השבוע לפני 97 שנה (12.06.1929):
יום הולדתה של אנה פרנק.
מאת Samuel Zweig
מתוך יומנה: "מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלוהים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה ובכל זאת עוד יהיו יהודים בעולם, יבוא יום והיהודים לא יהיו עוד נידונים לכלייה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני כל עם אחר בלבד; תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות גם יהודים."
אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, הצעירה מבין שתי בנותיה של משפחה יהודית ליברלית. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון עברו אביה, אוטו פרנק, אשתו ושתי בנותיו, מארגוט ואנה, לאמסטרדם.
ב-1942, כשהחלו לשלוח יהודים ל"מחנות עבודה", הניח אב המשפחה את עסקיו בידי מנהלי החברה והוא ובני משפחתו, יחד עם ארבעה יהודים נוספים, עברו להסתתר במקום מחבוא - אגף נסתר של מפעל קטן, שהיה בבעלות החברה. אנה הסתתרה עם בני משפחתה במחבוא, מחודש יולי 1942 עד אוגוסט 1944. כל אותה תקופה ניהלה יומן אישי, אותו כינתה בשם "קיטי" (קיבלה את היומן כמתנה ליום הולדתה ה-13 שחל כאמור היום), ובו פירטה בדייקנות ובכנות את כל המתרחש בנפשה נוכח המציאות הקשה בה היו נתונים היא ויקיריה.
ביום 24 בדצמבר 1943 כתבה אנה פרנק ביומנה: "האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסויימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חפשיה – לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה."
ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומן את אמירתה המפורסמת ביותר: "זה הקושי של ימינו אלה: זה עתה נתעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות — וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותי — שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף־על־פי־כן אני דבקה בהן, מפני שעל־אף הכל עודני מאמינה, כי יצר האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני־אדם — ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמיים ומיד אני חוזרת ומאמינה, כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם".
ב-1 באוגוסט 1944 כתבה אנה בפעם האחרונה ביומנה. שלושה ימים אחר כך, גילו הגרמנים את מקום המסתור ובני המשפחה הובלו לאושוויץ שבפולין. מכאן ואילך נפרדו דרכיהם. האב נשלח למחנה הגברים, שם הועסק בעבודות כפייה. אדית, אם המשפחה, מתה כעבור חודשים ספורים. אנה ואחותה מרגוט נשלחו למחנה ברגן בלזן. תאריכי מותן המדויקים אינם ידועים, אך מחקרים המבוססים על עדויות של אסירות ששרדו מצביעים על כך שהאחיות נפטרו במהלך מרץ 1945. אנה פרנק בת 16 במותה, אחותה מרגוט בת 19 במותה.
בתמונה: אנה וחברתה סאנה לדרמן שנרצחה באושוויץ, אמסטרדם, 1935.
