היום הוא יום ירושלים לשנת 2014. יום ירושלים הוא יום הנו חג ישראלי-לאומי הנחגג בכ"ח באייר. כידוע, העיר העתיקה, מזרח ירושלים ויהודה ושומרון נכבשו על ידי ממלכת ירדן בשנת 1948. יום זה מציין את איחוד העיר ירושלים בתאריך זה בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, תחת ריבונות ישראלית. בנוסף לשמו הרשמי, יש המכנים את היום יום שחרור ירושלים או יום איחוד ירושלים, מתוך האמונה, לפיה הצדק נעשה בכינון הריבונות הישראלית בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים שחרור מעול כיבוש זר - ממלכת ירדן. ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה וכן טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים, כאשר במקביל מצוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
החגיגות התחילו עוד מאתמול בערב. תפילות חגיגיות מתקיימות בבתי הכנסת עוד מאמש והבוקר התנהלה גם תפילה חגיגית עם הלל שלם בברכה כתקנת הרבנות הראשית. תהלוכות וריקודים נערכו כל הלילה בירושלים. העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית גדושים בחוגגים ומבקרים.
ירושלים הנה עיר גדולה בחשיבותה לשלושת הדתות המונותואיסטיות. לכן, במהלך ההיסטוריה, באו לידי ביטוי מאבקים בין נציגי הדתות הללו. היהודים כבשו את העיר בהנהגתו של דוד המלך לפני כ-3,000 שנה והפכו אותה לבירת ממלכת ישראל. מדובר בעיר הקדושה ביותר ליהודים. בהר הבית הוקמו בית המקדש הראשון והשני. היהודים שלטו בעיר מבחינה דתית במשך כ-1,070 שנים. בשנת 70 לספירת הנוצרים, בשיא פריחתה, נחרב הבית השני והשליטה הגיעה לסופה. מאז ומתמיד, היהודים קישרו את עצמם לעיר ועם חורבן שני המקדשים. הם ערגו אל העיר בפיוטים ותפילות.
העיר העתיקה מורכבת מארבעה רבעים – רובע מוסלמי, רובע נוצרי, רובע ארמני ורובע יהודי. היא כוללת בתוכה אתרים הקדושים לשלושת הדתות, כגון הכותל המערבי, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר הקדוש. ישנם 30 מקומות קדושים לשלושת הדתות ברחבי העיר. אתרים אלו מרוכזים, ברובם, בעיר העתיקה ובאגן העיר העתיקה. עם איחודה של העיר, הממשל הצבאי החליט לשמור על סטטוס קוו בשליטה על המקומות הקדושים. לפיכך, רוב הר הבית מנוהל על ידי המוסלמים, ליהודים יש גישה מוגבלת לבקר בהר הבית ובכותל המערבי וכן, לנוצרים יש ריבונות על כנסיית הקבר. ירושלים היא עיר המתאפיינת בסגנון בנייה ייחודי. סגנון הבנייה של ירושלים נשען על שילוב בין מראה מיוחד לבין עמידות. קשה למצוא באיזורים העתיקים של ירושלים בתי עץ או גבס."האבן הירושלמית" מוכרת לכל מי שביקר אי פעם בעיר הבירה של ישראל. כל הבתים בירושלים נבנו עם אבנים כבדות, מיוחדות ומאסיביות. אבן ירושלמית מחפה את הבתים בירושלים, ואי אפשר להתעלם ממנה.
אבנים אלו וסגנון הבנייה יחודי לירושלים ומקנה לעיר את המראה המוזהב אותו ניתן לזהות ממרחק של עשרות קילומטרים. למעשה, מלבד ירושלים משתמשות בסגנון הבנייה הזה גם ערים קלאסיות אחרות כמו אתונה. האבן הירושלמית זוכה להצלחה גם מחוץ לישראל. אבן ירושלמית מציעה ספקטרום רחב של צבעים. היא מבוססת על הצבע החום אשר מזכיר קצת את האדמה, אולם כדאי להכיר גם את הגוונים הזהובים והכסופים.
מאפיין נוסף של סגנון הבנייה בירושלים הוא ההתכתבות עם הטבע. מאחר והאזור מבורך בכמות גדולה יחסית של משקעים, בניית הבתים התבצעה בעבר על בסיס המיקום הגיאוגרפי של העצים. רוב הבתים בירושלים נבנים באיזורים מוצלים. אפשר להיכנס אל תוך בית אבן בירושלים, ולבלות בו שעות ארוכות ללא מזגן או כל אמצעי קירור אחר. במילים אחרות, תושבי ירושלים הצליחו למצוא את האיזון הנכון בין מראה אסתטי מרשים לבין מבנים פונקציונאליים.
בנייה מחדש עם אבן ירושלמית אפשר למצוא את סגנון הבנייה הייחודי בירושלים גם במבנים הנחשבים יחסית חדשים. פרויקטים של שימור, בנייה מחדש, שיפוץ או העתקת מבנים נשענים כמעט כולם על שימוש באבן ירושלמית. למרות שיטות בנייה חדשות וזולות, האבן הירושלמית שומרת על מעמדה בעיר. שימור מבנים מדגישה את הצביון המקורי של המבנה תוך פיתוחו לזמן המודרני. מהבחינה הזו מצליחה האבן הירושלמית המפורסמת ליצור העתק מושלם.
כל גדולי הציונים בישראל תמכו ביישובה של ירושלים על ידי יהודים מאז ומתמיד. בין תומכים אלו בהתיישבותם של יהודים בשטחיה של מדינת ישראל, כולל ירושלים, הגולן ויהודה ושומרון, ניתן למצוא את מנחם בגין ודוד בן גוריון. הלכה זו חוזקה ביתר שאת עם קום מדינת ישראל ועם איחודה של העיר בשנת 1967 ואף הורחבה לעבר השטחים ששוחררו מהכיבוש הירדני והסורי ביהודה, שומרון, הגליל והגולן. בהתאם לסקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונתוניה עובדו על ידי המכון לחקר ירושלים נראה, כי מאז 1967 ועד היום, גדלה אוכלוסיית ירושלים פי שלושה. נכון ל-2012 התגוררו בה 815,300 תושבים, מתוכם 63% יהודים. 19.4% הוגדרו חילונים, 20.1% דתיים, 31.2% חרדים, והשאר על הסקאלה המסורתית.
כמובן שבמקביל לחגיגות, לא כולם שמחים ומאושרים בנצחונה של מדינת ישראל ובהצלחתו של צה"ל לשחרר את השטחים שנכבשו על ידי ממלכת ירדן בשנת 1948. אנשי השמאל מבקשים מהערבים סליחה שניצחנו, מאחר והם מייחלים למותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתבוללותם של יהודים והכחדת היהדות.
בהמשך, החל משנות ה-90, ערביי ישראל והערבים ביהודה ושומרון - בעידודם וביוזמתם של אנשי השמאל ההזוי כמובן, יוצרים יום האבל, כפי שאנחנו מכירים כיום האבל והצום שנערך ביום הנכבה חרטא. במהלך ארועי אבל אלו, מחרטטים אנשי השמאל ההזוי והערבים שמדובר באסון לאומי לערביי ישראל על קיומה של הישות היהודית והישראלית במדינה ועל ניצחונה של מדינת ישראל את האויב הערבי שניסה להשמיד אותנו ולהכחידנו, לבצע בנו שואה נוספת. ובמלים אחרות, סליחה שניצחנו. בעקבות כך, ערבים מפגינים בשער שכם כמחאה על הריבונות היהודית - דמוקרטית לציון יום האבל הערבי - לאומי.
