אז מה, מתכוונים לשתות ואלכוהול? זה מה שקורה כשאתם מתיישבים מאחורי ההגה כשיש לכם אפילו כוסית קטנה של אלכוהול בדם.... זה יכול להיות החברים שלכם זה יכול להיות רכב אחר שיעצור את הנהיגה המזגזגת שלכם על הכביש... תחגגו, אבל תחזרו הבייתה במונית. מעבר לכך, לא חייבים לשתות עד לאובדן שליטה. תשתו בתבונה וקחו את קווי הלילה
לא משנה איך ההרג התבצע, באמצעות נשק חם או רכב ממונע שנהגו שיכור. התוצאה היא אותה התוצאה. אל תנהגו תחת השפעת אלכוהול!
כאילו חייהם של משפחת גרינשפין לא היו מספיק סיוט כאשר הנהג מרק פטריק הפך את שחר היפה ומלאת החיים לנכה קשה. הזוועה: בדמו של הנהג נמצאה כמות אלכוהול גבוהה פי ארבעה מהמותר, בית המשפט גזר עליו רק קנס על סך 1,000 שקלים, עבודות שירות בהיקף של 600 שעות ושלילת רישיון!!! הקלות הבלתי נסבלת בלקיחת חיי אדם ופגיעה בהם ולצאת מזה בשלום.
והנה כעת הסיוט רק גדל - חברת הביטוח של הנהג לא מוכנה לשלם למשפחת גריפין שכל חייה התהפכו והפכו לטיפול בשחר שצריכה טיפול צמוד של 24 שעות!!! וזה מה שכתבה יעל אחותה לפני מספר ימים... תקראו!!! תשתפו!!!
ושימו לב היכן אתם עושים ביטוח!!!
לתשומת ליבכם, תעשו שימוש בטכנולוגיית רדאר למניעת תאונות דרכים
_____
חברים יקרים,
אנחנו בפתח של מאבק חדש - והרי כבר למדנו שזאת הדרך היחידה בה דברים זזים. אנחנו יודעים שלבקש את הקשבתכם ועזרתכם פעם נוספת זה מעל ומעבר, אבל אנחנו נאלצים לעשות את זה בכל זאת. הפעם זוהי מלחמה מסוג אחר, אבל היא נושקת לקודמת - ואולי היא אפילו יותר חשובה, ככה שנשמח לכמה דקות מזמנכם.
קוראים לי יעל. יעל גרינשפן. אולי אתם זוכרים אותי, אולי אתם מנסים עכשיו להעלות בדעתכם את הפנים שלי. אולי אתם מצליחים. לפני כמעט שנתיים אחותי הקטנה, שחר, נפגעה בתאונת דרכים. כפי שאמרתי בעבר, ואומר עוד פעמים רבות, ההגדרה לפגיעה של שחר היא אינה "תאונת דרכים". תאונות קורות. תאונות זה חוסר תשומת לב, חוסר מזל, צירוף מקרים, נסיבות. כשאדם שיכור נכנס לרכב, נוהג, בו, ופוצע ילדה בת 12 – תקראו לזה איך שתקראו לזה, רק לא תאונה.
עד לפני שנה ואחד עשר חודשים (לא שנתיים. זה לא יהיה שנתיים אז שזה לא יהיה שנתיים), חיינו חיים נורמטיביים לחלוטין. עד לפני שנה ואחד עשר חודשים, חיינו חיים נהדרים, בעצם. שני הורים, שלוש אחיות, כמה בעלי חיים. ביום אחד, ברגע אחד, בבת אחת, איבדנו את כל מה שהכרנו. את כל מה שהיינו בטוחים שיש לנו. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, את ההתרסקות הזאת. זה פשוט שרגע אחד יש, ורגע אחרי אין. וזהו. ואין לי מילים לתאר את ההמתנה לגרוע מכל. את המבט על הפנים של הרופאים כשהם מנסים להסביר שאין שום סיכוי. את האופן בו כל טיפה של תקווה נלקחת.
ואין לי מילים לתאר את המלחמה להישאר שפויים. את המלחמה לקום על הרגליים ולהרוויח את אותה התקווה בחזרה. את הקושי בלעמוד מול כל הגיון קיים ולהחליט: אנחנו לא מוותרים. לא שוב.
