הרוצח הסדרתי "הקניבל ממילווקי" - תאור מקרה

היום לפני 56 שנה (21.05.1960) - נולד הרוצח הסדרתי "הקניבל ממילווקי".
ג'פרי ליונל דאהמר נולד בעיר מילווקי שבויסקונסין והיה בנם הראשון של ג'ויס אנט וליונל הרבט דאהמר. מגיל צעיר דאהמר גילה התעניינות בבעלי חיים, וחבריו מתקופת בית הספר העידו כי נהג לאסוף חרקים, שפיריות ופרפרים וללכוד אותם בתוך צנצנות. בנוסף נהג לאסוף עם חברים פגרי בעלי חיים מצדדי דרכים, ולאחר מכן לבתר אותם. לדברי חבר אחד, דאהמר היה מאחסן את החלקים בצנצנות במחסן הכלים של המשפחה.
באוגוסט דאהמר נרשם ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת אוהיו, אך נשר אחרי שלושה חודשים בלבד. בינואר 1979, דאהמר התגייס לצבא ארצות הברית, שם הוכשר כפראמדיק והוצב בגרמניה. דאהמר בשנתו הראשונה בצבא היה חייל ממוצע. למרות זאת, ביצועיו התדרדרו עקב שימוש לרעה באלכוהול, ושוחרר מהצבא בשנת 1981. ב-24 במרץ, דאהמר נשלח לדרום קרוליינה, עם כרטיס טיסה לכל מקום בארץ. לאחר מכן הוא סיפר למשטרה כי הרגיש שאינו מסוגל להתמודד עם אביו, אז העדיף לנסוע למיאמי ביץ', פלורידה, בגלל שהיה "עייף מהקור". בפלורידה מצא דאהמר עבודה בחנות כריכים, ושכר חדר במוטל סמוך. כמעט כל ההוצאות שלו היו על אלכוהול, ואחרי כמה חודשים הוא פונה מהמוטל. בספטמבר 1981 הוא התקשר לאביו וביקש ממנו לחזור לאוהיו. עם שובו לאוהיו, עבר דאהמר לגור עם אביו ואמו החורגת. הוא התחיל לחפש עבודה, אך המשיך לשתות בכבדות. כשבועיים לאחר חזרתו נעצר בגלל התנהגות פרועה בציבור. הוא נקנס בשישים דולר, ועשרה ימים על תנאי. אביו של דאהמר ניסה לגמול אותו מאלכוהול ללא הצלחה. בדצמבר 1981 אביו ואמו החורגים שלחו אותו להתגורר עם סבתו במערב אליס. הם קיוו שהמעבר יגרום לדאהמר לנהוג באופן אחראי, למצוא עבודה ולהימנע מאלכוהול. בתחילה חי דאהמר עם סבתו באופן הרמוני, ודאהמר מצא עבודה בתחילת 1982 כלוקח דם. הוא החזיק את העבודה הזאת כעשרה חודשים לפני שפוטר. לאחר מכן נשאר מובטל יותר משנתיים, שבמהלכן חי מכסף שסבתו נתנה לו. בתאריך 7 באוגוסט 1982 נעצר דאהמר על חשיפה מגונה מול קהל של 25 נשים וילדים. הוא הורשע ונקנס בסכום של 50 דולר בתוספת הוצאות בית משפט.
דאהמר ביצע את הרצח הראשון שלו בקיץ 1978, בגיל 18, שלושה שבועות בלבד אחרי שסיים את לימודיו. באותו זמן הוא חי לבד בבית המשפחה. עקב גירושי הוריו, אביו של דאהמר חי באופן זמני במוטל סמוך, ואמו עברה יחד עם אחיו לגור אצל קרובי משפחה. בתאריך 18 ביוני, דאהמר אסף טרמפיסט בן 18 בשם סטיבן מארק היקס. דאהמר פיתה אותו בהצעה שישתו יחד אלכוהול בביתו. סטיבן הסכים, והם הלכו לבית המשפחה. לפי דאהמר, אחרי כמה שעות של שתייה והאזנה למוזיקה, היקס אמר "שהוא רצה לעזוב ואני לא רציתי שיעזוב". בתגובה, דאהמר התחיל לחבוט בו עם משקולת. היקס נפל מחוסר הכרה, ודאהמר חנק אותו למוות. לאחר מכן הפשיט את היקס מבגדיו ואונן מעל לגופה. למחרת דאהמר לקח את הגופה למרתף, שם חתך אותה. לאחר מכן קבר אותה בחצר האחורית שלו.