לצערי, למרות נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים ולמרות שירושלים שוחררה מהכיבוש הירדני, למדינת ישראל עדיין אין ריבונות בהר הבית, ובפרט ברחבת הכותל המערבי, האתר הקדוש ביותר ליהודים. עם שחרור העיר, שלטונות ישראל באופן הזוי החליטו לשמור על הסטטוס קוו בעיר העתיקה ובכך, לאפשר למוסלמים להחליט מה לעשות ברחבת הכותל. לכן, ממלכת ירדן הגדירה נהלים לרחבה והגבילה את הנוכחות הישראלית והיהודים בכותל המערבי ובהר הבית בכלל.
האויב הערבי נכשל בתכניתו, תודה לאל. אני לא הולכת לרקוד על דם רעי, גם אם הוא שמאלני הזוי או אויב ערבי. למרות שהגויים האלו שמחים בפגיעה ביהודים ובישראל. זכותם להתאבל על זה שניצחנו. יום ירושלים הוא ההצלחה הישראלית והיהודית וההוכחה הניצחת שאלוהים והאמת איתנו, היהודים והישראלים.
וכבר נאמר:
אַל-תַּגִּידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים
רוב אנשי שמאל וחלק מהערבים מתקשים לחגוג את יום ירושלים. זעקתו של הנביא ישעיהו - "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (כיצד זנתה ירושלים?), מהדהדת בראשי בהקשר הפוליטי של ימינו אנו. למעשה, אנו חוגגים את יום ירושלים כביטוי לתקומת עם ישראל בארץ ישראל ועל פי תורת ישראל. מדובר בשלושה אלמנטים שהשמאל הישראלי דוחה מעליו. הקושי האמיתי נעוץ בחוסר יכולתם של אנשי השמאל ההזוי להתייצב מול המראה ולשאול מה קדם ליום החג? חוסר יכולתם לראות את יום ירושלים כביטוי לעמידה איתנה מול תוקפנות ערבית יזומה וכוללת, המבטאת את העדפת שגרת השיכחה המזרח-תיכונית לטובת קידום אג'נדה פוליטית. מדובר בחוסר יכולת לראות את הנבזות ואי ההסכמה עם קיומה של מדינת ישראל, באופן המעיד על קוצר ראות פוליטי - ערכי - מוסרי ואף יהודי.
כמתנגדי אפרטהייד מובהקים, ראוי שאנשי השמאל הללו יזכרו שיום ירושלים מבטא את קבלת הערבים בישראל כאזרחים שוב, קבלה שהתרחשה הן ב1948 והן ב-1967, למרות הנפת דגלי פלסטין והסכמתם עם הנרטיב הערבי לאי זכותו של העם היהודי בארצו ובעיר בירתו. כחובבי סובלנות דתית וחופש פולחן, ראוי שישכילו להבין שיום ירושלים מבטא את הושטת היד לשלום עם הערבים בהר הבית, שהפכה עד מהרה לחזון נפוץ של בהלה מהזעם המוסלמי על נוכחות יהודית בהר הבית.
כמובילי הזכות להגדרה עצמית וביטויי האבל בגין הנכבה, ראוי שיפנימו שיום ירושלים מבטא את הזכות לבנות ולהיבנות מתוך מציאות של אי הסכמה קבועה לנוכחות יהודית במזרח התיכון. כחובבי זכויות אדם באשר הוא אדם, הם שוכחים את זכותו של היהודי, ערב שחרור ירושלים והיום , לחיות ולא למות מירי צלפים לעבר שכונות יהודיות שמעבר לחומה.
כיבוש העיר העתיקה היה בחסד ולא בזכות. ויתור על ירושלים בפעם השנייה, והפעם מרצון, מקבלת בתוכה הסכמה כולי עלמא עם התוקפנות הערבית לדורותיה, ולא היא.
אין לנו זכות מוסרית לדון בשאלת פגיעה במעמדה של ירושלים כבירת ישראל ובריבונות ישראלית דה-פקטו בעיר וביהודה ושומרון בכלל. למעשה, אין שלום אמת בלי ירושלים מאוחדת כבירת ישראל. קיומה של מדינת ישראל ללא ירושלים, זהה לחורבנו של עם ישראל ללא ציון.