מרץ 1955.
שושנה הר ציון ז"ל ובן זוגה עודד וגמיסטר נרצחים בידי מחבלים.
אחיה מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידת 101 יוצא עם חברים לנקום.
הם תפסו 5 בדואים, רצחו 4 מהם ואת ה5 שחררו כדי שיספר על מה שקרה!
בן גוריון החליט להעניק חסינות למאיר הר ציון שנחשב לעז הנפש מכלל לוחמי צה"ל.
הוחלט לא להעמידם לדין כיוון שהרצח בוצע מחוץ לגבולות המדינה והסגרה לירדן לא באה בחשבון.
ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון וחברה, עודד וגמיסטר, בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 8-7 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נאלצו לסגת תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.
שושנה הר-ציון הייתה אחותו של מאיר הר-ציון. מאיר הר-ציון, בן 20 בזמן הרצח, היה מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50, עוטר בעיטור העוז, ממקימי סיירת צנחנים ומפקדה הראשון.
3 שנים לפני כן, באוקטובר שנת 1951, יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-14, לטיול סוכות בגליל. חלקו האחרון של הטיול היה הליכה מהחולה לאורך הירדן. נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי מאיר הר-ציון, הוא בירר לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה. נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק. ובנוסף לכך, כאשר צמד האחין הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל.
לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן הוכה במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר 3 שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם. הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.
כ-3 שבועות לאחר הרצח מאיר הר-ציון פרש זמנית מהשירות בצה"ל. בתגובה לרצח השניים, בלילה שבין ה-4 וה-5 במרץ 1955, מאיר הר-ציון וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד פשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, והרגו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים.
הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם. היו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית".
בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את רוה"מ, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע".
בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".
עקב לחצם של הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לא הועמדו החשודים לדין, מחוסר ראיות. בטרם סגירת התיק נגדם, יוצגו הר-ציון וחבריו על ידי שמואל תמיר, אך הם ניתקו איתו את הקשר לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב. לאחר 20 יום במעצר צורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא.
הר-ציון ואשתו, רותי, הקימו את ביתם בכוכב הירדן, בחוות בקר שהוא קרא על שם אחותו שנרצחה, "אחוזת שושנה", באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם. בשנות ה-70 היה הר ציון מתומכי גוש אמונים. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין. כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד. מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014, בגיל 79 בחוות שושנה שבכוכב הירדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה