הסיפור הבא הוא דוגמה להמחשה בלבד. הפרטים צונזרו לצורך שמירה על צנעת הפרט.
נהג ותיק קיבל זימון לבית המשפט לאחר שהואשם בעבירת תעבורה שעלולה הייתה להוביל לפסילת רישיונו ולצבירת נקודות. מבחינתו, המשמעות הייתה קשה – הוא נזקק לרכב לצורך עבודתו ופרנסת משפחתו.
במקום למהר להודות או לשלם את הקנס, הוא פנה לקבלת ייעוץ משפטי אצל עו"ד אסעד חסן, המתמחה בדיני תעבורה.
לאחר בחינה יסודית של חומר הראיות, נמצאו נקודות מהותיות שהיה צורך לבדוק לעומק. ההליך המשפטי נוהל באופן מקצועי, ובסופו של דבר הושגה עבור הלקוח תוצאה מיטבית בנסיבות המקרה, אשר אפשרה לו להמשיך בשגרת חייו ללא הפגיעה ממנה חשש בתחילת הדרך.
⚖️ המסר ברור: גם כאשר נדמה שאין מה לעשות, חשוב לקבל ייעוץ משפטי לפני שמקבלים החלטה. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ולעיתים בדיקה מקצועית של הראיות יכולה לשנות את התמונה.
היום לפני 52 שנה (13.03.1964) נרצחה קיטי ג'נובזה.
ג'נובזה נולדה בניו יורק והייתה הבכורה מחמישה ילדים במשפחה איטלקית-אמריקאית של המעמד הבינוני-נמוך שהתגוררה בברוקלין. לאחר שאמה הייתה עדה לרצח בניו יורק, עברה המשפחה לקונטיקט בשנת 1954. ג'נובזה, שהייתה בת 19 באותו זמן, החליטה להישאר בניו יורק והמשיכה להתגורר בעיר עד מותה. השתלשלות האירועים שהובילו לרצח ג'נובזה תוארה במשפט הרצח ובדיווחים רבים לאחר מכן, אך פרטי ההתרחשות המדויקים עדין מעורפלים בנקודות מסוימות. ג'נובזה שבה מעבודתה במכונית, בשעת בוקר מוקדמת ב-13 במרץ 1964. היא החנתה את מכוניתה בערך בשעה 3:15 לפנות בוקר בחניון המרוחק 30 מטרים מביתה, סמוך לסמטה המובילה אל הכניסה העורפית לבניין בו שכנה דירתה. כשפסעה מהרכב לכיוון ביתה, התקרב אליה אדם בשם וינסטון מוזלי. ג'נובזה נבהלה והחלה לרוץ לאורך מגרש החניה ולכיוון חזית הבניין. מוזלי רדף אחריה, תפס אותה ודקר אותה פעמיים בגבה. ג'נובזה צעקה:
"אלוהים, הוא דקר אותי! תעזרו לי!"
מספר שכנים שמעו את הזעקה, אף שהיה זה לילה קר וחלונותיהם היו סגורים, אך רק בודדים מהם הבינו שזו קריאה לעזרה. עד כאן אין מחלוקת. זמן מה לאחר מכן נמצאה קיטי ג׳נובזה בת ה-28 בחדר מדרגות אחורי בבניין, ובגופה סימני דקירות רבים. הוא גם אנס את הבחורה בזמן שהיא הייתה גוססת ושדד אותה, התקיפה עצמה נמשכה כחצי שעה ואף אחד לא יצא לבדוק מה קורה או הזעיק עזרה למרות שזה נמשך יחסית זמן ארוך. בסוף זו הייתה שכנה שהלכה לזירת הפשע ומצאה את הבחורה שהותקפה גוססת. התקיפה הייתה אכזרית, והאישה הצעירה נפטרה בדרכה לבית החולים. זה היה גילוי עצוב, אבל לא יוצא דופן בניו יורק מוכת הפשע. לכן הידיעה הקצרה שהופיעה בעיתון לגבי הרצח לא זכתה לתשומת לב רבה. רק שבועיים לאחר מכן, כשפרסם הניו יורק טיימס כתבה מורחבת על הפשע, התעוררה הסערה. הניו יורק טיימס לא חשף פרט כלשהו על עברה של הנרצחת, או אפילו פרטים על הרוצח, אלא הפנה את הזרקור לעדים: לטענת העיתון, שלושים ושמונה אנשים היו עדים לפשע, ואיש מהם לא עשה דבר.
אנשי ניו יורק היו מזועזעים. כיצד ייתכן שאישה צעירה נרצחת לעיני כל ואיש לא חושב להתקשר למשטרה? המקרה היה כה קשה לעיכול, עד שמחקרים פסיכולוגים החלו להתפרסם בניסיון להסביר את התופעה. ניתן לה שם: ״אפקט הצופה מן הצד״. הפסיכולוגים שחקרו את הסיפור טענו שריבוי העדים במקרי חירום הוא זה שמפחית את הסיכוי לפעולה, מפני שכל אחד מצפה שהאחרים יפעלו, וחושש ליזום פעולה בעצמו. התיאוריה הזו, שגובתה במחקרים נוספים, הפכה לאבן בסיס בפסיכולוגיה חברתית, ונלמדת עד היום.
אבל אז התגלתה האמת - קיטי ג׳נובזה לא מתה בגלל אדישות העדים, אלא בגלל אדישות המשטרה. קיטי הייתה בדרך ממכוניתה לדירה שחלקה עם בת זוגה אחרי משמרת לילה בפאב מקומי, כשאדם זר תקף ודקר אותה בגבה. היא הצליחה להבריח אותו בצעקות, אך לא יכלה לעמוד על רגליה. חלק מדרי הבניין שמעו את הצעקה והתקשרו למשטרה המקומית. עוד לא היה אז מוקד חירום, והשוטרים, שהניחו שמדובר במריבת אוהבים ולא יותר, לא מיהרו לזירת ההתרחשות. בינתיים קיטי הפצועה הצליחה לזחול למסדרון אחורי, ושם איבדה את הכרתה. המסדרון היה נסתר מעיני השכנים, והם לא ראו את הרוצח ששב בינתיים ודקר אותה שוב, הפעם אנושות. מדהים שזו האמת מאחורי הסיפור.. כי בקורסי פסיכולוגיה חברתית עדיין מספרים את הסיפור כפי שכולם חושבים (30 איש צופים ולא עושים דבר) בהמשך לכך גם לימדו אותנו שעל מנת שאנשים יבואו לעזרתך צריך לצעוק ״שריפה״ כדי שיהיה להם באמת אכפת לבוא לראות. מלמדים גם שאם קורה מקרה חירום וצריך להזעיק עזרה ויש מלא אנשים סביבך אז עדיף במקום לזעוק באופן כללי "שמישהו יקרא למשטרה\אמבולנס" להפנות את הבקשה למישהו באופן ישיר כמו להצביע אל מישהו ולומר משהו בסגנון "אתה עם החולצה האדומה, תתקשר למשטרה\אמבולנס" ואז מ"פיזור אחריות" בקבוצה נוצר מצב של "מיקוד אחריות" ויש יותר סיכוי לקבל עזרה.
אפקט הצופה מן הצד נשאר תופעה רצינית ונחקרת בפסיכולוגיה חברתית, אבל דווקא במקרה של קיטי ג׳נובזה, אוזלת היד לא הייתה מצד השכנים. מעטים שמעו את התקיפה, ורק כמה מתוכם הבינו במה מדובר. אלה שהבינו את חומרת המצב, ניסו לפעול ומצאו את עצמם חסרי אונים. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בסיפור היא שפחות משבוע לאחר הרצח נתפס הרוצח ונשפט. הסיבה לרצח? ״רציתי להרוג אישה״. הוא מת בכלאו בשנת 2015.
עד היום אפשר לשמוע את הקלישאה השחוקה, שבניו יורק אפשר ליפול באמצע הרחוב מבלי שאיש ישים לב. אי אפשר לקבוע אם זה נכון או לא, אבל דבר אחד בטוח - בשביל קיטי ג׳נובזה, גם עזרתם של העומדים מהצד לא הספיקה. להלן כתבה עדכנית על בחורה שהותקפה במקום ציבורי ולא עזרו לה, זה קורה כל הזמן כי אנשים מפחדים או להסתבך או שרוצים שאחרים יעזרו כדי ששגרת היום שלהם לא תהרס:
"התובעת מריה מונטלאונה מסרה שכמה נהגים עברו ליד הצעירה בת ה-22 שזעקה לעזרה, אך לא עצרו או קראו למשטרה, ובציבור האיטלקי הזדעזעו מהעובדה שאיש לא סייע לצעירה שהייתה במצוקה"
היה סיפור דומה בישראל. בחור הציל בחורה בירקון היו כמה צופים מהצד ורק הוא קפץ. הוא מדליק משואה בעקבות מעשיו ביום העצמאות הקרוב.
מקרה הרצח של ג'נובזה לא זכה להד מיוחד אחרי התרחשותו, אך עם פרסומה של כתבה בניו יורק טיימס, שבועיים לאחר מכן, לפיה 37 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עשתה לסיפור כנפיים. וינסטון מוזלי, היה נשוי ואב לשני ילדים. מוזלי נעצר מאוחר יותר בחשד פריצה ובחקירתו התוודה על רצח ג'נובזה, כמו גם על שני מקרי רצח נוספים שכללו תקיפה מינית. רוצח נתפס במהלך פריצה (כמדומני לרכב) כמה ימים מאוחר יותר. איך נתפס? הוא עורר את חשדו של מישהו, שבירר עם שכנים וקרא למשטרה. נדמה לי שמלקולם גלדוול העיר שזה אירוני שהתקרית שאמורה כביכול להעיד על חוסר אכפתיות לפשעים הסתיימה בגלל שאנשים היו אכפתיים לפשעים.
מוזלי העיד כי בגלל האימפוטנציה שלו לא הצליח לקיים יחסי מין עם הנתקפות. בדיקות פסיכיאטריות שעבר הצביעו על כך שמוזלי היה נקרופיל. מוזלי שיחזר את התקיפה בדייקנות והסביר שהמניע היה שהוא "רצה להרוג אישה". מוזלי העדיף להרוג נשים כיוון שלדבריו הן "היו קלות יותר ולא נלחמו בחזרה". הוא הצהיר שבאותו לילה התעורר בסביבות השעה 2:00, עזב את הבית ונסע ברחובות על מנת לחפש קורבן. הוא ראה את ג'נובזה הולכת ברחוב ועקב אחריה עד למגרש החניה.