והלב של כולנו שבור. מרוסק. וכולנו עוד זוכרים את החיים ההם, שהיו לנו עד לפני שנה ואחד עשר חודשים. אבל השאלה היא לא כמה כואב לנו, או מה אנחנו איבדנו. לא חושבים על זה, פשוט כי זה לא משנה יותר. הדבר היחיד שמשנה מאז אותו יום הוא המאבק על החיים של שחר.
המאבק הזה הוא אינסופי. הוא מאבק מסביב לשעון, כשכל כך פשוט להתפתות ולהתייאש. אבל זאת האחות הקטנה שלי. זאת הבת של ההורים שלי. אף אחד לא הולך לוותר על החיים של הילדה הזאת. של אותה ילדה שלא עשתה שום דבר רע. שום דבר כדי לקבל את מה שהיא קיבלה.
לאחר חודש וחצי של חוסר הכרה שחר פתחה לראשונה את עיניה. הלוואי והייתי יכולה לומר ששם הכל נגמר, שהנס התרחש, ששחר קפצה על הרגליים וחזרה לחיים שלה. לצערי, זה לא כך. גם כמעט שנתיים שחר עדיין נלחמת כדי לחיות. עדיין נאבקת כדי להרוויח עוד תנועה קטנה ביד, ועוד סימן מוסכם שבעזרתו תוכל להסביר לנו מה היא רוצה.
כמעט שנתיים מאוחר יותר, שחר עדיין לא מחייכת. היא לא צוחקת, או צועקת, או מדברת בששה טלפונים שונים במקביל, כמו עד לאותו היום. היא מתקדמת, לאט לאט וצעד אחר צעד. היא לומדת לשלוט על הגוף שלה מחדש, וכל יום מתקדמת קצת יותר, אבל כדי שכל זה יקרה, כדי ששחר תוכל להמשיך להתקדם – שחר צריכה לקבל את כל הטיפולים האפשריים. היא צריכה פיזיותרפיה שבע פעמים ושבוע, וטיפולי הידרותרפיה פעמיים. טיפול בעזרת בעלי חיים, רפלקסולוגיה, טיפול בתא לחץ. היא צריכה מכשיר עמידה וכיסא גלגלים מתאים ורכב תואם ומעלית בבית והשגחה 24/7.
לחיים של שחר יש תג מחיר.
תג מחיר שלא רבים האנשים שהיו יכולים לעמוד בו. תג מחיר שאותו אמורה חברת הביטוח של אותו נהג, מרק פטריק, שלקח משחר את החיים שלה, לשלם. חברת הביטוח, שירביט, מסרבת. פעם אותה חברת ביטוח לא הבינה למה שחר בכלל צריכה להיות בבית, למה היא לא מאושפזת במוסד סיעודי וגמרנו, כאילו שחר היא אשפה שנאספה מהרחוב. היום היא טוענת שהיא צריכה לשלם סכום מסוים שיספיק לתוחלת חיים קצרה משקבעו המומחים – כי הרי באמת, מי הם שיגידו ששחר עשויה לחיות חיים מלאים. חברת הביטוח מתייחסת אל שחר כמי שמנסה להונות אותם, כמי שאין לה זכות כלשהי לדרוש את החיים שלה בחזרה. היא מתייחסת אליה כמי שעדיף היה בכלל שתמות.
אנחנו לא מחפשים נדבות. אנחנו לא מחפשים אנשים שיצביעו ויאשימו. אנחנו לא מבקשים פיצויים כלשהם כדי לחיות חיי מותרות. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את מה שמגיע לנו, ופחות. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את שחר בחזרה. את אותה ילדה שלא שותקת לרגע, שלא נמצאת אף פעם בבית, שעולה לכולם על העצבים. לא יותר. לא פחות. כל מה שאנחנו רוצים זה את היכולת לקבל אותה ככה.
את חברת הביטוח 'שירביט' זה לא מעניין.
נודה לכם אם תוכלו להעביר זאת הלאה על מנת שאנשים ידעו מה המצב והיכן דברים עומדים, ככה שכשאר תחדשו את ביטוח הרכב שלכם - תדעו למי אתם משלמים.
ב-7 למרץ אני מקבלת הודעה עצבנית בפייסבוק מאדם שאני לא מכירה. הנוסח שלו הוא:
עונש-מוות ורק עונש-מוות!!!!!!!! וכל, אני חוזר, כל מי, שמתנגד לעונש-מוות לחלאה, מתבקש בזאת לעוף קיבינימט, מרשימת-חבריי.
מוות לנהגים עברייניים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! יושמדו לאלתר, כל המרצחים בכבישים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ועמם, גם מגיניהם ומצדיקיהם.
אם *זו* דמוקרטיה, אני בעד טוטאליטאריות"
באותו הרגע, אכן רציתי להענות לבקשתו ולהעיף אותו מרשימת החברים שלי. ההודעה כל כך אגרסיבית, לא עניינית ולא מעבירה את המסר כראוי. ואז, ראיתי קישור לעצומה ובו מצוי המכתב הבא:
"אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. שום דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה.
שמי יעל גרינשפן, אני אחותה של שחר, שהיום בת 13, שלפני כשנה ושלושה חודשים נפגעה בתאונת דרכים. תאונת דרכים זה המושג שנועד לתאר את מה שהיא עברה, אבל חלק ממני מסרב להשתמש בביטוי הזה.
ביום שבת, ה28.12.09, בשעה 16:00 אחר הצהריים, בערך, מרק פטריק נהג הביתה כשהוא שיכור, ועלה על אי תנועה, עליו עמדה אחותי, ממתינה שהרמזור האדום יתחלף.
מרק פטריק פגע באחותי ובחברה שלה. חברתה נפגעה באורח קל, ושחר נפגעה באורח אנוש. היא התנדנדה שבוע בין החיים למוות, הייתה שרויה בקומה במשך חודש וחצי, מאושפזת בשיקום במשך שמונה חודשים. במשך כל התקופה הזאת שמענו פעמים רבות שלשחר אין סיכוי לחיות או סיכוי להתעורר או סיכוי להשתקם.
בימים הראשונים כבר דיברנו על תרומת איברים וסידורי לוויה, עד ששחר התחילה לנשום בכוחות עצמה.
במשך כל התקופה הזאת שחר לא צחקה, ולא אמרה מילה, ולא עמדה על הרגליים. כבר שנה ושלושה חודשים שאני מחכה שאחותי הקטנה, שהייתה ימים ספורים לפני חגיגות בת המצווה שלה, שאת יום הולדתה חגגנו לה כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, מונשמת, תקום על הרגליים, ותצחק ותרקוד.
אף אחד לא מבטיח לי שזה יקרה.
היום, ה6.3.11 התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, דיון בו תובעת המדינה את מרק פטריק. הדיון, שהיה אמור להתקיים בשעה 10:00, הוקדם בספונטניות לשעה 09:00 בערך, וכאשר אני ומשפחתי הגענו בשעה 09:30, הדיון כבר הסתיים. אף אחד לא הודיע לנו דבר. כאשר ביקשנו לעיין בפרוטוקול, נשלחנו למזכירות וטורטרנו מהמזכירות לשופטת ובחזרה במשך כמעט שעתיים.
לבסוף, כאשר הפרוטוקול היה בידי, חשכו עיניי. נחתמה עסקת טיעון בה נאמר שמרק פטריק, אותו אדם שנהג שיכור, עלה על מדרכה ופגע בילדה בת 12 שחיכתה שהאור ברמזור יתחלף לירוק, קיבל קנס על סך 1000 שקלים ועבודות שירות בהיקף של 600 שעות. רשיונו נשלל ל6 שנים והוא קיבל מאסר על תנאי.
נהג שנתפס מדבר בסלולרי בזמן נהיגה מקבל קנס של 1000 שקלים.
אדם שזרק נעל על שופטת קיבל 3 שנות מאסר בפועל.
האדם שלקח מאחותי את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה.
הזדעזעתי לקרוא את הפרוטוקול, בו נאמר שתוצאות התאונה היו "די קשות" ונאמרו שם שקרים בנוסח "ניסה לבקר בבית החולים אך גורש משם", מה שלא היה ולא נברא. מסופר על כמה הוא אומלל, ומסכן, וכמה חייו קשים וכמה הוא נפגע מהתאונה הזאת.