בינואר 1985 דאהמר בהתקבל לעבודה במפעל שוקולד. זמן קצר לאחר הקבלה לעבודה נער הטריד אותו בספריה ציבורית, שבה זרק עליו כסף בשביל מין אוראלי.רבים הזדעזעו כשהתברר שאחד ממעשי הרצח בוצע לאחר שמשטרת מילווקי החזירה לחזקתו של דאהמר את אחד מקורבנותיו שהצליח להימלט משביו, נער צעיר בן מהגרים מלאוס בשם קונראק סינתסומפון. הנער נמצא בידי המשטרה בשעות הבוקר המוקדמות של יום 27 במאי 1991, כשהוא עירום, מבולבל ומדמם בראשו, אך עדיין בחיים. לאחר שהוביל את השוטרים לביתו של דאהמר, הצליח זה לשכנעם שהנער בן ה-14 הוא מאהבו בן ה-19, וכי מדובר בלא יותר ממריבת אוהבים. מאוחר יותר, בשעות הלילה, חיסל דאהמר את הנער תוך עינויי תופת, קיפד את ראשו ושמר את גולגולתו למזכרת. בצירוף מקרים מצמרר התברר כי הנער היה אחיו הצעיר של הילד שאותו דאהמר הטריד מינית בשנת 1988. שני השוטרים שהחזירו את סינתסומפון לידי דאהמר, ג'וסף גבריש וג'ון בלסרזק (שבמאי 2005 נבחר לנשיא איגוד השוטרים של מילווקי), פוטרו משורות המשטרה לאחר פרסום המחדל, אך לאחר שהגישו השניים ערעור על פיטוריהם הם הוחזרו לשורות המשטרה והוכתרו כשוטרי השנה על ידי איגוד השוטרים.
רוב קורבנותיו של דאהמר היו צעירים הומוסקסואלים ממוצא אפרו אמריקאי או אסייתי. בניגוד למרבית הרוצחים הסדרתיים, דאהמר לא התעלל בקורבנותיו בעודם בחיים, אלא היה נקרופיל: הוא נתן להם סם מרדים, קדח בגולגלתם, שפך חומצה למוחם והתעלל ואנס את גופותיהם. בעת מעצרו נמצאו בביתו גופות מרקיבות בתוך חביות מלאות חומצה, מספר ראשים במקרר, וכן תוכניות לבניית מזבח עשוי מנרות ומגולגלות אדם שנמצאו בארונו. הועלו מיד האשמות באשר לעיסוקו בנקרופיליה ובקניבליזם, ודאהמר אף הודה באכילת שרירי הזרוע של הקורבן השמיני שלו, ארנסט מילר, שגם את השלד שלו שמר, בציינו שבשר אדם לדעתו "טעמו כטעם בשר". יתר על כן, דאהמר ניקב חורים בראשיהם של קורבנותיו ושפך לתוכם כימיקלים שונים, כאשר רוב קורבנותיו ב"ניסויים" אלו מתו תוך דקות ספורות. באחד המקרים, לאחר שניקב את החור בגולגולת של אחד מקורבנותיו הוא שפך לתוכו חומצת מלח, דבר שאמור היה, לשיטתו, לגרום לקורבן להפוך לזומבי מת-חי, מעין דרך לגרום לו להישאר איתו לעולמים.
במהלך קיץ 1991 רצח דאהמר ארבעה בני אדם בקצב של קורבן לשבוע - מאט טרנר נרצח ביום ה-30 ביוני, ג'רמיה ויינברגר נרצח ביום ה-7 ביולי, אוליבר לייסי נרצח ביום ה-15 ביולי, ולבסוף, ג'וזף בריידהולט נרצח ביום ה-19 ביולי, שלושה ימים בטרם נעצר דאהמר.
