האם אוניברסיטת תל אביב מעסיקה עובדות ניקיון בניגוד לחוק?

השבוע פרסמה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב את הפוסטר הבא ברחבת ההסעדה בה נמצאים אקו ומקדולנדס. לפני פרסום הפוסטר, הרחבה הייתה פתוחה עד השעה 20:00. דוכני המזון אמנם נסגרו הכי מאוחר ב-19:00-19:30, אבל לפחות עובדת הניקיון לא התחילה לנדנד לפני 19:50. בפוסטר כתוב שלאור בקשות הסטודנטים, דוכני המזון אמנם לא יישארו פתוחים אחרי השעה 20:00, אבל הסטודנטים יוכלו להיכנס למקום ולשבת בו עד השעה 23:00 בימי חול. מעולה, נכון?
אני רואה יתרונות רבים בדבר ומדובר במעשה מבורך - יש לי הרבה עבודות להגיש. אני צריכה ללמוד לפעמים למבחן או סתם לשבת על המחשב הנייד לאחר שיעור אחרון בערב. אני מתקשה ללמוד בבית - בבית עושים הרבה דברים אחרים כמו ספונג'ה וכלים במקום ללמוד. אני שונאת לנקות ובכל זאת, אצחצח את השרותים ואת המקלחת במקום ללמוד למבחן או לכתוב סמינריון.
ברחבת ההסעדה הזו נוח לי ללמוד בשעות הערב - בצהריים עמוס מדי, במיוחד בתלמידי תיכון שאיכשהו מצאו את עצמם מגיעים לאוניברסיטה כדי לשרוץ בקפיטריה. אבל בערב שקט, יש סיכוי גבוה למצוא בוסטרים ריקים בשפע ושם יש את המקום היחיד שאיכשהו ידידותי לטבעונים ופלאפל טוב בדוכן השני שליד מקדונלדס. רק שהשרותים מחורבנים והדלתות לא ננעלות. לכן, מבחינתי להשאיר את המקום פתוח עד 23:00 זה יתרון אדיר.
בפועל הדבר לא מתממש. בפועל, עובדת הניקיון ממשיכה להוציא אותנו ב-19:50 בטענה שהמקום סגור. שאלתי אותה למה התכוונו כששמו את הפוסטר. היא אמרה 'שטו'. אני רציתי להשיב בערבית אבל היא בטח תחשוב שנפל לי המצחיק. אז היא שלחה אותי ל'בעל הבית' כדבריה - למוכר בדוכן שידידותי לטבעונים. הוא הסביר לי שהיא על הרגליים מ-6:00 בבוקר ורק מנקה. אז שאלתי למה שמו את הפוסטר אם הדבר אינו נכון? הוא לא ענה ישירות והתחמק בכך שהשיב שאם אני רוצה, אני יכולה לשבת בגזיבו בחוץ. אם כך, מה הטעם בפוסטר?
אם הייתי רוצה לשבת בגזיבו בחוץ הייתי יושבת שם מלכתחילה. הגזיבו היה פתוח אחרי 20:00 גם לפני ששמו את הפוסטר, אבל אף אחד לא אוהב לשבת שם. הכיסאות שם לא נוחים, אין בו תקעים למחשב, המקום פרוץ לרוחות, חשוך ודרכי ההגעה לשם סגורים בלילה ולא מוארים - גם כך השדרות באוניברסיטה חשוכים וידידותיים לאנסים ורוצחים סדרתיים אחרי השקיעה. יותר מזה, אני מעוניינת בפרטיות בלי שיציצו לי למסך דרך החלונות ואני אוהבת להשתמש בשרותים מסודרים ולא להשתין בין השיחים. את הפרטיות והנוחות המתאימים אני משיגה בתאי הישיבה שברחבת ההסעדה. לכן, הייתי רוצה שמישהו יקיים את מה שהובטח בכרזה.
עם זאת, מהמקרה הזה עולה טענה מעניינת - עובדת הנקיון עובדת לפחות מ-6-7 בבוקר עד 8 בערב? היא לא אישה צעירה ואני בטוחה שהעבודה הפיזית לא קלה בשבילה. למה באוניברסיטה לא מפקחים על כך שבחברת הקבלן שומרים על זכויות העובד שלה? היא לא צריכה לעבוד יותר מ-8 שעות, בטח שלא מעל ל-12 שעות מקסימום.
הנה משהו שהאוניברסיטה צריכה ללמוד ממכללת סמינר הקיבוצים השכנה - לפני כשנתיים, המכללה החלה בקליטת עובדי הקבלן במסגרת הליך העסקה ישירה. לפיכך, קיבלו את עובדי הקבלן הנחותים כעובדים מן המניין של המכללה - תחילה עובדות הניקיון ולאחר מכן השומרים. כיום, הם עובדי המכללה לכל דבר במסגרת הליך העסקה ישירה, זאת לאחר שאגודת הסטודנטים במכללה פעלו לכך.
כמה אירוני שהפרסום נעשה דווקא ב-1 למאי, חג הפועלים. אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב צריכה לעשות משהו מועיל בפעילותה, כמו לדאוג לעובדי הקבלן של האוניברסיטה. הדבר צריך להתבצע למען הסדר הטוב, גם אם חברי האגודה והעומד בראשה אינם בהכרח פועלים למען הסטודנטים במוסד, במיוחד כשמדובר בפעילות אקדמית. לחלק אלכוהול באמצע היום כשאנשים צריכים אחר כך לנהוג זה לא נקרא לפעול למען הסטודנטים. באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון כן ניסו לקדם את העניין ונחלו הצלחה חלקית. אגודת הסטודנטים של סמינר הקיבוצים נחלו, כאמור, הצלחה מלאה בעניין ההעסקה הישירה של עובדי הקבלן.
בניגוד לאלו, אגודת הסטודנטים של את"א הנה אגודה חסרת שיניים המתחנפת לאוניברסיטה ושאינה מעוניינת לעשות פעילות משמעותית ולנענע את הסירה. פניתי אליהם בעבר במספר נושאים, בין היתר בעניין אפליית סטודנטים לקויי למידה באוניברסיטה ונציגי האגודה טענו במפורש שנאסר עליהם לפעול נגד האוניברסיטה, בכלל זה מטעם נציגים מהמחלקה המשפטית של האגודה. למעשה, אין להם אינטרס לנענע את הסירה, מאחר והפעילות באגודה משמשת כקרש קפיצה לפעילות בכנסת. שם, המשכורות מגיעות לכמעט 40,000 שקל בחודש. זוהי קפיצה משמעותית בשכר ובתנאי העבודה בהתחשב בכך שעד טקס קבלת התארים הם עבדו כמלצרים...

כמה עובדות על עבודה - עניין של הגדרה ויחסיות

אם תעבוד הרבה, תטעה הרבה - יפטרו אותך.
תעבוד מעט, תטעה מעט - יעריכו אותך.
אל תעבוד בכלל, לא תטעה בכלל- יקדמו אותך.
אם לוקח לך הרבה זמן לבצע משימה - אתה איטי.
אם לבוס שלך לוקח הרבה זמן - הוא יסודי.
אם לא ביצעת את המוטל עליך - אתה עצלן.
אם הבוס שלך לא ביצע את המוטל עליו- הוא עסוק.
אם טעית - אתה טיפש.
אם הבוס שלך טעה - הוא סך הכל בן אדם.
אם לקחת חופשת מחלה- אתה מתחזה.
אם הבוס שלך לקח חופשת מחלה - הוא בטח מאוד חולה.
אם עמדת על שלך- אתה חוצפן.
אם הבוס שלך עומד על שלו- הוא איש עקרונות.
אם עשית משהו שלא היית חייב לעשות - אתה עוקף סמכויות.
אם הבוס שלך עושה זאת- הוא מגלה יוזמה.
אם יצאת מהמשרד שלך- אתה מתבטל בחוץ.
אם הבוס יצא מהמשרד- הוא בפגישת עבודה.
אם עצמת את העיניים- אתה ישן בעבודה.
אם הבוס שלך עצם עיניים- הוא בטח חושב על דרכים לשיפור התוצאות...

עובדי קבלן: זהב לבן עבודה שחורה לצפיה ישירה

עובדי קבלן-זהב לבן עבודה שחורה from יצחק ג'קי אדרי.




