סיפורה של סוזן וילי הוא מהמחרידים שהעולם ידע. במהלך 12 שנים הייתה סוזן (ובכינויה ג'יני) כלואה בחדרה, נעולה ומבודדת חברתית ככל האפשר. מגיל שנה וחצי ועד גיל 13 וחצי. כשהייתה תינוקת, אביה חשב שיש לה פיגור שכלי, אהבתו אליה פחתה, ובשל כך המעיט לטפל בה ולתת לה תשומת לב. כאשר החליט לכלוא אותה בביתם, הוא כמעט תמיד קשר אותה בשירותים או אזק אותה לעריסה כשידיה ורגליה קשורות ומשותקות. הוא אסר על שאר אנשי הבית לתקשר איתה, או לתת לה לאכול. הוא עצמו בקושי דאג לתזונתה ועזב אותה לבדה בבידוד, כאשר היא סובלת מתת תזונה.
הבידוד הנוראי מנע מג'יני להיחשף לכמויות דיבור משמעותיות, וכתוצאה מכך היא לא רכשה שפה בילדות, אלא מילים בודדות בלבד (רובן קללות ששמעה מאביה). הרקע המשפחתי גם הוא לא היה פשוט. לאחר מספר שנים בודדות של נישואין, האם נכנסה להריון והאב החל להכות אותה בתדירות גבוהה, כשבסופו ניסה לחנוק אותה למוות. בעודה מתאוששת בבית החולים, היא ילדה את בתה שמתה כעבור עשרה שבועות. הילד השני גם הוא מת בגיל מאד מוקדם, ושלוש שנים מאוחר יותר נולד בן נוסף – שגדל אצל סבתו מספר שנים וחזר לבית הוריו.
ג'יני נולדה כחמש שנים לאחר שאחיה נולד. באותו הזמן החל האבא לבודד את עצמו ואת משפחתו מן הסובבים – גם הוא וגם אשתו סבלו מבעיות נפשיות, אם כי של האב היו חמורות יותר. בעקבות מאורעות שונים שקרו לאב (בין היתר מות אמו) הוא התחיל לחשוש מהעולם שבחוץ, ולא בטח בו. הוא הרגיש שהוא צריך להגן על משפחתו מהעולם החיצון, ויותר מכך – להגן על סוזן (ג'יני), מכיוון שהייתה בעלת הפרעה נפשית (היא כנראה לא הייתה, אך הוא האמין בכך מכיוון שההתפתחות שלה הייתה איטית יחסית).
בנוסף לקשירות האיומות, ג'יני הוכתה על ידי אביה בעזרת קרש גדול ששמר בחדר, למקרה ותצעק או תתנגד לדבריו. כדי להשתיק אותה הוא נהג לחשוף את שיניו ולנבוח עליה כמו כלב פרא או לשרוט אותה עם ציפורניו. לאורך השנים ניסו חוקרים להבין מאיפה באה ההתנהגות החייתית הזאת של האב, מדענים אחדים שיערו כי ההתנהגות נבעה מראייתו של האב ככלב שמירה על בתו. נוסף על כך, צצה ההשערה (לאחר שחרורה) שאביה ו/או אחיה התעללו בה מינית לאורך שנות בידודה.
היא לא קיבלה דברים בסיסים כמו מזון מוצק או תקשורת אמתית עם אמה. היו כופים עליה לאכול גם אם נחנקה והיו קצרי סבלנות עמה. אמה לא הורשתה לראות אותה לעיתים קרובות, ולא פעם מצאה את עצמה מתגנבת בלילות לחדר בתה כדי לתת לה מזון מוצק. האווירה בבית גם היא הייתה קשה, והאב אסר על בני המשפחה לדבר בקול רם, להדליק רדיו או טלוויזיה רק כדי שג'יני לא תשמע שפה כלשהי. במקרים נדירים אפשר לה לשחק עם קופסאות פלסטיק, סלילים ישנים של חוט או מעיל גשם שהיה תלוי בחדר. איש מבני המשפחה לא היה יוצא מהבית במהלך השנים הללו – רק בנו יכול היה לצאת לבית הספר וגם כשהיה חוזר, האב חייב אותו להוכיח את זהותו באמצעים שונים בכניסה לבית.