מוזלי הורשע ברצח וב-15 ביוני 1964, נגזר עליו עונש מוות. כשהקריא ראש חבר המושבעים את גזר הדין, התמלא אולם בית המשפט קריאות שמחה רבות. לאחר ששככו הקריאות, הוסיף השופט ואמר "אינני מאמין בעונש מוות, אך כשאני מסתכל על המפלצת הזו - לא הייתי מהסס להפעיל את המתג בעצמי!" ב-1 ביוני 1965 מצא בית המשפט לערעורים של ניו יורק כי למוזלי הייתה צריכה לעמוד האפשרות להעלות טענת אי-שפיות בשימוע שלפני משפטו הראשון והמתיק את עונש המוות למאסר עולם.
בשנת 1968, הועבר מוזלי לבית חולים בבאפלו, ניו יורק, לאחר שפצע את עצמו בבית הכלא. במהלך שהותו בבית החולים השתלט מוזלי על השומר שהיה איתו ופצע אותו. לאחר מכן הוא הצליח לקחת חמישה בני ערובה ואנס אחת מהן מול בעלה. הוא נתפס רק לאחר מרדף שנמשך יומיים. מוזלי גם השתתף במהומות שהתחוללו בכלא אטיקה בשנת 1971.
במהלך שהותו בכלא מוזלי למד והשיג תואר ראשון בסוציולוגיה. בשנת 1984 עבר מוזלי שימוע ראשון בוועדת השחרורים של בית הכלא. להגנתו הוא טען ש"עבור הקורבן בחוץ, זה עניין חד-פעמי שאורך שעה או דקה אחת, אך בשביל האדם שנתפס, זה לנצח". השימוע האחרון של מוזלי נערך בנובמבר 2013 והוא לא שוחרר.
לאחר שהתפרסם המקרה של ג'נובזה, רבים ראו אותו כדוגמה לחוסר האכפתיות של האנשים הגרים בערים גדולות כדוגמת ניו יורק, או של האנושות בכלל. מרבית התגובות האלו הגיעו בעקבות מאמר של הניו יורק טיימס שנכתב על ידי מרטין גנסברג ופורסם ב-27 במרץ - שבועיים לאחר הרצח. כותרת המאמר הייתה "38 אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה". אחד הציטוטים מהמאמר שהשפיעו בעיקר על הציבור היו מאחד השכנים שהסביר שראה חלק מהתקיפה אך התלבט האם להתקשר למשטרה כיוון שהוא "לא רצה להיות מעורב".
הסופר הארלן אליסון פרסם סדרת מאמרים בתחילת שנות ה-70 ובהם התייחס לעדים מהמקרה כ"שלושים ושמונה בני זונות" אשר "עמדו מהצד וצפו בג'נובזה נדקרת למוות מולם מבלי לעשות דבר". במאמר אחר הוא טען שאחד השכנים אפילו הגביר את עוצמת השמע במקלט הרדיו שלו על מנת שלא יישמע את זעקותיה של ג'נובזה. חוסר התגובה של כמות גדולה כל כך של אנשים שהיו עדים לתקיפה הובילה למחקר בפסיכולוגיה חברתית של אפקט הצופה מהצד ואפקט דילול האחריות. באופן זה, המקרה של קיטי ג'נובזה הפך למקרה מוכר מאוד בפסיכולוגיה חברתית. המחקר התחיל בעבודתם של הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לאטאן, אשר הראו שבניגוד לציפיה המקובלת, כמות גדולה של צופים מהצד מפחיתה את הסיכוי שמישהו ינסה לעזור לאדם במצוקה. הסיבות לכך מגוונות וכוללות את העובדה שהצופים רואים שאנשים אחרים לא עוזרים גם הם; צופים מאמינים שמישהו אחר יודע טוב יותר איך לעזור; או שצופים מרגישים לא בנוח להגיש עזרה כשמישהו מתבונן עליהם.
בתמונה, קיטי ג'נובזה, הייתה בת 29 במותה.
דיני נפשות – פרק שני – בחזקת החפות – יוסף זוהר הואשם ברצח אביו כשהפרקליטות ידעה שהוא חף מפשע ולאחר 5 שנים המדינה חזרה בה מהאישום – סדרה של אורנה בן דור. כשמדברים על תיק פלילי אנחנו מדמיינים פושעים קשוחים בפינת רחוב אפלה באמצע עסקת סמים או חיסול בעיצומה של מלחמת כנופיות. אנחנו רוצים לחשוב שזה לא קשור אלינו, שזה שייך רק לעבריינים. אנחנו ישנים בשקט כי המשטרה ובית המשפט יגנו עלינו בשעת צרה. אז זהו, שבמדינת ישראל, גם סגירת מרפסת תמימה עלולה להסתיים ברישום פלילי.
בשנה האחרונה הוגשו 250 אלף כתבי אישום. זהו מספר בלתי נתפס. עו"ד ליאור אפשטיין: 250 אלף כתבי אישום? זה מיליון בארבע שנים. מה, ב- 12 שנה כל הבגירים במדינת ישראל יחוו כתב אישום? אני כשאני נולדתי, כל הילדים בכיתה ידעו שאף פעם לא יהיה להם תיק במשטרה. אז מה, כל האזרחים פה יהיה להם כתב אישום?
נציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל, מצאה לפחות מקרה אחד בו ביקש פרקליט מהמכון לרפואה משפטית להכניס שינויים בחוות דעתו, באופן שיש בו כדי לטשטש את המסקנה העולה ממנה. מסקנה זו, מתוך טיוטת דוח הביקורת של גרסטל בנושא, מובאת (יום ה', 31.3.16) בעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד פרסום הדוח. [בג"ץ 2683/16, ל"ש ואח' נ' נציבת הביקורת ואח' / עתירה למתן צווים על תנאי]
יוסף זוהר הועמד לדין באשמת רצח אביו. המניע, כך נטען, כספי הירושה. הטרגדיה של יוסף זוהר החלה לפני 15 שנה. אביו משה, חלה במחלת ניוון שרירים ותוך זמן קצר הפך לסיעודי לחלוטין ומחובר למכונת הנשמה. יוסף טיפל בו במסירות חודשים ארוכים יחד עם מטפל סיעודי, עולה חדש מאוקראינה בשם ולנטין טוקילה. כשאבא חלה, ידעתי שאני חייב לעמוד לצדו. המחלה תפסה אותנו בשיא האושר המשפחתי. באפריל, שנה לאחר מכן, אבא נפטר. ביום שישי, 12 באפריל 2002, בשעה 11 בלילה התקשר טוקילה ליוסף. רחל ענתה, העירה אותי ומסרה לי את השפופרת. שמעתי את המטפל צועק: קרה משהו לאבא, בוא מהר! יוסף ממהר להתארגן ולצאת לבית האב, כשהוא מבקש מהמטפל להזמין אמבולנס. כשהגעתי, בחוץ כבר הייתה ניידת של טיפול נמרץ ובפנים, הצוות כבר קבע את מותו הטבעי.
מספר חודשים מאוחר יותר מוזמן יוסף לתחנת המשטרה בתואנת שווא שהיה עד לתאונת פגע וברח. בתחנת המשטרה הוא רואה את ולנטין טוקילה, המטפל הסיעודי של אביו, יושב באחד החדרים. יוסף לא חשד שמדובר בפגישה שתוכננה על ידי המשטרה. הוא לא הבין שזה אינו צירוף מקרים. שבוע לאחר מכן נעצר יוסף בחשד לרצח אביו.
אמרתי להם: יש סכסוך משפחתי עם האישה השנייה של אבא, ואתם צריכים לקחת את זה בחשבון. יוסף נפל קורבן לסכסוך משפחתי על ירושה. גרושתו של האב ניסתה לערער על הצוואה שהאב השאיר. היא בחרה בדרך אפקטיבית. להחשיד את יוסף ברצח אביו.
בני משפחת זוהר מתייצבים דווקא לצדו של הבן החשוד ברצח ומנסים להסיט את החשדות כלפי אשתו השנייה של האב. היו שתי צוואות: צוואה אחת ראשונה, שהיא הייתה הצוואה המקורית, שבה הגרושה הייתה המוטבת וצוואה שנייה שהיא לא ידעה ממנה, צוואה שבה היא בכלל לא היתה מוזכרת.
בחוץ הם החזיקו אותי מול הכתבים והצלמים בשני הצדדים, וככה, כמו איזו חיה שהם לכדו, הם הכניסו אותי לבית המשפט. באותו לילה נטרפו חייו של יוסף והם לעולם לא ישובו להיות כשהיו. בהבל פה הפך יוסף זוהר לרוצח מאזרח שומר חוק.
פרופ' בועז סנג'רו: על פי הלכת בית המשפט העליון, כדי להרשיע נדרש מה שנקרא "דבר מה נוסף", זו איזושהי תוספת ראייתית חוץ מההודאה, כדי שאפשר יהיה להרשיע. אבל בית המשפט העליון בעצמו אמר שהיא יכולה להיות קלה כנוצה. עו"ד דרור ארד איילון, סניגורו של יוסף זוהר: יוסף עבר תהליך שהוא תהליך מאוד מסוכן בתהליך חקירתי, שבו, בגלל הבידוד, אתה במעצר, אתה לא רואה אנשים, עשו שם תגילים להרחיק אותו מאיתנו, אנחנו באנו לבקר אותו יום-יום. אבל הצליחו לבודד אותו לסוף שבוע אחד, ובבידוד הזה, מול העוצמה של הוודאות שמקרינים החוקרים, בראיות שלא קיימות או בראיות מסופקות, כדי לשבור את רוחו של נחקר, כי אם הוא אשם, רק שבירת רוחו תגרום לו להודות, זאת היא התזה. עו"ד דרור ארד איילון, סניגורו של יוסף זוהר: מול הדבר הזה, אדם מפקפק בעצמו. הוא שואל: באמת התעוררתי ב- 12 בלילה? אולי התעוררתי ב- 11? יוסף זוהר, זה פשוט מטיל עליי אימה. קשה לי להסביר את זה, כמו תהום שפעורה בתוכך. שרוצה לבלוע אותך.