ביום ה-22 ביולי 1991, הצליח טרייסי אדוארדס להימלט מביתו של דאהמר כשהאזיקים שבהם כבל אותו דאהמר עדיין מחוברים לפרק ידו, ונאסף על ידי ניידת סיור משטרתית. הוא הוביל את השוטרים לדירתו של דאהמר, שם נמצאו שרידיהם של 11 קורבנות. השוטרים מצאו במקרר של דאהמר צילומים של הקורבנות (בטרם מותם, במהלך גסיסתם ואחרי מותם) לרבות גולגולותיהם של הקורבנות.
לאחר שהואשם ב-15 מקרי רצח, כפר דאהמר באישומים בטענת אי-שפיות. ביום 17 בפברואר 1992 דחה בית המשפט את טענתו וגזר עליו 15 תקופות עוקבות של מאסר עולם, שמשמען 936 שנות מאסר. דאהמר ריצה את עונשו בבית הסוהר "קולומביה" שבעיר פורטג' במדינת ויסקונסין.
ביום 28 בנובמבר 1994, שותפו לתא, כריסטופר סקרבר, שהורשע ברצח כפול, הכה אותו למוות בעזרת מוט משקולות שנטל מחדר הכושר של בית הכלא. סקרבר ביצע את הרצח מתוך נקמה, מאחר שרוב קורבנותיו של דאהמר היו שחורים. קורותיו של דהאמר מפורטות גם בסרט התעודה Serial Killers: The Real Life Hannibal Lecters ‏(2001).
לאחר מעצרו של דאהמר, נהרס בניין הדירות "אוקספורד" שבשכונת העוני במילווקי, ואף על פי שהועלו תוכניות להפוך את המקום לגן זיכרון, המגרש עומד כיום שומם לחלוטין ומוקף בגדר תיל גבוהה. עד היום מתמודדות משפחות הקורבנות עם יגונן, אך לאחר שליונל דאהמר הוציא לאור את ספרו "סיפורו של אב", רבים מבני המשפחות הללו גילו כלפיו אמפתיה. הוא תרם חלק מהרווחים ממכירת ספרו לקורבנות ולבני משפחותיהם, ובשאר הרווחים עשה שימוש לכיסוי ההוצאות המשפטיות שמקורן בתביעות מיעוט שהוגשו נגדו, בהן הואשם ברשלנות על היותו אב חסר אחריות. הוא פרש מעבודתו ככימאי אנליטי, והוא גר כיום בעיר מדינה (Medina) שבמדינת אוהיו. מדי פעם הוא מספק שירותי ייעוץ בכל הנוגע לסוגיית ההתפתחות האבולוציונית כנגד תאוריית הבריאתנות, ורעייתו משמשת כחברה במועצת המנהלים של "מועצת הסייסים של מחוז מדינה" שבמדינת אוהיו. שניהם נושאים עדיין את שם משפחתם המקורי "דאהמר", ולטענתם הם עדיין אוהבים את בנם למרות הפשעים שביצע. אמו של ג'פרי, ג'ויס, מתה ממחלת הסרטן מספר שנים לאחר המשפט.

Serial Killers: The Real Life Hannibal Lecters (2001)

פסיכולוגיה חברתית: 38 עדים לרצח ולא התקשרו למשטרה

היום לפני 52 שנה (13.03.1964) נרצחה קיטי ג'נובזה.
ג'נובזה נולדה בניו יורק והייתה הבכורה מחמישה ילדים במשפחה איטלקית-אמריקאית של המעמד הבינוני-נמוך שהתגוררה בברוקלין. לאחר שאמה הייתה עדה לרצח בניו יורק, עברה המשפחה לקונטיקט בשנת 1954. ג'נובזה, שהייתה בת 19 באותו זמן, החליטה להישאר בניו יורק והמשיכה להתגורר בעיר עד מותה.