 |
| ג'יני בשנת 1989 |
כדי שבני המשפחה ימשיכו לציית לו, ישב האב לעיתים קרובות בסלון ביתו כשרובה בידו ואיים עליהם לא פעם. אמה של ג'יני הייתה לקוית ראיה ופאסיבית מאד. בעלה המשיך להכות אותה ואיים להרוג אותה אם תיצור קשר עם העולם החיצון או תספר לאחרים על המתרחש בבית. גם הבן קיבל הוראות מפורטות כיצד להתנהג בבית הספר והכריחו אותו לשמור על שתיקה, ולא – יקבל מכות חמורות.
באוקטובר 1970 הסיוט המתמשך של ג'יני כמעט והגיע לקיצו. אמה, תוך ויכוח אלים, עזבה יחד עמה את הבית. שלושה שבועות לאחר מכן, בארבעה בנובמבר ביקשה אמה של ג'יני קצבת נכות לעיוורים. במקום להגיע למשרד אותו חיפשה, היא מצאה את עצמה במשרד הרווחה. העובדת הסוציאלית הבינה באופן מידי שמשהו לא בסדר, גם בשל מראה של הילדה, הליכתה ופניה.
ג'יני נלקחה לטיפול בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס. הוריה הואשמו בהתעללות, ולאחר שנודע לאב על הדבר - הוא התאבד בירייה. אמה של ג'יני פנתה לבית המשפט בבקשה להקלה בעונש, בטענה שהיא עצמה הייתה קרבן להתעללות בידי בעלה, שהכה אותה וגרם לעיוורונה. ההאשמות נגדה בוטלו והיא קיבלה טיפול וייעוץ לאחר מכן.
ג'יני עברה סדרת טיפולים ארוכה בבית החולים, שבסופה יצאה לחיות במשפחת אומנה. שגם לאחר שגילו בה עיניין ערכו עליה ניסויים חברתיים כדי להבין האם הילדה נולדה עם פיגור או שזאת תוצאה מהזנחה.
בנוסף, אחד הפסיכולוגים אימץ אותה למשפחתו אך אהבתו אל ג'ני נגמרה ברגע שסגרו את ברז התקציב.
אמה ניסתה להחזיר אותה אליה אך גם היא לא הצליחה. מה שכן גורלה של ג'ני לא פשוט בכלל. כמה שנים לאחר מכן חזרה לגור עם אמה, אך הדבר לא צלח בשל אי היכולת של האם לטפל בה, והיא מצאה את עצמה נודדת בין משפחות. ג'יני הייתה במצב קשה מאד - אי היכולת לדבר, ללכת כמו שצריך ולתקשר עם הסביבה עדיין היו בעיות שעמן הייתה צריכה להתמודד. היא נראתה קטנה יחסית לגילה והתנהגותה הייתה מוזרה. היא הייתה מתהלכת כמו ארנב (באופן מרושל ובאי היכולת לשמור על יציבות כאשר ידיה מובאות קדימה). הייתה פולטת בפומבי, מרחרחת דברים שהייתה מוצאת ואף נהגה לגעת באיבריה המוצנעים בפרהסיה.
ההתעניינות במקרה של ג'יני הלכה וגדלה. פסיכולוגים רבים חקרו את סיפורה והוא הביא לכדי מחקרים פסיכולוגיים ותקשורתיים רבים הקשורים בשפה ובחברה. מקום הימצאותה לא ברור כיום, אך ככל הנראה היא מתגוררת בקליפורניה. היא עד היום לא מצליחה ללמוד מילים חדשות, לנהל שיחה רגילה עם אנשים או להרכיב משפטים שלמים.
ב-2001 יצא הסרט Mockingbird Don't Sing, המבוסס על סיפורה של סוזן וילי, הלא היא "ילדת הפרא" ג'יני.