במערכת המשפט הישראלית, ההודאה היא קיסרית הראיות והיא מספיקה כדי לשלוח אדם לכלא. זאת למרות שכל המחקרים מראים עד כמה קל לגרום לאדם, לכל אדם, להודות בפשע שלא ביצע. פרופ' בועז סנג'רו: הודאה לא מוסיפה לי האם אדם עבר את העבירה או לא במספיק לחץ כולנו צפויים להודות. בסופו של דבר כולנו צפויים להודות, וזה שאדם יודה זה לא ילמד שהוא עבר את העבירה יותר מאשר שהוא לא עבר אותה. זה ילמד עליו האם הוא אדם חזק או חלש, האם יש לו ביטחון עצמי בעניין הזה או לא. זה ילמד על החוקרים שלו, עד כמה הם ידעו להפעיל עליו לחץ. האם זה מלמד האם הוא עבר את העבירה או לא? מעט מאוד.
עו"ד דרור ארד איילון, סנגורו של יוסף זוהר: יום אחד אני מקבל שיחת טלפון מעו"ד שעבד איתי בתיק, עו"ד שרון דניאלי, טלפון שאומר לי: "דרור לא תאמין. אתה יושב? מצאנו את שיחת הטלפון." אז אני כשבמקרה הפרטי של יוסי זוהר, עם כל הפרטים המטריחים האלה, כל הבוכלטריה הזו, אני שואל: איך לא קם פרקליט ואומר: יש לי בעיה. הפרקליטות לא מיידעת את יוסף, על כך שהשיחה נמצאה, וזו הראייה היחידה, שהופכת אותו לחף מפשע.
כעת, משנתגלתה שיחת הטלפון, צריכים החוקרים לשנות טקטיקה. איזו הודאה הם יזמינו עכשיו מטוקילה, שתתאים לסיפור העלילה של הפרקליטות ולהפליל את יוסף. עו"ד דרור ארד איילון, סנגורו של יוסי זוהר: תחושות בטן של פרקליט מונחות, או של תובע או של חוקר, מונחות מהתפקיד המוסדי שלו למצוא את האשם, באופן שהוא לא מודע לו, ולכן יש לו נטייה להאשים גם במקום שאין מקום לאשמה. רק הראיות צריכות לדבר.
במשפטו של זוהר, לא זו בלבד שלא היו ראיות נגדו. הראייה היחידה שנמצאה זיכתה אותו לחלוטין. פרופ' בועז סנג'רו: המערכת הייתה צריכה לעודד את אותו תובע שיגיד: עצור, יש לנו כאן טעות, זה לא האדם הנכון. בואו נחזור בנו מכתב האישום. המערכת לא מעודדת פעולה כזאת. אביגדור פלדמן: הפרקליטות סיגלה לעצמה הרבה שנים את הרוח של לנצח בכל מחיר. היא נשענת על איזושהי הצדקה עצמית קיצונית שאומרת כל מה שאנחנו עושים הוא נכון וצודק. בסופו של דבר זוכה זוהר מכל אשמה. חירותו הוחזרה אליו. אבל את חמש שנות החיים שנשדדו ממנו איש לא יוכל להחזיר. יוסי זוהר: זה מפחיד אותי מאוד שצריך לקחת כמעט חמש שנים כדי להתנקות מעלילת שווא. זוהר חזר מהקרב על חפותו בידיעה שבכל רגע נתון, מישהו יכול בהבל פה להפוך אותו לאזרח נטול זכויות, שבוי בידי מערכת שמחפשת אשם בכל מחיר. טובה פרי היתה התובעת בתיק של יוסף זוהר. היא זאת שידעה שיש קו טלפון נוסף אבל אז הלכו לטוקילה ושינו את הגרסה. ראש צוות החקירה הוא עורך דין מכהן כיום. רמי זך
היום לפני 10 שנים (בתאריך ה-20.02.2006) - דייוויד אירווינג נידון ל-3 שנות מאסר על הכחשת השואה - הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה. על פי החוק הישראלי, אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה, ועונשה של הפרת הוראה זו הוא חמש שנות מאסר, בהתאם לחוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986. נכון לשנת 2016, מעולם לא בישראל הורשע אדם בעבירה על חוק זה.
יש המבדילים בין "הכחשת שואה קשה" שמבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, לבין "הכחשת שואה רכה" שטוענת שהתרחשה שואה אם כי לא בממדים המדוברים בניסיון לגמד את היקפה, כאילו לא מדובר ברצח של עשרות מליוני אנשים בכלל או 6 מליון יהודים בפרט. לחלופין, מכחישי שואה מסוג זה טענו שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו. המזוהים עם הקבוצה האחרונה טוענים, למשל, שהאסירים יצרו במקום סבון וזוהי המטרה של מקלחות הגזים - אלא כחלק מתהליך היצור של סבונים ונעליים. בנוסף להכחשת השואה בידי יחידים, היא ניכרת בעיקר בקרב קבוצות נאו נאציות וארגונים אנטישמיים, וכן בקרב גורמים מוסלמים ובמיוחד הרדיקלים שבהם.
