מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

‏הצגת רשומות עם תוויות רודף בצע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רודף בצע. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 21 בספטמבר 2018

חייה ומותה הטראגיים של חוליה פסטרנה











בשנת 1834 נולדה במקסיקו, כנראה בשבט ילידים אמריקאי שחי במערב מקסיקו, ילדה שמשכה את תשומת לבה של הקהילה המדעית של אותה תקופה, כאשר בדקו אותה, כל המדענים המלומדים הסכימו פה אחד שהתוצאה היא רק בגלל סיבה אחת: יחסי חטא של קוף עם אדם. התינוקת הייתה מלאה בפרווה בכל חלקי גופה, במיוחד בגב, אשר הפכה ליותר ויותר סמיכה באזור עצם הזנב. היה לה גם פגם בלסת, חניכיים בולטות ושורה כפולה של שיניים. וגם.. קצת שפם, פיאות ואפילו שיער בכפות הידיים החיצוניות.
לילדה הזו קראו חוליה פסטרנה, היא גדלה כמשרתת במשפחה עשירה מקסיקנית, שם למדה לבצע את כל מטלות הבית באופן מושלם. על פי מה שמסופר באותם הזמנים, היא היתה צעירה צנועה, מועילה ולא ימרנית.
החברה בתקופה ההיא, בדיוק כמו המדע, לא היו מוכנים `להבין` את התופעה שלה - היפרטריכוזיס - תסמונת איש הזאב, המועברת גנטית. הדבר גרר אותה לגורל עצוב, אותו גורל שליווה את אלה שנולדו שונים, שלרוב הושפלו לרמה של פריק שואו כדי להציג אותם בקרקסים וירידים נודדים. וכך מגיל 20 החלה לעבור בין יריד ליריד כאשר מציגים אותה כ"האשה הדובה", עם הצלחה כל כך גדולה שאפילו הגיעה לארה"ב ב-1854. באחת מההופעות הרבות שלה, הרופא המפורסם הניו יורקי אלכסנדר ב. מוט נתן את דעתו המושכלת:
"זה היצור החי היוצא דופן ביותר בתקופה האחרונה, היא הכלאה מוזרה של בן אדם ואורנג אוטנג".
תיאודור לנט היה איש עסקים בתחום האמנותי שראה בחוליה פוטנציאל כלכלי גדול וללא בושה החל לחזר אחריה עד שהשיג שהאשה המסכנה תתאהב בו ותסכים לקבלו כבעל. זו תהיה רק התחלת ייסוריה.
כאשר היה כבר נשוי לחוליה, מיסטר לנט לוקח אותה לסיבוב הופעות באירופה ה`תרבותית` ששם ברור, המראה היוצא דופן של אשתו עורר את סקרנות הקהל וכך העסק הפך ליותר ריווחי. מספרים שאנשים היו מוכנים לתת את כל חסכנותיהם כדי לראות אישית את חוליה. מלבד ההופעות הציבוריות, לנט אירגן מסיבות פרטיות בביתו - משולמות כמובן - עבור קהל נבחר, שם שיחת היום, הייתה אשתו החוקית. עבור אירועים פרטיים אלה בעלה לימד אותה לשיר ולרקוד והיא, על חשבונה ובשקט, למדה לכתוב ולקרוא בשלוש שפות. היא אמרה שהיא אוהבת להשקיע את שעות הפנאי שלה בקריאה, אם כי, באופן לא מפתיע, היא הוצגה בהופעות כיצור פראי לחלוטין.
בשנת 1859, בעת סיור הופעות במוסקבה, חוליה גילתה שהיא בהריון. ב-20 במרץ 1860, בעוד בעלה מוכר כרטיסים כדי שהקהל יצפה בלידה `בשידור חי`, חוליה ילדה תינוק זהה לתכונות גופה, ששרד יומיים בלבד. חוליה נפטרה 3 ימים לאחר מות התינוק והיא רק בת 26. בעלה, חלאה חסר מצפון לחלוטין, מכר כרטיסים - יקרים מאוד - כדי שהקהל יצפה ביסורי המוות שלה.
לאחר מות אשתו ובנו, תיאודור שלח לחנוט אותם ומכר אותם לאוניברסיטה של מוסקבה. לאחר זמן מה נודע לו שהאוניברסיטה עושה עסקים בזה שהיא מציגה באופן מדעי לציבור את המומיות, ובהצגת תעודת הנשואין שלו, הוא דרש בחזרה את משפחתו החנוטה, ואז, באופן ערמומי, הוא סידר את המומיות בצורה אמנותית על פלטפורמה: הוא הלביש את חוליה עם מחוך ובגדי רקדנית רוסיה, ואת רגלי התינוק הקטן הוא קיבע עם מסמרים לבמה קטנה והלבישו בחליפת מלחים.
בשנת 1864, בעת סיור הופעות עם משפחתו החנוטה בשוודיה, לנט שמע על קרקס מקומי שמציג אשה מזוקנת.. ובטח לא תנחשו מה קרה!
אז כן, המעוות הזה תיאודור, מחליט לחזר גם אחריה.
ראשית היו זרי פרחי, אחר כך שוקולדים, ולבסוף מכתבי אהבה לוהטים, שבהם הוא נשבע שהיא מזכירה לו ממש את אשתו המנוחה שכה אהב, שהוא מאוהב בה בטירוף, שיוריד לה כוכבים מהשמים וכל הבלה בלה הטיפוסי הזה של שרלטנים.
בקיצור, האשה השעירה החדשה נכבשה בפני כל האבירות של לנט, הוא ממש כישף אותה ותוך זמן קצר קיבלה את המחזר המתוק שלה כבעל. מיד אחרי החתונה, לנט התחיל להציג את אשתו החדשה כאחותה הנסתרת של חוליה פסטרנה וכמונוגמי טוב ומכובד, השכיר למוזיאון את המומיות של אשתו ובנו המנוחים.
לקראת 1880, לנט התחרפן לגמרי, למעשה דעתו נטרפה עליו והוא אושפז במוסד, שם נפטר כעבור מספר שנים. אשתו השנייה דרשה את המומיות כירושה של בן הזוג, ולאחר שמכרה אותן, נעלמה לתמיד.
בינתיים, המומיות המסכנות של חוליה פסטרנה ובנה המשיכו להחליף ידיים עד שבשנת 1973 הבישוף של אוסלו ביטל את הצגתן בנורווגיה וביקש לתת להן קבורה נוצרית, אך איש העסקים שבזמנו החזיק במומיות, מנע זאת ממנו. עם הזמן המומיות נשכחו באיזה מרתף עד שנודע ב-1976 שנגנבה השמלה שלבשה חוליה כחנוטה.
חוליה פסטרנה נראתה בפעם האחרונה ב-1990 במרתף של המכון לרפואה משפטית ריקשוספיטלט באוסלו. בעלה לנט, בטוח בוער מעל 100 שנה בגיהנום, ואשתו השנייה, אני מאוד מקווה שעם הכסף שהרוויחה במכירת המומיות, מצאה שיטה לא מכאיבה ויעילה להסרת שיער לצמיתות.
חוליה פסטרנה, שכונתה פעמים רבות כ"האשה המכוערת בעולם", זכתה לאחר כ-150 שנה למנוחת עולמים. ב-7 בפברואר 2013, שרידיה נמסרו לרשויות המקסיקניות. היא נקברה ב-13 בפברואר בבית הקברות ההיסטורי של מדינת של סינאלואה, באקט של הוגנות וכבוד לזכויות האדם.
בשנת 1963, הבמאי האיטלקי מרק פרארי ביים את הסרט "La Donna scimmia" המבוסס על סיפור חייה של חוליה פסטרנה. יש לא מעט ספרים המבוססים על חייה הקצרים והטראגיים של אשה חכמה זו, שלמרות המוגבלות הפיזיות והאכזריות שסובבו כל חייה, הצליחה בזמנה החופשי המועט, להישג אישי, ללמוד בכוחות עצמה שלוש שפות.






יום שלישי, 8 ביולי 2014

הכירו את האנשים שפועלים במרץ כדי שגם הפעם לא תגמרו את החודש





בשלושת השנים האחרונות הפכנו ליותר ויותר מודעים ליוקר המחיה בישראל וכל הזמן מדברים על שאנחנו יוצאים עם חור בכיס רק כדי לקנות בקושי עשרה מוצרים בסופר. 
עכשיו יש למחדל הזה ולמחולליו גם שמות ופנים, מעבר לטייקונים המוכרים כמו דנקנר ותשובה.
אפי רוזנהויז (מנכ"ל שופרסל לשעבר) הורשע השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים ונגזרו עליו  חודשיים מאסר על כך שפעל באופן לא חוקי תוך הסדר כובל, ועבר על חוק ההגבלים העסקיים.
במילים פשוטות, זה אומר שרוזנהויז ביושבו כמנכ"ל שופרסל, פעל כמו אחרון הקרטלים, כמו אחרון ראשי המאפיה וכמו אחרון הפושעים- על מנת לפגוע בתחרות (ועל מנת שאתם תשלמו יותר ותקבלו פחות). על פי כתב האישום, רוזנהויז החליט שלא מתאים לו שהספקים שהוא עובד איתם מוכרים ל"מגה" (הרשת המתחרה) מוצרים במחירים נמוכים יותר, וכמו ראש קרטל, החליט להעניש אותם: הוא הוריד ממדפי שופרסל מותגים בולטים של אותם ספקים, כדי שאלו יפסיקו את פעילותם ברשת מגה.
הנה עוד נתון שבטח תשמחו לשמוע: רוב עובדי שופרסל עובדים בשכר מינימום.
אתם יודעים מה היה שכרו של הבוס שלהם, אפי רוזנהויז?
ב- 2010 הוא דורג על ידי גלובס במקום הראשון ברשימת שיאני השכר בישראל עם עלות שכר חודשית של: 738 אלף ש"ח. אני חוזרת: שלושת רבעי מיליון ש"ח בחודש. הוא עבד ברבע משרה, אגב.
אם תשאלו אותי, חודשיים מאסר וקנס של 450 אלף ש"ח זה עונש אבסורדי לאדם חסר מצפון שפעל באופן ישיר ואקטיבי להעלאת יוקר המחיה. יוקר מחיה זה לא רק סיסמה - זה מושג אופרטיבי שיש לו השלכות: אנשים שבוחרים בין מזון לתרופות, שסופרים פרוסות לחם, שפושטים יד, שהולכים לישון רעבים.
גם העובדה שהשופט התיר לרוזנהויז במסגרת פסק הדין להמשיך ולכהן כדירקטור בחברה ציבורית בעוד שלוש שנים מעכשיו, זה ביזיון שאין כדוגמתו.
אבל בכל זאת, אולי ניתן לקחת גם משהו חיובי מהסיפור הזה, וזו העובדה שלפני שלוש שנים, כנראה שלא היינו שומעים על הסיפור הזה כלל, וכנראה שרוזנהויז לא היה כלל עומד בפני שופט.