מילה לא נאמרת על אחותי. מילה אחת לא מזכירה את תוצאות התאונה. מרק פטריק לקח לשחר את החיים. מרק פטריק נהג בשבת אחרי הצהריים, בעודו שיכור, עלה על אי תנועה, וריסק לה את הראש. אף אחד, אף לא אדם אחד יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תקבל את החיים שלה בחזרה. אף אחד לא יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תאמר מילה, תלך, תצחק, תחייה. מרק פטריק, לעומת זאת, יחיה את חייו.
אני לא יודעת אם הוא אי פעם חשב עליה בכלל.
ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהגיון בריא. אכפת להם שהוא "הודה וחסך זמן שיפוטי יקר", על פי הפרוטוקול. לא אכפת להם שכבר שנה ושלושה חודשים מהחיים של אחותי אבדו. הזמן הזה לא נחשב בעיניהם.
ואני רוצה לצרוח, ואין מי ששומע.
כשניסינו לפני מספר חודשים לקבוע עם פרקליטות המדינה, על מנת לדאוג שדבר כזה לא יקרה, נאמר לנו שעוד לא הייתה הקראה ואין לנו מה להיפגש עם התובעת.
מה שלא ידענו הוא שבזמן הזה הוחלט לחתום על עסקת הטיעון המזעזעת.
הלב שלי שבור, וכואב, ואני מרגישה כאילו לקחו את הלב השבור שלי היום ודרכו עליו.
לא עברנו מספיק עדיין. לא מספיק שאבא שלי נאלץ לסחוב את אחותי כי המדינה לא מאשרת לנו לבנות מעלית בבית, או שעשרות אלפי שקלים יוצאים מכיסם של הורי על מנת לשלם על הטיפולים של שחר.
לא מספיק שנאלצנו לשמוע רופאים מספרים לנו שאחותי הקטנה, למעשה כבר מתה.
שחר לא צד בתביעה הזאת. היא מעולם לא הייתה. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן. למי אכפת שדורכים על בני אדם בדרך.
היום שחר בת 13 ושלושה חודשים. לפני שנה ושלושה חודשים, שחר נפגעה במה שמכונה תאונת דרכים. אבל שחר היא לא חלק מסטטיסטיקה. היא הילדה הכי אנרגטית בעולם, החברה הכי טובה של כל מי שמכיר אותה, צופיפניקית, אוהבת בעלי חיים, שומעת מוזיקה מזעזעת, קרציה לא נורמלית. היא הבת של נחמה וישראל גרינשפן, והיא האחות הקטנה שלי ושל נטע. שחר היא קודם כל ומעל הכל- בן אדם.
מבחינת בית המשפט, היא לא יותר ממספר זהות.
המערכת לא תבוא ותסתכל לה בעיניים, כי לא אכפת לה. בתי המשפט, הפרקליטות – מנסים לסמן כמה שיותר וי על דברים, לא למצות את הצדק.
ואנחנו נמשיך להילחם על החיים של אחותי, ואחותי תמשיך להילחם בשביל להרוויח עוד תנועה קטנה ביד ועוד סימן מוסכם אחד.
ובינתיים, אני מבקשת: אין לנו מה לעשות עם הכרעת הדין. אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת,תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים ידעו מה קרה לשחר. אני רוצה לצעוק את הצעקה שלה, ואני מחפשת מישהו שישמע.
אנחנו לא יכולים לשתוק. כתבת החדשות מיום התאונה באתר נענע
אם המכתב הזה יגיע למישהו שיש בידו את הכוח לעשות משהו, אפילו לפרסם עבורנו כתבה קטנה, אשמח אם תצרו קשר:
0527471185
מלבד זה - הנווט פתוח לכולם. כדי לתרום למאבק, תעזרו בהפצה באמצעות הנווטים המצויים בתחתית העמוד של הפייסבוק, הטוויטר, תעבירו למייל.
תודה רבה לכולם,
יעל גרינשפן ומשפחתה"
אמנם אני לא מצדיקה עונש מוות במקרה הזה, אבל הנהג הפוגע בכלל לא קיבל עונש מוצדק. לתשומת ליבכם, תעשו שימוש בטכנולוגיית רדאר למניעת תאונות דרכים
"אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. שום דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה. שמי יעל גרינשפן, אני אחותה של שחר, שהיום בת 13, שלפני כשנה ושלושה חודשים נפגעה בתאונת דרכים. תאונת דרכים זה המושג שנועד לתאר את מה שהיא עברה, אבל חלק ממני מסרב להשתמש בביטוי הזה.