במחקרים שיושמו במטרה להוכיח, כי השואה לא התקיימה, ניסו להציג ראיות ועובדות תוך כדי יישום שיטות מחקר לקויות במסגרת מחקרים אקדמיים ואף לפגום באופן לקיחת הראיות באמצעות לקיחת דגימות פגומות לזיהוי פלילי במסגרת הליך בבית המשפט. בכמה מקרים, בעוד שמספר ראיות מאלו המוצגות לתמיכה בהכחשת השואה הן אכן אמיתיות, יישומן של הראיות לתמיכה בטיעוני מכחישי השואה הוא חסר משמעות. לדוגמה, דו"ח לוכטר הראה כי בקירות תאי הגזים אין כיום שאריות של ציאניד. ברור שעובדה זו חסרת משמעות לאור העובדה כי מאז השואה ועד מדידותיו של לוכטר עברו חמישים שנה שבהן היו הקירות חשופים למזג האוויר. במקרים אחרים משתמשים בעדויות על מנת להטעות במכוון. תמונה מפורסמת מראה דלת רעועה של תא גזים. לאור זאת טוענים מכחישי השואה כי תא שבו מותקנת דלת זו לא יכול היה לשמש להשמדה, מכיוון שהמושמדים היו יכולים לשבור את הדלת ולצאת החוצה. התברר כי הדלת לא הייתה מותקנת בתא גזים ששימש להשמדה, אלא בתא ששימש לחיטוי. רבים מטיעוני מכחישי השואה נגועים באנטישמיות. מבקרי מכחישי השואה הביאו מקרים רבים שמדגימים כיצד הפך סגנונם של מכחישי השואה מסגנון אקדמי נטול פניות לכאורה, להתנפלות אישית, תוך שימוש במושגים (מעליבים לשיטתם) כ"ציוני" או "אוהב יהודים" לתיאור מתנגדיהם.
רובר פוריסון היה מרצה צרפתי. ב-1979 הוא פרסם ספר ובו טען כי השואה לא התרחשה. בריאיון לתקשורת טען גם שתאי הגזים לא היו קיימים. בתגובה, הסטודנטים שאותם לימד גירשו אותו ולא נתנו לו ללמד, הוא פוטר מהאוניברסיטה ואף הועמד לדין על הכחשת שואה. הוא נמצא אשם, נקנס ונשפט למאסר. עצומה, ועליה חתימות של 500 אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל הישראלי קראה לשחרר את פוריסון ולתת לו את זכות חופש הביטוי, אפילו אם דעותיו ואמרותיו מעוררות מחלוקת. את כתב ההגנה המפורט ביותר כתב פרופ' נועם חומסקי, החתום גם הוא על העצומה, שטען שגם למכחישי שואה עומדת הזכות לחופש ביטוי. חומסקי גם טען שהכחשת שואה אינה מעידה בהכרח על אנטישמיות או על תמיכה בנאצים. למרות שהואשם על ידי ארגונים יהודים רבים באנטישמיות, בתמיכה בהכחשת שואה ובאפולוגטיקה של הנאצים, הוא סירב לחזור בו מעמדותיו.
ב-1998 הגיש הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג תביעה כנגד הסופרת האמריקנית דברה ליפשטדט וההוצאה לאור "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג עיוות את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת. ליפשטדט ו"ספרי פינגווין" שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזויפים ביודעין. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה. יש שטענו כי פסק הדין הוא פגיעה בחופש הביטוי, אך אלו מתעלמים מהעובדה שהיה זה אירווינג שתבע את ליפשטדט מלכתחילה, ואיים על חופש הביטוי שלה.
ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה. ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר, משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע ברצח העם שביצעו הנאצים, הסתיים תוך יום אחד בלבד. מכחיש שואה נוסף הוא מחמוד עבאס, הידוע גם כאבו מאזן, יושב ראש הרשות הפלסטינית. כרגע עובדים על תרגום הדוקטורט שלו לעברית כדי שכולנו נדע מול מי אנחנו מתמודדים.
נחשף לראשונה - מסמך השנאה והכחשת השואה שחיבר אבו מאזן:"השואה היא מזימה של הציונים ושל הנאצים. מדובר במזימה שמי שניסה לחשוף אותה הוא אדולף אייכמן ולכן הוא הוצא להורג"
Posted by ערוץ 20 on Wednesday, February 25, 2015
בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה על שם פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית". עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל. בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים. במסמך השנאה והכחשת השואה שחיבר אבו מאזן נכתב - "השואה היא מזימה של הציונים ושל הנאצים. מדובר במזימה שמי שניסה לחשוף אותה הוא אדולף אייכמן ולכן הוא הוצא להורג"
זוהי האמת על "השותף המתון", "גדול מכחישי השואה" בעולם הערבי ! ב-12/2014 - נפתח במאבק שנועד לחשוף את אמת , להגן על זכרון השואה במזרח התיכון, להלחם בתעמולה זדונית ולשים חסם מדיני לשקר של מחמוד עבאס במערב. ביסוס מחקרי + בנק טיעונים וממצאים היסטוריים/תקשורתיים שנועדו לתת כלי תגובה אפקטיבי לישראלי. כאן בכנס שיזמנו בבר אילן - להלן הרצאתו של גולן ברהום בנוגע למאבק עם טיעונים בכנס בבר אילן.
דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו. מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו. בראיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003 הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה". ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הערבי בישראל. מאידך, בינואר 2013, בראיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין". באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה". אבו מאזן מייצג בדעתו את דעתם של 40% מערביי ישראל, המכחישים אף הם את השואה.
