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית ללא שליטה בגופה שלה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית עד שהיא תוכל לבחור במודע אם ברוצה להיהפך לאמא או לא. " הסבירה.
כך, ב16 באוקטובר 1916, סנגר ביחד עם אחותה את'ל החליטו לפתוח מרפאה שתחלק אמצעי מניעה ומידע בנושא בשכונת ברונסוייל בניגוד מוחלט לחוק הקיים. השכונה נבחרה מכיוון ששכנו בה מהגרות יהודית רבות שסבלו קשות מהתופעה כמו גם העובדה כי היהודים נחשבו לבעלי מחשבה רדיקלית שהתאימה למעשה מהסוג הזה. כבר ביום הראשון הגיעו יותר ממאה נשים, ומספרן הלך וגדל מיום ליום, עד שביום העשירי ההמולה בחוץ היתה גדולה כל כך שהמקום נחשף והמשטרה סגרה את המקום ועצרה את האחיות.
שתיהן נשפטו ונכלאו למרות שניתנה להן הזדמנות לצאת לחופשי אם רק יבטיחו שיפסיקו להפיץ את המידע לא הסכימו לכך. את'ל לא הכירה בזכות של המדינה לכלוא אותה בגין חוק לא מוסרי ופתחה בשביתת רעב, והיתה לאישה הראשונה בארה"ב שהוזנה בכפיה. לאחר מכן השתחררה. מרגרט הורשעה גם היא כאשר השופט קבע כי לאישה "אין את הזכות לשכב עם גבר בביטחון לא חשש מהתעברות". אך ההתעניינות הציבורית שהמעצר גרם לה, ראויה לציון במיוחד לאור העובדה כי מדובר על ימי מלחמת העולם הראשונה, הביאו בסופו של דבר בערעורים לשינוי החוק, וב1918 לרופאים ניתן לרשום אמצעי מניעה בלי סיבה רפואית לכך.
בשנים הבאות סנגר המשיכה במאבק, הקימה את התנועה לתכנון משפחה, ולאורך שנות העשרים בעזרת מענה לאלפי מכתבים שנשלחו אליה המשיכה להפיץ את רעיוניתה שהיו אסורים בחוק, דבר שגרם לאלימות כלפיה מצד אספסוף שראה בהם תועבה. בכדי לאתגר את החוק ב1935 היא הזמינה דיאפגרמה מיפן כדי לאתגר את החוק הפדרדלי האוסר על משלוח בדואר של אמצעי המניעה, וב1936 הוא בוטל.
כבר בתחילתו של המאבק חלמה סנגר על גלולת פלאים, זולה ופשוטה שתשמש כאמצעי למניעת הריון, אך זו בוששה מלבוא בעיקר מכיוון שמחקר בתחום לא זכה לתשומת לב ראויה. ב1950 היא ארגנה קבוצת משקיעים וגייסה כספים רבים שהושקעו בתחום כאשר פגשה ברופא שלקח על עצמו את מחקר. עשור לאחר מכן ב-1960 רשות התרופות האמריקאית אישרה את גלולת "אנוואיד", גלולה שנצרכת אוראלית פרי יצירתו של אותו מחקר.
רק ב1965, כשסנגר בת 81, לאחר יותר מחמישים שנים של מאבק היא חזתה סופסוף בבית המשפט העליון בארה"ב מבטל לגמרי את "חוקי קומסטוק" וקובע כי זכותן של נשים לשימוש באמצעי מניעה היא זכות המוקנית להן בחוקה. היא מתה שנה לאחר מכן. מאבקה לזכות של נשים על גופן ועצמאות בכלל ממשיך עד היום, אך המצב תודות לסנגר שונה וטוב ללא הכר מזה שנשים בכל העולם שהיא ונשים בכל העולם נאלצו להתמודד איתו.
99 שנים עברו מאז. היום צריך להתמקד בפן נוסף בחינוך המיני - לחנך בנים לא לאנוס, אלא לחתור להסכמה ורצון לקיום יחסי מין.
למעלה: הפלייר שחולק מחוץ למרפאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה