מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

לטפס על האוורסט בהכוונתו של מגפיים ירוקים





הר האוורסט הנו ההר הצעיר בעולם והגבוה בעולם. לכן, רבים מאוהבי האקסטרים מהעולם המערבי מנסים לטפס לפסגת האוורסט. יחד עם זאת, לאור תנאי השטח הקשים - האוויר הדליל, הגובה הרב והטמפרטורה הנמוכה, הר האוורסט משמש גם כאתר לקברים פתוחים הגדול בעולם. על הר האוורסט יש כרגע כ 200 גופות נטושות של מטפסים ומטפסות שניספו בנסיון להגיע לפסגת ההר או בירידה ממנו, רובן משמשות היום כאבני דרך וסימני מקום עבור מטפסים אחרים.
מגפיים ירוקים
המטפסים המנוסים מזהים את הגופות בשמם המלא, כולל הסיפור שמאחורי הטרגדיה ומשמשים תזכורת כואבת לעוצמתו הבלתי מתפשרת של הטבע ולעומתו - קטנותו של האדם. באחד מני רבים - מסופר סיפורו של המטפס המכונה "מגפיים ירוקים" (בתמונה למטה - שוכב מתחת לסלע). "מגפיים ירוקים" הוא מטפס הודי בשם טסוואנג פאלג'ור שנספה ב 1996, הוא שוכב לצד מערה דרכה כל המטפסים המעוניינים להגיע לפסגת האוורסט עוברים בה, "מגפיים ירוקים" משמש היום כסימן דרך עבור אותם מטפסים בדרכם לפיסגה ובכך הם מחשבים מה המרחק שלהם ממנה.
"מגפיים ירוקים" מצא את מותו כאשר בסופת שלגים הוא נפרד מהקבוצה שלו, הוא הצליח למצוא מחסה תחת המערה אך ללא הועיל, הוא נלחם במשך שעות להישאר בהכרה עד שלבסוף נכנע לקור הקיצוני ומצא את מקום מנוחתו הנצחי.
מדוע לא מפנים משם את הגופות ?
התשובה נעוצה בכך שחילוץ הגופות הוא כמעט בלתי אפשרי, הגופות נמצאות בגובה השיוט של מטוס נוסעים, האוויר כל כך דליל שמסוק חילוץ אינו יכול לרחף בו ואחוזי החמצן באוויר כל כך נמוכים שבני אדם שלא עברו הליכי הסתגלות של חודשים לא יוכלו לשרוד בו, וכמובן - הטמפרטורות.
לתמונות נוספות מאתר הקבורה הגדול בעולם.




ביטויים משעשעים ומצחיקים בצרפתית







בתור דובר צרפתית, אני יכול להעיד שהשפה (גם סלנג וגם לא) עשירה ביטויים משעשעים במיוחד. החלטתי לשתף בכמה בולטים
* איך נקרא עטלף צרפתי? עכבר קירח! (Chauve-souris) - (בטמן זה בעצם איש העכבר הקירח?)
* אז איך צרפתי אומר שיש עליו 97 שקלים? יש לי 4 כפול עשרים ועוד 10 ועוד 7! (quatre vingt dix sept)
* כשלצרפתי אין מצב רוח, אומרים עליו שהוא מפליץ הצידה! (un pet de travers)
* כשרוצים לתאר משהו מאוד קשה לביצוע, אומרים: לפדל בקוסקוס! (Pédaler dans la semoule)
* צרפתי לא פחדן, הוא תרנגולת רטובה! (une poule mouillée)
* איך נוחרים בצרפתית? מרנרנים! (Ronroner)
* כשרוצים להגיד שמישהו בר מזל, אפשר להגיד - התחת שלו מלא באטריות! (Avoir le cul bordé de nouille)
* כשרוצים להגיד למישהו שהוא חמוד, אפשר להגיד לו - "אתה כרוב קטן"! (T'es un p'tit chou)
* צרפתי לא מתגנדר, הוא שם את עצמו על ה-31! (Se mettre sur son 31)
* צרפתי לא מתעלף, הוא נופל לתפוחים! (Tomber dans les pommes)
* צרפתי לא יגיד לך "שחרר ממני", הוא יגיד לך- לך תבשל ביצה! (va te faire cuire un œuf)
* כשצרפתי רוצה להגיד שמשהו מוזר, הוא יגיד שמשהו פעמון! (Il y'a quelque chose qui cloche)
* בצרפת אין קור כלבים, יש קור ברווזים! (Un froid de canards)
* כשצרפתי רוצה לתאר משימה קשה ללא צורך הוא אומר - לחתוך שיערה לארבע! (couper les cheveux en quatre)
* כשצרפתי רוצה להגיד שאתה סתם עושה עניין גדול משום דבר, הוא אומר שאתה מכין מזה גבינה! (En faire tout un fromage)
* כשצרפתי רוצה להגיד לך שאה עושה משהו מיותר, הוא יגיד - אתה משתין לתוך כינור! (Pisser dans un violon)
* צרפתים לא מעצבנים, הם גורמים לך לחרבן! (Faire chier)
* לצרפתי אין רעיון לא בשל, יש לו גבינה לבנה בראש! (Avoir du fromage blanc dans la tête)
* לצרפתי אין רוח שטות, יש לו עצירות במוח! (La constipation des neurones)
* כשצרפתי חייב לחרבן, יש לו קיש על שפת התנור! (Avoir la quiche au bord du four)
בונוס:
בתור בלגי, אני מושא ללעג בפי צרפתים, אז קחו בדיחה על בלגים:
* למה בלגי מכניס את הראש קבוע למקרר?
- כדי לרענן את הזיכרון!
ואכן בלגים הם כל כך טיפשים ביחס לצרפתים, שהם פשוט אומרים 97.






יום שישי, 24 בנובמבר 2017

הרופא שגילה שהוא פסיכופת








מדען המוח ג'יימס פאלון הוכיח שרוצחים רבים אינם אחראים על מעשיהם והיה עד מבוקש במערכת המשפט האמריקאית -- עד אשר בדק בפיזור דעת את המוח שלו עצמו.
ג'יימס פאלון , פרופסור לפסיכיאטריה ומומחה לנוירולוגיה ואנטומיה, חוקר את מוחותיהם של פסיכופתים במשך עשרות שנים. יום אחד קיבל לידיו סריקות מוח לבדיקה (מסוג PET), מבלי שנאמר לו דבר על האנשים שאת מוחותיהם בדק. אחרי בחינה מדוקדקת גילה פאלון שחלק מהסריקות מכיל מאפיינים אבנורמליים – חוסר פעילות באזורים מסוימים במוח, שמהווים צמתים קריטיים בהתנהגותו של אדם. את התצלומים החריגים הוא אסף בנפרד, רק כדי לגלות לאחר מכן שהיו אלו מוחותיהם של רוצחים.
פאלון היה המום, אבל הרחיב את טווח בדיקתו גם לבני משפחתו הקרובים – הוא סרק את מוחותיהם של כולם, כולל שלו עצמו. לכולם הייתה פעילות מוחית תקינה, למעט אחד מבני המשפחה: פעילותו המוחית הייתה זהה בדיוק למוחות הרוצחים שבדק פאלון לפני כן. כשניגש לבדוק מיהו אותו סורר במשפחתו, פאלון גילה לתדהמתו שמדובר בו. מוחו הדגים בדיוק את התצורה הפסיכופתית שהוא עצמו גילה. בעקבות התגלית המדהימה הזו, פאלון עצמו גילה במקרה שיש לו קרובי משפחה שביצעו רציחות לאורך תקופת זמן ארוכה, מ-1667 ואילך.
אבל בזאת לא הסתיימה החגיגה. בבדיקה גנטית של כל בני המשפחה, גילה פאלון שכולם נושאים גרסה מוחלשת של "הגן הלוחם" (Warrior Gene / MAO-A Gene), האחראי להתנהגות אלימה. אבל הסתבר שזה חל על כולם מלבדו – הוא היחיד שנושא את הגרסה המלאה של הגן האלים. ביחד עם תוצאות סריקת המוח, ג'יימס פאלון היה אמור להיות רוצח קר ואדיש, ולא פרופסור לפסיכיאטריה במוסד אוניברסיטאי.
מתוך הספר The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey;






יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

החודש לפני 44 שנה (נובמבר 1973) - יוצא אלבום הבכורה של להקת "כוורת", "סיפורי פוגי".









סיפורו של אלבום:
אי שם בנובמבר 73, בשלהי ימיה של המלחמה ששנתה את הכל, יצא לאור "סיפורי פוגי"- אלבום הבכורה של אחת הלהקות שהשפיעה יותר על עיצוב הפסקול הישראלי לדורות- להקת "כוורת"!
מרבית מחומרי האלבום נכתבו עוד בימים בהם חברי הלהקה היו חיילים צעירים בלהקת הנח"ל.
גלגולה הראשון של הלהקה, מקורו בהרכב שקורץ מכוכבי להקת הנח"ל הזוהרת של שנות ה 70 המוקדמות- דני סנדרסון, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, מירי אלוני, דיויד שאנן ותמי עזריה, שביחד יצרו אופרת רוק, שקיבלה משכן של קבע בגל"צ, בפינת "סיפורי פוגי" בתכניתו של דורי בן זאב. מכאן למעשה נולד שמה של האופרה-"אופרת פוגי".
האופרה שנצבעה בצלילים קצביים, משחקי מילים הומוריסטיים וסיפורים לא מציאותיים (מצלצל מוכר?), הוקלטה ברובה בביתו של סנדרסון, ולא הצליחה לגעת בקהל המאזינים בארץ, היות ועולמם המוזיקלי של חברי הלהקה שהיו ברובם עולים חדשים, היה מושפע בעיקר מלהקות הרוק של שנות ה-60 בחו"ל- מוזיקה שרק התחילה לחלחל בתודעה הישראלית של אותם הימים - ימי הזוהר של הלהקות הצבאיות ומלך הכלים כולם- האקורדיון.
בהמשך שינה ההרכב גלגוליו השונים עד שהפך להרכב של להקת "כוורת" כמו שאנחנו מכירים אותו.
חברי הלהקה לא התייאשו מהקהל הישראלי שלא קיבל באהבה את שני הסינגלים הראשונים שהוציאו (מרץ 73) - "שירות עצמי", ו- "לא ידענו מה לעשות", והמשיכו לעבוד במרץ על אלבומם הראשון. אבל אז, כמו בכל סיפור סינדרלה, התעופפו צליליהם לאוזניו של המפיק והאמרגן אברהם "דשא" פשנל שהתאהב ברוח החדשה שהביאו איתם חברי הלהקה, והחליט להפיק את אלבומם הראשון.
ביוני 73 עלתה הלקה עם תכניתה הראשונה שכללה שירים ומערכונים, במקביל לעבודתה על אלבום הבכורה שלה. הלהקה חרשה את הארץ בהופעות ומצאה קושי רב ביצירת קהל מעריצים אמיתי ונאמן, עד ש...
אוקטובר 73, פרוץ מלחמת יום הכיפורים. החליטה הלהקה להופיע במוצבים השונים ברחבי הארץ- החלטה ששינתה את הכל. הלהקה התקבלה באהבה רבה בקרב החיילים שהיו כבולים בין שברי הזכוכית של המלחמה הנוראית. דמיינו לעצמכם- שדה קרב, אווירה קשה של שכול וכאב, ומשום מקום, מגיעה פתאום להקה קצת אחרת, חבורת מקורזלים עם גיטרות שנונות ומערכונים קולחים, ומצליחה לחמם את הלבבות החרוכים- משהו טוב קרה שם.
בתום המלחמה יצא אלבום הבכורה של הלהקה- "סיפורי פוגי" שכלל רובו ככולו קלאסיקות נצחיות של רוק ישראלי, עם גלגולים שונים של להיטים שעיצבו את הפסקול הישראלי, עוד מימיה של – "אופרת פוגי".
באותה השנה "המגפיים של ברוך" זכה בתואר שיר השנה, ו"כוורת"- שחצי שנה קודם לכן הייתה העוף המוזר עם השירים הגלותיים, זכתה בתואר- "להקת השנה".
והשאר, היסטוריה..








יום שישי, 17 בנובמבר 2017

היום לפני 70 שנה (17.11.1947): פגישת גולדה מאיר ז"ל עם מלך ירדן עבדאללה הראשון.







חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יצאה גולדה מאיר בחשאי לירדן, מחופשת לערביה, כדי לפגוש את המלך עבדאללה. בפגישה רמז עבדאללה כי לא יפעל נגד כינון מדינה יהודית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם אם הצד היהודי לא יפריע לו להשתלט על החלק הערבי של א"י (יהודה, שומרון ומזרח ירושלים). עבדאללה לא העז אמנם לפרוש מהמחנה הכל-ערבי במלחמתו בישראל במלחמת העצמאות, אך למעשה, אף על פי שמינוהו מפקד עליון של כל הכוחות הפולשים, נמנע מלהשתתף בהתקפה על השטח שהוקצה למדינת ישראל.
במאי 1948, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות נפגשו גולדה מאיר ועבדאללה בשנית, וכך כתבה גולדה מאיר בספרה "מאיר גולדה, חיי":
אני (גולדה) פתחתי בשיחה וניגשתי ישר לענין: "האם אחרי הכל הפרת את ההבטחה שנתת לנו?" שאלתי אותו. הוא לא ענה על שאלתי במישרים. במקום זה אמר כך: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני. אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף ואמר שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" – ונמצאנו למדים ששאר הארבעה הם מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה.
"מדוע אתם כל כך ממהרים להכריז על המדינה שלכם?" שאל אותי. "מה הבהלה? אתם קצרי רוח כל כך!" אמרתי לו כי, לדעתי, עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא "ממהר", ונדמה היה שהוא מקבל זאת.
"האם אינך מבין", אמרתי, "שאנחנו בעלי בריתך היחידים באיזור הזה? כל האחרים אויביך". "כן", אמר, "אני יודע זאת. אבל מה אני יכול לעשות? אין זה תלוי בי". ואז אמרתי לו: "עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה אנו נילחם ואנו ננצח". הוא נאנח ושוב אמר, "כן, זאת אני יודע. חובתכם היא להילחם. את עבדאללה לא ראיתי שוב מעולם.
ב-1948, עם כיבוש חלקה הערבי של א"י, שינתה עבר הירדן את שמה ל"הממלכה הירדנית ההאשימית", ובקיצור "ירדן", ומה שהיה עד אז עבר הירדן כונה "הגדה המזרחית". שטחי הגדה המערבית סופחו לירדן ב-1950 אולם בריטניה ופקיסטן היו המדינות היחידות שהכירו רשמית בסיפוח.
עבדאללה היה יריב למחנה הלאומני בקרב ערביי א"י, בהנהגת המופתי ומשפחת חוסייני, וקיים מגעים קרובים עם ראשי האופוזיציה, ובהם נשאשיבי וטוקאן. כן טיפח יחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובראשית שנות ה-30 אף הזמינהּ לרכוש קרקעות ולהקים התיישבות יהודית גם בעבר הירדן - תוכניות שהממשל הבריטי מנע את ביצוען.
עבדאללה נרצח ביולי 1951 בידי ערבים מאנשי החוסיינים, בכניסה למסגד אל-אקצא בירושלים.




"הנידון למוות המאושר ביותר אי פעם".







ג'ו ארידי היה בחור בן 23 עם פיגור שכלי שנולד בקולורדו להורים שהיגרו מסוריה. בילדותו הוא סבל מבריונות, ואת רוב שנותיו העביר במוסד לילדים עם מוגבלויות מנטליות. ב־26 באוגוסט 1936 הוא נעצר בגין שוטטות בעיר שאיין, מדינת וויומינג. ארידי רצה לבקר את המשפחה שלו בקולורדו, אבל הוא לא מצא אותם שם מפני שעברו לבית אחר באזור, אז הוא החליט לעלות על הרכבת לוויומינג.
השריף של המחוז החל לתחקר אותו, וארידי סיפר שהוא הגיע ברכבת ממחוז פואבלו במדינת קולורדו. אותו מחוז היה אז בכותרות בעקבות מקרה אונס ורצח מזעזע של נערה בת 15. כלי הרצח, גרזן, כבר נמצא בביתו של אדם שעבד עם אביה של הנערה והיה החשוד המידי ברצח, אבל השריף רצה להאמין שהוא יהיה זה שיתפוס את הרוצח. השריף התעקש שארידי היה שותף ברצח שסייע לפרנק אגילאר, הרוצח האמיתי, ולקח אותו למעצר.
החוקרים הצליחו לחלץ מארידי הודאה באשמה, למרות שככל הנראה הוא בכלל לא הבין במה מדובר, משום שיכולותיו השכליות היו כמו אלו של ילד בן חמש, עם ציון IQ של 46. הוא סיפר להם שהוא ביצע את הרצח באמצעות אלה. זה לא הסתדר עם הממצאים שהראו שהרצח התבצע עם גרזן, אז גרמו לו לשנות את ההודאה לרצח באמצעות גרזן.
פסיכיאטרים שבדקו אותו לפני המשפט אמרו בוודאות שהוא אינו מסוגל מבחינה קוגניטיבית לפתח בכלל כוונות פליליות, ושהוא אינו יודע להבדיל בין טוב ורע, אבל מאחר שעדיין נחשב שפוי (כי הבעיה שלו הייתה שכלית ולא נפשית), הוא נמצא כשיר לעמוד לדין והורשע ברצח.
הסוהר באגף הנידונים למוות תיאר אותו כנידון למוות המאושר ביותר אי פעם. במשך שהותו בתא הכלא, הוא נהג לשחק ברכבת צעצוע שנתן לו הסוהר. הוא לא עשה שום דבר רע לאף אחד, והיה חביב על הסוהרים ועל האסירים כאחד. בראיון לעיתונות, אותו סוהר סיפר שהוא כנראה אפילו לא הבין שהוא הולך למות. כששאלו אותו אם הוא מתגעגע הביתה, הוא ענה שהוא מעדיף לקבל מאסר עולם ולהישאר בכלא עם הסוהר, שהיה מבחינתו החבר הכי טוב שלו, כי באזור בו גר בילדותו ילדים נהגו להרביץ לו.
הבקשה האחרונה שלו לפני מותו הייתה לאכול גלידה, והוא היה שקט ורגוע כשהובל אל תא הגז ששימש להוצאה להורג, בלי לדעת שהוא צועד אל הקץ.
בשנת 2011, באיחור של 72 שנים, מושל קולורדו העניק לו חנינה וטיהר את שמו לאחר מאבק ציבורי.








היום לפני 53 שנה (17.11.1964): מזל טוב "במבה".






השנה: 1964.
המיקום: חולון.
המוצר: במבה!
המילה ''במבה'' מורכבת מההברות הבסיסיות שתינוקות ממלמלים, ומופיעה בפיהם קצת אחרי ''אבא'' ו''אמא'', ולפעמים, לא נעים, גם לפניהן. סיבה אחרת היא כמובן מכונת השיווק המוצלחת שהצמידה לבמבה דמות תינוק ("נולד" ב-1993) שהפכה לסלב בפני עצמה.
53 שנה אחרי, במבה נחשבת לחטיף הנמכר ביותר בישראל. נראה כי אין ילד בישראל שלא גדל על חטיף הבוטנים האהוב, אך ההתחלה שלו היתה כישלון כמעט טוטאלי.
החטיף הראשון יוצר כאמור לראשונה ב־1964, והוא היה בטעם גבינת צ'דר. בחירת הטעם הייתה טעות גדולה, הקהל הגיב ברגליים והחטיף נכשל מסחרית. ב-1966 החליטו בהנהלת אסם לסגור את המפעל בחולון ולחסל את המותג. בצעד של ייאוש מחליטים לעשות ניסיון פרוע, לצפות את הבמבה בחמאת בוטנים, שינוי שהתברר כמוצלח, והשאר היסטוריה
ואיך אפשר לשכוח את הצעתו של נחמן שי, שהיה דובר צה"ל במלחמת המפרץ (1991) להורים המודאגים להרגיע את העוללים עם קצת במבה. אלפי הורים הסתערו על המדפים.
כדאי לציין שבישראל יש אחוזים נמוכים של אלרגיה לבוטנים אצל ילדים ביחס לעולם, נהוג לייחס את זה לכך שתינוקות נחשפים מגיל צעיר לבמבה. עכשיו יש מחקרים בארה"ב על חשיפה מוקדמת של תינוקות לחטיפי בוטנים בדיוק בגלל הסיבה הזאת
אז איזה טעם במבה אתם אוהבים: קלאסית? עם נוגט? בטעם תות (במבה אדומה)? עם חלבה? ואולי שכחנו טעם?
שבת שלום.






יום שבת, 11 בנובמבר 2017

היום לפני 56 שנה (12.11.1961): מזל טוב נדיה קומנץ'.






נדיה קומנץ' היא אלופה אולימפית שזכתה ב-9 מדליות, מהן 5 מדליות זהב והראשונה שזכתה באולימפיאדה בציון מושלם של 10 בהתעמלות. אלופת עולם בעלת 4 מדליות, מהן 2 זהב, 3 פעמים ברציפות אלופת אירופה בתחרות הקרב רב אישי, בעלת 12 מדליות מאליפות אירופה מהן 9 זהב.
קומנץ' נחשבת על ידי רבים כאחת הספורטאיות הגדולות של המאה ה-20 ואחת המתעמלות הגדולות בכל הזמנים.
בהיותה בת 14 שנים ו-8 חודשים, הייתה קומנץ' לכוכבת אולימפיאדת מונטריאול. לא רק שהייתה המתעמלת הראשונה בתולדות האולימפיאדה שקיבלה את הציון המושלם 10 (שאותו קיבלה שש פעמים נוספות), היא אף זכתה בשלוש מדליות זהב: בתחרות קרב-רב אישי, במקבילים מדורגים ובקורה, במדליית כסף קבוצתית ובמדליית ארד על תרגילי הקרקע. כשחזרה לרומניה לאחר האולימפיאדה הוענק לה התואר "גיבורת מעמד העובדים הסוציאליסטים" כהכרת תודה על הצלחתה - הרומנייה הצעירה ביותר שזכתה בתואר זה.
כשזכתה קומנץ' בציון 10 הייתה הנבחרת הרומנית בהלם לכמה שניות, שכן הציון שהופיע בלוח התוצאות היה 1.00. הלוח הכיל אז שלוש ספרות בלבד, כיוון שלא ציפו שמשתתפים יצליחו להגיע לציון המושלם. אי-ההבנה נפתר לאחר כמה שניות ומאז נבנים לוחות התוצאות להצגת ציון בן 4 ספרות, כך שיגיעו גם ל-10.00.
בנובמבר 1989 ערקה קומנץ' לארצות הברית. היא חצתה בלילה את גבול הונגריה, ולאחר שש שעות הליכה הגיעה אל הכפר צגט שבדרום הונגריה. משם המשיכה באותו לילה לווינה, ובעזרת השגרירות האמריקאית קיבלה ויזה לארצות הברית.
בשנת 1999 הייתה קומנץ' הספורטאי הראשון שהוזמן לנאום באו"ם באירוע שפתח את שנת המתנדב הבינלאומי. נכון ל-2014 היא מתגוררת באוקלהומה ועוסקת בהתעמלות ובמפעלי צדקה בכל העולם. היא ובעלה הם הבעלים של "האקדמיה להתעמלות של בארט קונור", של חברת הפקה של אירועי ספורט "10 מושלם", ושל כמה חנויות לציוד ספורט, והם עורכי המגזין "המתעמל הבינלאומי".
קומנץ' היא סגן יו"ר של חבר המנהלים של הספיישל אולימפיקס הבינלאומי (אולימפיאדה לבעלי פיגור שכלי), נשיאת הכבוד של התאחדות ההתעמלות הרומנית, נשיאת הכבוד של הוועד האולימפי הרומני, שגרירת הספורט של רומניה, סגן הנשיא של חבר המנהלים של האגודה למלחמה בניוון שרירים, וחברה בקרן הפדרציה הבינלאומית של המתעמלים. היא קיבלה שני פרסי "המסדר האולימפי" מהוועד האולימפי הבינלאומי.








יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

היום לפני 150 שנה (07.11.1867): נולדה המדענית שהאמינה "שהאנושות זקוקה לאנשים חולמים"




היום הנו יום הולדתה ה-150 של מארי קרי.
מארי נולדה בפולין בשם מריה סקלודובסקה, שינתה בפאריס את שמה למארי וזכתה בכינוי המרוחק "מאדאם קירי". היא גידלה כמעט לבדה את שתי בנותיה, ואף הסעירה את צרפת ואירופה כשניהלה רומן עם גבר נשוי לאחר מות בעלה. "אדם אינו צריך לפחד משום דבר", אמרה, "הוא צריך רק להבין".
הישגיה של מארי קירי בולטים במיוחד על רקע רוח התקופה שבה חיה. נשים בשלהי המאה ה-19 באירופה היו משוללות זכויות כמעט לחלוטין ודעתן לא נחשבה כלל בנושאים פוליטיים או אקדמיים; נשים גרושות נאלצו לוותר על כל זכויותיהן ברכוש, בהכנסה ובקשר עם הילדים, ועל פי חוק, אשה שברחה מביתה הוחזרה בכפייה לידי בעלה כאילו היתה רכוש גנוב. לא היה שום חוק שאסר על התעללות בילדים ובנשים; לנשים לא הותר לצאת מביתן ללא בת-לוויה או בן-משפחה קרוב, או לארח גברים בלא נוכחות אדם שלישי. ספר פופולרי במיוחד בצרפת באותה תקופה נשא את הכותרת "רפיון השכל הפיזיולוגי של האשה", וכליאתן של נשים עצמאיות מדי במוסדות לחולי-נפש היתה שיטה רווחת.
אפילו לאחר זכייתה בפרס נובל לפיזיקה. "במדע אין כל תועלת לנשים", כתבה אז הסופרת המפורסמת ז'וליה דודה, ואילו השחקנית הידועה מרתה רנייה כתבה בעיתון "לה פיגארו": "מוטב לה לאשה שלא תהיה שווה לגבר".
לאחר ששמעה על תגלית הקרינה המסתורית של בקרל, בחרה בתופעה זו (שאותה כינתה לאחר זמן "רדיואקטיביות") כנושא לדוקטורט. בעיקר, ביקשה לברר אם תכונה זו מצויה בחומרים אחרים מלבד אורניום, וב-1898 עלה בידיה ובידי בעלה לבודד שני יסודות רדיואקטיביים חדשים, פולוניום (שנקרא כך לכבוד מולדתה של מרי) ורדיום. פייר עסק בחקר תכונותיהם הפיסיקליות של החומרים, ואילו מרי בדקה את תכונותיהם הכימיות וביקשה דרכים להפיקם בצורתם הטהורה. ב-1903 קיבלה תואר דוקטור, ובאותה שנה קיבלה, עם בעלה ועם בקרל, את פרס נובל לפיסיקה.
למרות זאת, לא ניתנה לה משרה בסורבון - בשל היותה אשה - והיא נאלצה ללמד במכללה לנערות, עד שהותר לה לשמש כעוזרת במעבדתו של בעלה. רק עם מותו של פייר נמסרה לה משרתו, והיא נעשתה הפרופסורית הראשונה בתולדות הסורבון. ב-1910 פרסמה ספר מקיף על תופעת הרדיואקטיביות, וב-1911 זכתה שוב בפרס נובל (הפעם לכימיה, ולבדה) על הישגה בהפרדת רדיום טהור.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הקדישה את מאמציה לפיתוח שיטות רדיוגרפיה בקרני רנטגן, ואחר כך המשיכה בחקר היישומים הרפואיים של חומרים רדיואקטיביים, עם בתה אִירֶן. מכון הרדיום של פריס, שבראשו עמדה, צבר מלאי שאין דומה לו של חומרים רדיואקטיביים, שערכם הוכח כאשר החלו בשנות ה-30 הניסויים בחקר החלקיקים, שכן ניסויים אלה נזקקו למקורות קרינה. ב-1934 נפטרה מרי קירי מלאוקמיה שבה לקתה עקב טיפולה הממושך בחומרים רדיואקטיביים.
יחידת הפעילות הרדיואקטיבית של גרעין נקראה "קירי", על שם פייר קירי, עד שהוחלפה ביחידת בקרל. היסוד הסינתטי קוריום נקרא על שם פייר ומרי קירי. סיפור חייה של מרי קירי הונצח בביוגרפיה (שכתבה בתה איב), אשר הפכה לרב-מכר עולמי.
הלכה לעולמה בגיל 67.



זהירות - מבוקש: השוטר השודד








שיטת השוד החדשה שמדאיגה את משטרת ישראל - שודד המציג את עצמו כשוטר עם צו חיפוש. זוהי שיטת הפעולה של השודד ובכך הוא מחדש בפעולה באופן שמטריד את המשטרה.
השודד הגיע לפני כחודש וחצי לדירה בצפון תל אביב. האישה פתאום שמעה דפיקה בדלת - האדם בחוץ לבוש במדי שוטר, הזדהה כשוטר במחלקת הלבנת הון וזיוף שטרות. הוא היה חמוש בצו חיפוש החרים מביתה לצורכי חקירה 10,000 דולר. אבל אז מתברר, שמדובר בשודד. יתכן שהוא בעבר היה שוטר, מפני שהוא מכיר טוב את עבודת המשטרה וגם לקח מסמכים מהמשטרה ופועל יפה ללא טעויות.
מי שמזהה את הגבר שבתמונה או בסרטון מתבקש להתקשר למוקד 100 של המשטרה או לתחנת תל אביב צפון שברמת החיל טל. 03-7697445





יום שני, 6 בנובמבר 2017

רשתות ההלבשה וההנעלה נגד אנשים שמנים?







האם דלתא נגד לקוחותיה השמנים? איך יכול להיות שגופייה לאנשים גדולים תעלה לכם יותר? אב ובתו הגיעו לחנוצ דלתא בכפר סבא כדי לקנות לו חולצה. מבחינת החולצות על המדף עולה, כי 2 חולצות מאותו הדגם אך בהפרש מידות - מדיום לעומת XXL, ישנו פער משמעותי במחירי החולצה. משמע, מי ששמן יותר או מימדי גופו גדולים יותר כי הוא ממש גבוה, ישלם יותר לעומת מי שמימדי גופו רזים או שגובהו מטר ששים בלבד. במידה ושתי החולצות היו עולות אותו הדבר [100 שח כל אחת ולא הפרש של 20 שקלים - כשגם כך מדובר במחיר מופרז עבור חולצת בייסק] אף אחד לא היה מתלונן... אז למה לא לחשוב שאולי הוזילו את המידה היותר קטנה ל 80 ???
 גם מכנסי טייץ לרזות שעולה 30 שקלים, מידה המתאימה לאישה מלאה עולה 45 שח לטייץ רגיל ופשוט לחלוטין. לפי הגישה הזו, חולצות בטן, חצאיות מיני ובגדי תינוקות צריכים לעלות גרושים אבל זה לא המצב. פיג'מה בדלתא לנשים בערך עולה 259 שח ופיג'מה לילדות בערך עולה 199 שח אז זו כבר ממש חוצפה אם הם מתמחרים לפי כמות הבד, בגדי הילדים ומידות S -XS צריכים לרדת במחיר שלהם בצורה משמעותית לעומת הL ובגדי תינוקות שהמחירים יקרים ממש צריכים להיות הכי זולים בחנות !!!!!! זה לא קורה רק במידות בגדים, זה קורה גם במוצרי היגיינה לנשים - אישה במידה יותר גדולה משלמת יותר על התחבושות ההיגייניות. גישה זו גורמת לבנאדם להרגיש נחות ופגום מאחר והוא/היא נאלצים לשלם יותר.
אם נשתמש בנעלים כדוגמא, נעליים של גדולים אמורים להיות יקרים יותר לעומת נעלים של קטנים בטענה שהגדולים יותר יקר- אבל זה לא נכון!! נעל ילדים בפפאיה עולה בין 250 ל300. נעל ברנואר לגדולים עולה בין 100 ל270! בקרוקס, נעליים לילדים עד מידה 35 עולה סכום מסויים ותכף שהם מגיעים למידה 36 המחיר מתייקר. כלומר עלותם של כפכפים שעולים 130 שקל לילדים עד מידה 35 וממידה 36 המחיר קפץ ל180 שקל זה ניחשב למבוגרים כשהילדה לה הנעלים מיועדות בסך הכל בת 10! !!
לפי המוכרת, הסיבה לכך הנה בגלל שנדרש יותר בד כדי לייצר את החולצה. דלתא אינה הרשת היחידה בישראל הנוקטת במדיניות זו. בארץ מידה גדולה עולה יותר המטרה בדרך כלל היא למנוע מאנשים שמנים להכנס לחנות כי הם לא קהל היעד זה הורס למותג את תדמית כי שמן זה לא אסתטי ומכוער ותשימו לב שבדרך כלל המידות הגדולות מוחבאות לא נגישות תמיד צריך להשקיע יותר באיתור המידה המתאימה.
הדבר אינו ראוי ואינו מקובל, מאחר ולא מתמחרים בגד בהתאם לכמות הבד המושקעת בו. להבדיל מכך, מלון מתמחרים בהתאם למשקל. ככל שהמלון שוקל יותר, כך עלותו לצרכן גבוהה יותר. בהתאם לגישה זו, המידות הקטנות צריכות להיות זולות. זה עולה לחברה גרושים לייצר את הבגד בכל גודל שהוא, בלי קשר לכמות הבד לה הם זקוקים. הם יכולים להרשות לעצמם לקחת את אותו המחיר ולא לבייש את הלקוחות במידות הגדולות יותר.




יום שבת, 4 בנובמבר 2017

היום לפני 47 שנה (4.11.1970) - התגלתה "ילדת הפרא" ג'יני.









סיפורה של סוזן וילי הוא מהמחרידים שהעולם ידע. במהלך 12 שנים הייתה סוזן (ובכינויה ג'יני) כלואה בחדרה, נעולה ומבודדת חברתית ככל האפשר. מגיל שנה וחצי ועד גיל 13 וחצי. כשהייתה תינוקת, אביה חשב שיש לה פיגור שכלי, אהבתו אליה פחתה, ובשל כך המעיט לטפל בה ולתת לה תשומת לב. כאשר החליט לכלוא אותה בביתם, הוא כמעט תמיד קשר אותה בשירותים או אזק אותה לעריסה כשידיה ורגליה קשורות ומשותקות. הוא אסר על שאר אנשי הבית לתקשר איתה, או לתת לה לאכול. הוא עצמו בקושי דאג לתזונתה ועזב אותה לבדה בבידוד, כאשר היא סובלת מתת תזונה.
הבידוד הנוראי מנע מג'יני להיחשף לכמויות דיבור משמעותיות, וכתוצאה מכך היא לא רכשה שפה בילדות, אלא מילים בודדות בלבד (רובן קללות ששמעה מאביה). הרקע המשפחתי גם הוא לא היה פשוט. לאחר מספר שנים בודדות של נישואין, האם נכנסה להריון והאב החל להכות אותה בתדירות גבוהה, כשבסופו ניסה לחנוק אותה למוות. בעודה מתאוששת בבית החולים, היא ילדה את בתה שמתה כעבור עשרה שבועות. הילד השני גם הוא מת בגיל מאד מוקדם, ושלוש שנים מאוחר יותר נולד בן נוסף – שגדל אצל סבתו מספר שנים וחזר לבית הוריו.
ג'יני נולדה כחמש שנים לאחר שאחיה נולד. באותו הזמן החל האבא לבודד את עצמו ואת משפחתו מן הסובבים – גם הוא וגם אשתו סבלו מבעיות נפשיות, אם כי של האב היו חמורות יותר. בעקבות מאורעות שונים שקרו לאב (בין היתר מות אמו) הוא התחיל לחשוש מהעולם שבחוץ, ולא בטח בו. הוא הרגיש שהוא צריך להגן על משפחתו מהעולם החיצון, ויותר מכך – להגן על סוזן (ג'יני), מכיוון שהייתה בעלת הפרעה נפשית (היא כנראה לא הייתה, אך הוא האמין בכך מכיוון שההתפתחות שלה הייתה איטית יחסית).
בנוסף לקשירות האיומות, ג'יני הוכתה על ידי אביה בעזרת קרש גדול ששמר בחדר, למקרה ותצעק או תתנגד לדבריו. כדי להשתיק אותה הוא נהג לחשוף את שיניו ולנבוח עליה כמו כלב פרא או לשרוט אותה עם ציפורניו. לאורך השנים ניסו חוקרים להבין מאיפה באה ההתנהגות החייתית הזאת של האב, מדענים אחדים שיערו כי ההתנהגות נבעה מראייתו של האב ככלב שמירה על בתו. נוסף על כך, צצה ההשערה (לאחר שחרורה) שאביה ו/או אחיה התעללו בה מינית לאורך שנות בידודה.
היא לא קיבלה דברים בסיסים כמו מזון מוצק או תקשורת אמתית עם אמה. היו כופים עליה לאכול גם אם נחנקה והיו קצרי סבלנות עמה. אמה לא הורשתה לראות אותה לעיתים קרובות, ולא פעם מצאה את עצמה מתגנבת בלילות לחדר בתה כדי לתת לה מזון מוצק. האווירה בבית גם היא הייתה קשה, והאב אסר על בני המשפחה לדבר בקול רם, להדליק רדיו או טלוויזיה רק כדי שג'יני לא תשמע שפה כלשהי. במקרים נדירים אפשר לה לשחק עם קופסאות פלסטיק, סלילים ישנים של חוט או מעיל גשם שהיה תלוי בחדר. איש מבני המשפחה לא היה יוצא מהבית במהלך השנים הללו – רק בנו יכול היה לצאת לבית הספר וגם כשהיה חוזר, האב חייב אותו להוכיח את זהותו באמצעים שונים בכניסה לבית.
ג'יני בשנת 1989
כדי שבני המשפחה ימשיכו לציית לו, ישב האב לעיתים קרובות בסלון ביתו כשרובה בידו ואיים עליהם לא פעם. אמה של ג'יני הייתה לקוית ראיה ופאסיבית מאד. בעלה המשיך להכות אותה ואיים להרוג אותה אם תיצור קשר עם העולם החיצון או תספר לאחרים על המתרחש בבית. גם הבן קיבל הוראות מפורטות כיצד להתנהג בבית הספר והכריחו אותו לשמור על שתיקה, ולא – יקבל מכות חמורות.
באוקטובר 1970 הסיוט המתמשך של ג'יני כמעט והגיע לקיצו. אמה, תוך ויכוח אלים, עזבה יחד עמה את הבית. שלושה שבועות לאחר מכן, בארבעה בנובמבר ביקשה אמה של ג'יני קצבת נכות לעיוורים. במקום להגיע למשרד אותו חיפשה, היא מצאה את עצמה במשרד הרווחה. העובדת הסוציאלית הבינה באופן מידי שמשהו לא בסדר, גם בשל מראה של הילדה, הליכתה ופניה.
ג'יני נלקחה לטיפול בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס. הוריה הואשמו בהתעללות, ולאחר שנודע לאב על הדבר - הוא התאבד בירייה. אמה של ג'יני פנתה לבית המשפט בבקשה להקלה בעונש, בטענה שהיא עצמה הייתה קרבן להתעללות בידי בעלה, שהכה אותה וגרם לעיוורונה. ההאשמות נגדה בוטלו והיא קיבלה טיפול וייעוץ לאחר מכן.
ג'יני עברה סדרת טיפולים ארוכה בבית החולים, שבסופה יצאה לחיות במשפחת אומנה. שגם לאחר שגילו בה עיניין ערכו עליה ניסויים חברתיים כדי להבין האם הילדה נולדה עם פיגור או שזאת תוצאה מהזנחה. בנוסף, אחד הפסיכולוגים אימץ אותה למשפחתו אך אהבתו אל ג'ני נגמרה ברגע שסגרו את ברז התקציב.
אמה ניסתה להחזיר אותה אליה אך גם היא לא הצליחה. מה שכן גורלה של ג'ני לא פשוט בכלל. כמה שנים לאחר מכן חזרה לגור עם אמה, אך הדבר לא צלח בשל אי היכולת של האם לטפל בה, והיא מצאה את עצמה נודדת בין משפחות. ג'יני הייתה במצב קשה מאד - אי היכולת לדבר, ללכת כמו שצריך ולתקשר עם הסביבה עדיין היו בעיות שעמן הייתה צריכה להתמודד. היא נראתה קטנה יחסית לגילה והתנהגותה הייתה מוזרה. היא הייתה מתהלכת כמו ארנב (באופן מרושל ובאי היכולת לשמור על יציבות כאשר ידיה מובאות קדימה). הייתה פולטת בפומבי, מרחרחת דברים שהייתה מוצאת ואף נהגה לגעת באיבריה המוצנעים בפרהסיה.
ההתעניינות במקרה של ג'יני הלכה וגדלה. פסיכולוגים רבים חקרו את סיפורה והוא הביא לכדי מחקרים פסיכולוגיים ותקשורתיים רבים הקשורים בשפה ובחברה. מקום הימצאותה לא ברור כיום, אך ככל הנראה היא מתגוררת בקליפורניה. היא עד היום לא מצליחה ללמוד מילים חדשות, לנהל שיחה רגילה עם אנשים או להרכיב משפטים שלמים.
ב-2001 יצא הסרט Mockingbird Don't Sing, המבוסס על סיפורה של סוזן וילי, הלא היא "ילדת הפרא" ג'יני.




משמרת הצניעות החרדית הצליחה להסתנן לשב"ס













את הבגדים שבתמונה הזאת לבשה עו"ד שירה קידר כשלא נתנו לה להיכנס לבית המעצר קישון לפגוש עציר שהיא מייצגת, כי "היא לא מספיק צנועה".
לפני כחודשיים הגיעה עו"ד קידר הגיעה לבית המעצר לפגישה שתואמה מראש, עם עציר שלה, כרגיל. אבל כשהיא הגיעה לא נתנו לה להיכנס. השומרים בכניסה טענו שהיא לא לבושה בצניעות ועל כן לא יכולה לפגוש את הלקוח שלה. בזמן שהיא מתווכחת עם השומרים, מנסה להסביר שהלבוש שלה לא אמור לעניין אף אחד, ובטח לא את שירות בתי הסוהר, הועבר הלקוח שלה לבית מעצר אחר. שירה בזבזה את יום העבודה שלה, הלקוח שלה הפסיד את הייצוג שמגיע לו. ואנחנו, הנשים כולן, שוב הפכנו לאובייקט שצריך לדאוג לכסות את גופו המפתה, המסוכן, הטמא.
שיהיה ברור – מבחני צניעות בכניסה למקומות ציבוריים הם לא לגיטימיים. ושלא יקשקשו לנו על "קוד לבוש". קוד לבוש קובע חוקים כלליים לגבי אופי הלבוש במוסד מסוים - רשמי או לא רשמי, איסור על מכנסיים קצרים או גופיות, דרישה ללבוש ז'קט. כללי צניעות חלים רק על נשים, והם לא נועדו לייצר סביבה מכובדת או פורמלית, אלא להסתיר את המיניות של נשים ו"להגן" על גברים מפניה.
שלטי צניעות ברחוב או במוסדות ציבור הם מקטינים, מחפיצים ומשפילים, והם אינם חוקיים במדינת ישראל. בניגוד ל"קוד לבוש", כללי צניעות נמדדים על ידי גברים, והם מודדים אך ורק נשים.
ביקשו מכן להתלבש צנוע? לעבור למושב האחורי באוטובוס? לא לשיר? לעבור מדרכה? זו היא הדרת נשים. כתבו לנו לקו החם נגד הדרת נשים hadara@iwn.org.il