השתלשלות האירועים שהובילו לרצח ג'נובזה תוארה במשפט הרצח ובדיווחים רבים לאחר מכן, אך פרטי ההתרחשות המדויקים עדין מעורפלים בנקודות מסוימות. ג'נובזה שבה מעבודתה במכונית, בשעת בוקר מוקדמת ב-13 במרץ 1964. היא החנתה את מכוניתה בערך בשעה 3:15 לפנות בוקר בחניון המרוחק 30 מטרים מביתה, סמוך לסמטה המובילה אל הכניסה העורפית לבניין בו שכנה דירתה. כשפסעה מהרכב לכיוון ביתה, התקרב אליה אדם בשם וינסטון מוזלי. ג'נובזה נבהלה והחלה לרוץ לאורך מגרש החניה ולכיוון חזית הבניין. מוזלי רדף אחריה, תפס אותה ודקר אותה פעמיים בגבה. ג'נובזה צעקה:

"אלוהים, הוא דקר אותי! תעזרו לי!"

מספר שכנים שמעו את הזעקה, אף שהיה זה לילה קר וחלונותיהם היו סגורים, אך רק בודדים מהם הבינו שזו קריאה לעזרה. עד כאן אין מחלוקת. זמן מה לאחר מכן נמצאה קיטי ג׳נובזה בת ה-28 בחדר מדרגות אחורי בבניין, ובגופה סימני דקירות רבים. הוא גם אנס את הבחורה בזמן שהיא הייתה גוססת ושדד אותה, התקיפה עצמה נמשכה כחצי שעה ואף אחד לא יצא לבדוק מה קורה או הזעיק עזרה למרות שזה נמשך יחסית זמן ארוך. בסוף זו הייתה שכנה שהלכה לזירת הפשע ומצאה את הבחורה שהותקפה גוססת. התקיפה הייתה אכזרית, והאישה הצעירה נפטרה בדרכה לבית החולים. זה היה גילוי עצוב, אבל לא יוצא דופן בניו יורק מוכת הפשע. לכן הידיעה הקצרה שהופיעה בעיתון לגבי הרצח לא זכתה לתשומת לב רבה. רק שבועיים לאחר מכן, כשפרסם הניו יורק טיימס כתבה מורחבת על הפשע, התעוררה הסערה. הניו יורק טיימס לא חשף פרט כלשהו על עברה של הנרצחת, או אפילו פרטים על הרוצח, אלא הפנה את הזרקור לעדים: לטענת העיתון, שלושים ושמונה אנשים היו עדים לפשע, ואיש מהם לא עשה דבר.
אנשי ניו יורק היו מזועזעים. כיצד ייתכן שאישה צעירה נרצחת לעיני כל ואיש לא חושב להתקשר למשטרה? המקרה היה כה קשה לעיכול, עד שמחקרים פסיכולוגים החלו להתפרסם בניסיון להסביר את התופעה. ניתן לה שם: ״אפקט הצופה מן הצד״. הפסיכולוגים שחקרו את הסיפור טענו שריבוי העדים במקרי חירום הוא זה שמפחית את הסיכוי לפעולה, מפני שכל אחד מצפה שהאחרים יפעלו, וחושש ליזום פעולה בעצמו. התיאוריה הזו, שגובתה במחקרים נוספים, הפכה לאבן בסיס בפסיכולוגיה חברתית, ונלמדת עד היום.
אבל אז התגלתה האמת - קיטי ג׳נובזה לא מתה בגלל אדישות העדים, אלא בגלל אדישות המשטרה. קיטי הייתה בדרך ממכוניתה לדירה שחלקה עם בת זוגה אחרי משמרת לילה בפאב מקומי, כשאדם זר תקף ודקר אותה בגבה. היא הצליחה להבריח אותו בצעקות, אך לא יכלה לעמוד על רגליה. חלק מדרי הבניין שמעו את הצעקה והתקשרו למשטרה המקומית. עוד לא היה אז מוקד חירום, והשוטרים, שהניחו שמדובר במריבת אוהבים ולא יותר, לא מיהרו לזירת ההתרחשות. בינתיים קיטי הפצועה הצליחה לזחול למסדרון אחורי, ושם איבדה את הכרתה. המסדרון היה נסתר מעיני השכנים, והם לא ראו את הרוצח ששב בינתיים ודקר אותה שוב, הפעם אנושות. מדהים שזו האמת מאחורי הסיפור.. כי בקורסי פסיכולוגיה חברתית עדיין מספרים את הסיפור כפי שכולם חושבים (30 איש צופים ולא עושים דבר) בהמשך לכך גם לימדו אותנו שעל מנת שאנשים יבואו לעזרתך צריך לצעוק ״שריפה״ כדי שיהיה להם באמת אכפת לבוא לראות. מלמדים גם שאם קורה מקרה חירום וצריך להזעיק עזרה ויש מלא אנשים סביבך אז עדיף במקום לזעוק באופן כללי "שמישהו יקרא למשטרה\אמבולנס" להפנות את הבקשה למישהו באופן ישיר כמו להצביע אל מישהו ולומר משהו בסגנון "אתה עם החולצה האדומה, תתקשר למשטרה\אמבולנס" ואז מ"פיזור אחריות" בקבוצה נוצר מצב של "מיקוד אחריות" ויש יותר סיכוי לקבל עזרה.