למעשה, במדינות ערב ספרות הכחשת השואה היא פופולרית. מדינות כערב הסעודית, איחוד האמירויות, לבנון ומצרים משמשים כמקומות לעריכת כנסי הכחשת שואה גדולים, עקב התמיכה בפעילות זו על ידי השלטונות. בכנסים אלה משתתפים מכחישי שואה ערבים, אירופאים ואמריקנים . באוגוסט 2002 ארגן תת-גוף של הליגה הערבית סימפוזיון הכחשת שואה באבו דאבי. בדצמבר 2006 ארגנה מחלקת המחקר והחינוך של משרד החוץ האיראני (IPIS) כנס המכונה "הכנס לבחינה מחדש של השואה: מבט מקיף". מארגני הכנס טענו כי הדיונים היו אובייקטיביים ונקיים מלחצים מערביים ומאיסורים בינלאומיים נגד הכחשת השואה, על מנת לאפשר טווח רחב יותר של מחקר בנושא. בין הנושאים שנדונו היו "נאציזם וציונות: שיתוף פעולה או עוינות?" "תאי הגזים: אישור או הכחשה?" "חופש הביטוי ועמדתם של מכחישי השואה במערב", בחינה מחדש של "החוקים העכשוויים נגד מכחישי שואה", "שואה: תקשורת ותעמולה במערב". המארגנים הציגו את השואה לא כאירוע היסטורי אלא כ"אחד מכלי התעמולה החשובים ביותר בהם נעשה שימוש על מנת להצדיק באופן פוליטי את התמיכה בעם היהודי במאה ה-20".
מן הראוי להדגיש, כי קיימות אינספור ראיות ועדויות על קיומה של השואה ואחריותו של היטלר להשמדת עשרות מליוני אנשים. עדויות לקיומה של השואה באות בראש ובראשונה מהממשלה הגרמנית עצמה. מקור נוסף הוא צבאות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה ותיעדו את ממצאיהם בסרטים ובתמונות. על אלה נוספות עדויות הניצולים עצמם וקהילות מקומיות שספקו שירותים למערכת, גם במסגרת הגטאות, מחנות הריכוז וההשמדה כגון אספקת מצרכים לחיילים ושרותי משטרה. השואה הייתה מפעל מסיבי שנמשך שנים על פני כמעט כל יבשת אירופה ומחוצה לה, עם מבנה בקרה ושליטה משל עצמו. למרות שהנאצים ניסו להשמיד את העדויות על השואה כאשר ראו שתבוסתם בלתי נמנעת, הם השאירו מספר גדול של ארגזים עם מסמכים המתייחסים לשואה, שמשקלם הכולל הגיע עד כדי טונות רבות. לאור ההתמוטטות המהירה של הכוחות הנאציים בסוף המלחמה, ניסיונותיהם להשמיד את כל הראיות נועדו לכישלון.
יותר מכך, היטלר עצמו הורה על השמדת האוכלוסייה היהודית בשטחים הנתונים למרוּת גרמניה. הנאצים, לרוב, לא השתמשו במונחים "הרג" או "מוות" לתיאור מעשיהם, אלא השתמשו, לצורך העניין, במונחים כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים". בנוסף, ב-1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה". כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941 עם הנחיה שיש לתלותה בכל משרד ממשלתי. לכך מתווסף נאומו של היינריך הימלר, במסגרתו הצהיר במילים ברורות מאוד בנושא השמדת היהודים בפני קציני אס אס בפוזנן ובכך בכיר בהנהגה הנאצית קיבל על עצמו אחריות להשמדת היהודים. קיימים מסמכים כדו"ח מהימלר להיטלר הנוגע להשמדת אסירים ברוסיה הכבושה. מסמך זה הוצג במשפטי נירנברג כראיה לכך שהיטלר ידע ואישר את השמדת היהודים והשמדתן של אוכלוסיות נוספות.
יחסי אם וביתה יכולים להיות מאוד לא פשוטים.
יש לי חברה שהיחסים בינה לביתה אינם חמים. אני מכירה שנים את המשפחה - חד הורית, דתיים, גרושה ומשפחה מאוד חמה למרות שהכסף לא נמצא אצלם בשפע. באחת מהפעמים הרבות שהתארחתי אצלם לפני כמה שנים, לבית נכנסתי בלי לדפוק כי הדלת תמיד פתוחה וזה כמו הבית שלי. האם הייתה עסוקה אז נכנסתי חופשי לחדר של הילדים והייתי מזועזעת ממה שראיתי - אח אחד שיחק במחשב, אח אחר הסתכל עליו ממיטת הקומותיים והבת המתבגרת שכובה על הצד כשהשכן מרים לה את החולצה, מוריד לה את החזיה וממשש לה את הציצי.
תוך כדי שוק, באתי לאם ואמרתי לה שהיא חייבת לראות את מה שקורה בחדר. היא אמרה לי שהיא יודעת - נתפס לילדה הגב והוא מומחה בזה. אני אמרתי לה שזה לא מה שהוא עושה שם ושכדאי שתבוא. האם בתגובה - יש לילדה פה [או כמו שאנחנו מגדירים כ"מרוקאית קטנה"], אל תדאגי. הוא לא יעשה לה שום דבר רע כשכולנו פה. זה לא המקום שלי להעיף מישהו החוצה בבית שלא שלי, אז יצאתי לחצר וקראתי לילדה שתבוא - אני רוצה לקחת אותה לסיבוב בשכונה. הילדה קפצה על ההזדמנות ובאה בריצה.