זה סיפור על מפעל שיש לו עיר. וכשהמפעל עובר דרך מנהרת ההפרטה, הוא יוצא ממנה פורח ומשגשג, אבל המרקם החברתי שלו מפורר ומרוסק, מחולק לעובדים ועבדים. והעיר שלו מתרסקת.
זה מה שקרה למפעלי ים המלח, וזה מה שקרה לדימונה. הבימאית טלי שמש יחד עם צוות התכנית "עובדה עם אילנה דיין" עלו על הסיפור הזה בשנת 2004 לאחר שירדו לדימונה למצוא תשובה לשאלות: מה קרה במפעלי ים המלח מאז ההפרטה? ואיך קרה שמפעלי ים המלח ממשיכים להיות מכרה זהב לבעליו ותנאי העובדים בו נעשים קשים יותר משנה לשנה? מתברר שביום אחד מדינת ישראל מכרה את הים למשפחה מאוד עשירה, משפחת עופר.
בדימונה הלך והתעצם מעמד עובדי הקבלן: אנשים שעובדים בלי זכויות סוציאליות, שאפשר לפטר אותם בכל רגע, שמסכימים לכן כמעט לכל עבודה. הם מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, הם עובדים עם חומרים מסוכנים, והם מביאים הביתה שכר מינימום, ונורא מכך – נפש חבולה ומושפלת. רק כמה מהעובדים העזו לדבר למצלמה. המונולוגים שלהם לא דומים לשום דבר שנראה כאן: ישראלים שמדברים על חיים תחת משטר של פחד ואיומים, על היחס האדנותי של הקבלנים וגם של העובדים הותיקים ("עובדי דור אל"ף") כלפיהם, ישראלים שמספרים על מקום שיש בו עובדים שחורים ולבנים. דימונה קרועה מבפנים. הסרט הזה מביא את סיפור הקריעה הזאת בעוצמה רבה.
זהב לבן עבודה שחורה סרט טלוויזיה דוקומנטרי בהפקת מערכת תוכנית "עובדה" עם אילנה דיין, בבימויה של הבימאית טלי שמש.
הסרט מהווה ביקורת חברתית נוקבת על מפעלי ים המלח. בסרט נטען ש"למפעלי ים המלח יש עיר", (הכוונה לדימונה) וברגע שהמפעל התחיל בתהליך הפרטה הוא אמנם התחזק כמפעל, אבל חילק את העובדים לשתי קבוצות עיקריות:
עובדים הנהנים מכל הזכויות.
עבדים שאין להם זכויות כלל.
חלוקה זו השליכה על העיר דימונה ותושביה וגרמה להתפוררות יחסים חברתיים בין תושבי העיר.
הסרט טוען כי מדינת ישראל נתנה למשפחת עופר במתנה את ים המלח כחלק מתהליך מכירת מפעלי ים המלח למשפחת עופר, שהיא אחת המשפחות העשירות בארץ. תהליך שהחל לפני המכירה התעצם אחריה - נוצרה קבוצה של עובדי קבלן, פועלים שעובדים בלי זכויות סוציאליות, שאפשר לפטרם בכל רגע, שעקב מיעוט מקורות הפרנסה באזור וההגמוניה של מפעלי ים המלח וחברות קשורות על שוק העבודה נאלצים לקבל על עצמם כל עבודה. בסרט רואים פועלים אלו מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, עובדים עם חומרים מסוכנים, ובתמורה משתכרים שכר מינימום.
אבל, חשוב יותר מהעבודה הקשה ושכר הרעב הוא שבירת רוחם של הפועלים, רק בודדים, וביניהם יצחק ג'קי אדרי הסכימו להחשף למצלמה, ואילו השאר הסכימו לדבר רק בתנאי שלא יזוהו.
הפועלים דיברו על משטר של פחד, על איומים, על חלוקת העובדים לשתי קבוצות - אדונים ומשרתים, ועוד.
עובדי הקבלן דורשים צדק תעסוקתי:
■ להוציא אל מחוץ לחוק את חברות כח-אדם!
■ לפעול להשוואת תנאיהם של דור ב' לדור א'.
■ לעבור מהעסקת עובדי קבלן להעסקה ישירה.
■ להכריז על הזכות לחופש ההתאגדות, זכות יסוד במדינת ישראל

בנוסף, יש מלחמה על מיליארד ש"ח של עם ישראל שנגנבו ע"י משפחת עופר מהתמלוגים של מפעלי ים המלח.
■ 9-6-2004, זהב לבן עבודה שחורה, יצחק ג'קי אדרי פוטר ממפעל מי"ה.
■ 2005, העברת נתונים לחשכ"ל ד"ר ירון זליכה והפקת דו"ח "ברלב"
■ עו"ד של משפחת עופר, עו"ד אלדד יניב: "עשינו הכל לחסל אותו"
■ 14-10-2010- בג"צ 7487/10 להקמת וועדת חקירה ממלכתית לכי"ל.
■ 6-4-2011, פסיקת נשיאת בית המשפט העליון לצדק, דורית בייניש.
■ 2012, התערבות חסרת אחריות של התנועה לאיכות השלטון ועמותת אדם טבע ודין בניסיון להטות את נושא הבוררות בין מפעלי ים המלח למדינה.בתום לב או לא, הנזק נעשה.

■ אוקטובר 2012, משפחת עופר ועו"ד רם כספי בזים לחוק ולמדינה בישראל.