חידת משולם | פרק 3 - תם ולא נשלם - פרק אחרון

 

סדרת דוקו-דרמה המגוללת את סיפורה של אחת הפרשיות המטלטלות בתולדות ישראל - פרשת הרב עוזי משולם. הרב משולם ואנשיו נעצרים ונשלחים לכלא. ועדת כהן-קדמי לחקירת פרשת היעלמות ילדי תימן נפתחת

מרתק.כואב.מכעיס.ומקומם.אין מילים לתאר את גודל הזוועה.... השם יקום את דמו של הרב עוזי משולם. הפרשה הרגה אותו

חידת משולם: דוקו-דרמה על דמותו של הרב עוזי משולם | פרק 2 - להרוג ולהיהרג

 

אירועים ביהוד מסלימים, אחרי שהושגה פשרה ההסכם מתפוצץ וכוחות גדולים עוד יותר צרים על הבית, מה שהתחיל כאירוע קטן ושולי מחריף לאירוע לאומי שבו מעורבים כל צמרת המדינה וראשי המשטרה, איך התגלגלו האירועים לשפיכות דמים? ואיך הסתיים המצור הממושך על הבית? "חידת משולם" משלבת דרמה עלילתית לצד קטעי ארכיון דוקומנטריים ועדויות של הדמויות המרכזיות שליוו את עוזי משולם בחייו. בסדרה מובאות עדויות ממקור ראשון של רבים מהמעורבים בפרשה לאורך השנים ושל אנשים שעסקו ועוסקים עד היום בסיפור העלמותם של ילדי תימן מזרח ובלקן בשנות ה-50 – סיפור שממשיך להסעיר את המדינה גם 70 שנים אחרי. תיקון טעות - בפרק נפלה טעות ולפיה נכתב כי סוניה מילשטיין ורוז'ה קושינסקי היו ״אחיות בקיבוץ עין שמר״ זאת במקום לציין כי היו אחיות במחנה העולים ״עין שמר״ מצאנו לנכון לתקן ולהעמיד דברים על דיוקם. מיועד לגילאי +8 | אזהרת צפייה - התוכן מכיל אלימות צוות חידת משולם: יוצרי הסדרה: רני סער, אושר אסולין, יואב גרוס ועמי גלאם במאי ועורך: רני סער עורך ראשי: אושר אסולין מפיק ראשי ועורך אחראי - יואב גרוס מפיקה ראשית: מעין אברהם בית הפקה: יואב גרוס הפקות שחקנים: יואב לוי, מירב שירום, יהודה נהרי, גיא גורביץ', דנה מיינרט, שחף קהלני, חגית דסברג, יעקב יצחק סטופניצקי, שרה מנצור מרואיינים: נתן שיפריס, שושי זייד, עו"ד רמי צוברי, ד"ר רפי שובלי, עו"ד יוסי גמליאל #חידת_משולם

חידת משולם: דוקו-דרמה על דמותו של הרב עוזי משולם | פרק 1 - אש בלב יהוד

 

איך הפך סכסוך שכנים מקרי לאחד האירועים המסעירים ביותר שידעה מדינת ישראל? כך החלו אירועי יהוד, שהחריפו לירי מנשק חי וידויי בקבוקי תבערה על ומתוך בית במרכז הארץ כשכוחות ענק של המשטרה מקיפים אותו. מדינה שלמה בעידודה של התקשורת הישראלית בסערה בעקבות הרב עוזי משולם וחסידיו שקוראים מתוך בית ביהוד להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר חטיפת ילדי תימן והבלקן "חידת משולם" משלבת דרמה עלילתית לצד קטעי ארכיון דוקומנטריים ועדויות של הדמויות המרכזיות שליוו את עוזי משולם בחייו. בסדרה מובאות עדויות ממקור ראשון של רבים מהמעורבים בפרשה לאורך השנים ושל אנשים שעסקו ועוסקים עד היום בסיפור העלמותם של ילדי תימן מזרח ובלקן בשנות ה-50 – סיפור שממשיך להסעיר את המדינה גם 70 שנים אחרי צוות חידת משולם: יוצרי הסדרה: רני סער, אושר אסולין, יואב גרוס ועמי גלאם במאי ועורך: רני סער עורך ראשי: אושר אסולין מפיק ראשי ועורך אחראי - יואב גרוס מפיקה ראשית: מעין אברהם בית הפקה: יואב גרוס הפקות שחקנים: יואב לוי, מירב שירום, יהודה נהרי, גיא גורביץ', דנה מיינרט, שחף קהלני, חגית דסברג, יעקב יצחק סטופניצקי, שרה מנצור מרואיינים: נתן שיפריס, שושי זייד, עו"ד רמי צוברי, ד"ר רפי שובלי, עו"ד יוסי גמליאל #חידת_משולם

במטבחון של גולדה

היום לפני 47 שנה (17.03.1969): גולדה מאיר מתמנה לראש ממשלת ישראל.
כשגולדה עלתה לישראל, היא עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו לזוג מאירסון בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
ב-1928 הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק", "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודיי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ממלכת ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה". יומיים לאחר מכן, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצדה.
שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
חוק החניכות, תשי"ג-1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.
ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. דיין התפטר בתקופה זו 3 פעמים, היא היא סרבה לקבל את התפטרותו. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה או לפחות לדחות את הקמתה וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך קיומה של הוועדה הביאה להתגברות הביקורת הציבורית שהובילה להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974.
אצל גולדה מאיר במטבח התבשלה בעיקר פוליטיקה - אבל גם קפה שחור חזק וגפילטע פיש משובחים. במטבחה של גולדה, נרקחו ענייניה של המדינה. שם, סביב שולחן הפורמייקה הירוק, נרקמו התרגילים הפוליטיים של מחר והתבשלו המהלכים הסודיים ביותר. "מי שהוזמן למטבח היה זה בשבילו אות של כבוד, שהוא בלב העניינים", אמר לובה אליאב, שמתוקף תפקידו אז היה בין האורחים הקבועים במטבח של גולדה. "אוי, והיא אפתה עוגות מצוינות. ממש התאהבנו כולנו בטקס הזה, שהתקיים פעם בשבוע. היו שם אנשים מפורום 'שרינו' או מפורום 'חברינו' והיא הגישה לבאים קפה ועוגת גבינה או שטרודל תפוחים, ולא הסכימה בשום פנים באופן שנעזור לה. זה היה מעליב אותה". "אנו תובעים שיתוף בכל הדרגים, כולל בהתייעצויות המטבח של גולדה", אמר איש המפלגה חייקל רמות בישיבת הנהלת המערך. ראש הממשלה שנכחה בדיון קראה בחיוך: "יש גבול ליכולת הקיבול של המטבח שלי", ואילו מזכ"ל ההסתדרות, ח"כ יצחק בן אהרון, אמר בתגובה: "אז יש להקים מטבח כמו בקיבוץ". ואז קרא אחד החברים: "אפשר לבקש משר השיכון להרחיב את המטבח של גולדה".
גולדה מאיר נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.