אפקט הצופה מן הצד נשאר תופעה רצינית ונחקרת בפסיכולוגיה חברתית, אבל דווקא במקרה של קיטי ג׳נובזה, אוזלת היד לא הייתה מצד השכנים. מעטים שמעו את התקיפה, ורק כמה מתוכם הבינו במה מדובר. אלה שהבינו את חומרת המצב, ניסו לפעול ומצאו את עצמם חסרי אונים. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בסיפור היא שפחות משבוע לאחר הרצח נתפס הרוצח ונשפט. הסיבה לרצח? ״רציתי להרוג אישה״. הוא מת בכלאו בשנת 2015.
עד היום אפשר לשמוע את הקלישאה השחוקה, שבניו יורק אפשר ליפול באמצע הרחוב מבלי שאיש ישים לב. אי אפשר לקבוע אם זה נכון או לא, אבל דבר אחד בטוח - בשביל קיטי ג׳נובזה, גם עזרתם של העומדים מהצד לא הספיקה. להלן כתבה עדכנית על בחורה שהותקפה במקום ציבורי ולא עזרו לה, זה קורה כל הזמן כי אנשים מפחדים או להסתבך או שרוצים שאחרים יעזרו כדי ששגרת היום שלהם לא תהרס:

 "התובעת מריה מונטלאונה מסרה שכמה נהגים עברו ליד הצעירה בת ה-22 שזעקה לעזרה, אך לא עצרו או קראו למשטרה, ובציבור האיטלקי הזדעזעו מהעובדה שאיש לא סייע לצעירה שהייתה במצוקה"

היה סיפור דומה בישראל. בחור הציל בחורה בירקון היו כמה צופים מהצד ורק הוא קפץ. הוא מדליק משואה בעקבות מעשיו ביום העצמאות הקרוב.
מקרה הרצח של ג'נובזה לא זכה להד מיוחד אחרי התרחשותו, אך עם פרסומה של כתבה בניו יורק טיימס, שבועיים לאחר מכן, לפיה 37 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עשתה לסיפור כנפיים. וינסטון מוזלי, היה נשוי ואב לשני ילדים. מוזלי נעצר מאוחר יותר בחשד פריצה ובחקירתו התוודה על רצח ג'נובזה, כמו גם על שני מקרי רצח נוספים שכללו תקיפה מינית. רוצח נתפס במהלך פריצה (כמדומני לרכב) כמה ימים מאוחר יותר. איך נתפס? הוא עורר את חשדו של מישהו, שבירר עם שכנים וקרא למשטרה. נדמה לי שמלקולם גלדוול העיר שזה אירוני שהתקרית שאמורה כביכול להעיד על חוסר אכפתיות לפשעים הסתיימה בגלל שאנשים היו אכפתיים לפשעים.
מוזלי העיד כי בגלל האימפוטנציה שלו לא הצליח לקיים יחסי מין עם הנתקפות. בדיקות פסיכיאטריות שעבר הצביעו על כך שמוזלי היה נקרופיל. מוזלי שיחזר את התקיפה בדייקנות והסביר שהמניע היה שהוא "רצה להרוג אישה". מוזלי העדיף להרוג נשים כיוון שלדבריו הן "היו קלות יותר ולא נלחמו בחזרה". הוא הצהיר שבאותו לילה התעורר בסביבות השעה 2:00, עזב את הבית ונסע ברחובות על מנת לחפש קורבן. הוא ראה את ג'נובזה הולכת ברחוב ועקב אחריה עד למגרש החניה.
מוזלי הורשע ברצח וב-15 ביוני 1964, נגזר עליו עונש מוות. כשהקריא ראש חבר המושבעים את גזר הדין, התמלא אולם בית המשפט קריאות שמחה רבות. לאחר ששככו הקריאות, הוסיף השופט ואמר "אינני מאמין בעונש מוות, אך כשאני מסתכל על המפלצת הזו - לא הייתי מהסס להפעיל את המתג בעצמי!" ב-1 ביוני 1965 מצא בית המשפט לערעורים של ניו יורק כי למוזלי הייתה צריכה לעמוד האפשרות להעלות טענת אי-שפיות בשימוע שלפני משפטו הראשון והמתיק את עונש המוות למאסר עולם.
בשנת 1968, הועבר מוזלי לבית חולים בבאפלו, ניו יורק, לאחר שפצע את עצמו בבית הכלא. במהלך שהותו בבית החולים השתלט מוזלי על השומר שהיה איתו ופצע אותו. לאחר מכן הוא הצליח לקחת חמישה בני ערובה ואנס אחת מהן מול בעלה. הוא נתפס רק לאחר מרדף שנמשך יומיים. מוזלי גם השתתף במהומות שהתחוללו בכלא אטיקה בשנת 1971.
במהלך שהותו בכלא מוזלי למד והשיג תואר ראשון בסוציולוגיה. בשנת 1984 עבר מוזלי שימוע ראשון בוועדת השחרורים של בית הכלא. להגנתו הוא טען ש"עבור הקורבן בחוץ, זה עניין חד-פעמי שאורך שעה או דקה אחת, אך בשביל האדם שנתפס, זה לנצח". השימוע האחרון של מוזלי נערך בנובמבר 2013 והוא לא שוחרר.
לאחר שהתפרסם המקרה של ג'נובזה, רבים ראו אותו כדוגמה לחוסר האכפתיות של האנשים הגרים בערים גדולות כדוגמת ניו יורק, או של האנושות בכלל. מרבית התגובות האלו הגיעו בעקבות מאמר של הניו יורק טיימס שנכתב על ידי מרטין גנסברג ופורסם ב-27 במרץ - שבועיים לאחר הרצח. כותרת המאמר הייתה "38 אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה". אחד הציטוטים מהמאמר שהשפיעו בעיקר על הציבור היו מאחד השכנים שהסביר שראה חלק מהתקיפה אך התלבט האם להתקשר למשטרה כיוון שהוא "לא רצה להיות מעורב".
הסופר הארלן אליסון פרסם סדרת מאמרים בתחילת שנות ה-70 ובהם התייחס לעדים מהמקרה כ"שלושים ושמונה בני זונות" אשר "עמדו מהצד וצפו בג'נובזה נדקרת למוות מולם מבלי לעשות דבר". במאמר אחר הוא טען שאחד השכנים אפילו הגביר את עוצמת השמע במקלט הרדיו שלו על מנת שלא יישמע את זעקותיה של ג'נובזה. חוסר התגובה של כמות גדולה כל כך של אנשים שהיו עדים לתקיפה הובילה למחקר בפסיכולוגיה חברתית של אפקט הצופה מהצד ואפקט דילול האחריות. באופן זה, המקרה של קיטי ג'נובזה הפך למקרה מוכר מאוד בפסיכולוגיה חברתית. המחקר התחיל בעבודתם של הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לאטאן, אשר הראו שבניגוד לציפיה המקובלת, כמות גדולה של צופים מהצד מפחיתה את הסיכוי שמישהו ינסה לעזור לאדם במצוקה. הסיבות לכך מגוונות וכוללות את העובדה שהצופים רואים שאנשים אחרים לא עוזרים גם הם; צופים מאמינים שמישהו אחר יודע טוב יותר איך לעזור; או שצופים מרגישים לא בנוח להגיש עזרה כשמישהו מתבונן עליהם.
בתמונה, קיטי ג'נובזה, הייתה בת 29 במותה.