עד שהבן שלו פוצץ את העניין חצי שנה אחר כך, הילדה הייתה מנועה מלדבר על זה [משפחה חד הורית דתיה בישוב חרדי כשאותו "כבוד הרב" "תלמיד חכם" הוא בכלל מובטל, בטלן ואף אחד לא ראה תעודה המעידה על הכשרתו בתחום הרפואה ובכל זאת הוא ידוע בשכונה כמטפל משלים בחינם לנשים, גברים וילדים].הבן שלו ברח מהבית וכשמצאו אותו הוא סיפר שהוא רואה איך אבא שלו נוגע בילדות בשכונה, באחיות שלו וחווה על גופו באיברי המין ועושה לו כל מיני דברים רעים ומחדיר לו דברים.
שישו ושמחו ביישוב. כל ילדי השכונה, גדולים וקטנים כאחד [הוא גר שם יותר מ-35 שנים וכשהישוב חרדי יש לו הרבה עבודה ועל הרבה ילדים לעבור...] שמעו ולא מעט דווחו למשטרה. ראוי לציין שהילדה התנדבה גם כן לספר והצהירה בפני חוקרת ילדים. הילד הכחיש מאוחר יותר את מה שסיפר בגלל הלחץ המשפחתי של אמא שלו והאחים התעללו בו נפשית כשהאבא נלקח למעצר [דיווחתי למועצה לשלום הילד ולרווחה]. אבל, מאחר ומדובר ביישוב חרדי, הנהלת היישוב הציעה גם למשפחת הפדופיל וגם למשפחותיהם של הקורבנות שהתלוננו פיצויים בסכומים גבוהים כדי להשתיק את הסיור ובכדי שמשפחות אלו יעזבו את היישוב בהתאם לתרבות ההשתקה, ההסתרה והטיוח החרדית, הכל בשם השם והסכנה בחילול שמו. דווקא כשמדובר במגזר החרדי, אשר מרבה להטיף מוסר לאחרים, כולל החילונים והגויים, צריך לשמש דוגמא לניקיון כפיים עילאי. המרחק בין הגדרת חילול השם של הגנב והפדופיל החרדיים, למוסר הפרטי והציבורי המתגלם בחברה החרדית כיום. ומה גדולה החובה של מגזר שהציפיות ממנו כה רבות ומרשימות.
אני כבר לא בקשר עם אנשים בשכונה ההיא אבל מדי פעם אני נזכרת ומתעדכנת אצל מכרים משותפים. ההתפתחות הרצינית הייתה כשנזכרתי בו משום מה בפברואר 2010. השמועות אומרות שהוא הורשע, יושב בכלא ומשתחרר בסוף אותו החודש לבית בו ילדיו הקטינים עדיין גרים וכן נכדיו הפעוטות גרים בו. לאחר שהתוודעתי לאתר "תנו לגדול בשקט" פעלתי כדי למצוא הוכחות למה שקרה - חיפוש בגוגל וניסיון לאתר פסק דין.
כחלק מהמאמצים שלי לחפש את השם שלו באינטרנט ולגלות מה היה פסק הדין במשפט שלו, העלתי הודעה בנושא באיזה פורום. פנו אליי כדי שאבדוק אם הפדופיל נמצא במאגר. דרך אגב, התקשורת בכלל לא דווחה על זה. במקרה או שלא במקרה, הפדופיל הספציפי הזה לא הופיע במאגר לכן ביקשו שאוסיף אותו אבל חוץ מעדות הראיה שלי והידיעה שהיה משפט והוא הורשע לא היה לי מקורות מוסמכים - לא כתבות בעיתון או פסק דין. השבוע השקעתי את המאמץ והצלחתי למצוא את פסק הדין ואחרי שקראתי את הפעולות שנקטה אותה חברה, זה פשוט הכעיס.
מאחר והבן שלו הכחיש את הצהרותיו, בסופו של דבר, הורידו את התצהירים שלו מכתב האישום. עם זאת, הדיווח של הילדה התווסף לכתב האישום אך האם שלחה לפרקליטות מכתב שכתבה יחד עם הבת ובו נאמר שמי שכתב את התצהיר הגזים והוא לא באמת נגע לה בציצי והוריד לה את החזיה. האם והבת אף העידו על כך בבית המשפט למרות שהפדופיל הודה שהוא הוריד לה את החזיה כדי למרוח לה שמן עיסוי ואולי נגע לה בחזה כבדרך אגב. הבת עידנה את העדות בלחץ האם וזה כל כך הכעיס אותי כי לטענתה "הילדים צריכים את אבא שלהם", "הילדה ניפחה בגלל כל המהומה שהתפתחה בשכונה" ו"הוא כל הזמן עוזר לנו".
רבאק, את לא מאמינה לבת שלך? את מקריבה את הילדה שלך לסוטה מין בשביל מה? במו עיניי ראיתי מה קרה והזדעזעתי. עד היום האמא לא מבינה למה הבת, כיום נשואה עם ילדים, כל כך כועסת עליה וכשהיא הגיעה להתארח אצלה הבת זרקה אותה מהבית. היא באמת אמא טובה, אבל היא בגדה בבת שלה. היא הקריבה אותה בשביל מה???
