מהו סרט הסטודנטים המצליח בהיסטוריה?

ב-1965, בחור יהודי צעיר נרשם לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת קליפורניה סטייט בלונג ביץ'. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1969, סטודנט צעיר לקולנוע החליט להפסיק את לימודיו באוניברסיטה. הוא נשר מהלימודים מבלי לסיים ויצר סרט קצר בשם Amblin שזכה לשבחים. משם הקריירה שלו די נסקה - הצעיר קיבל בשנת לימודיו האחרונה הצעת חוזה בן 7 שנים מאולפני יוניברסל לשמש כבמאי לסדרות טלויזיה ולא ויתר על ההזדמנות. שמו של הבחור היה סטיבן שפילברג, ו-34 שנים לאחר מכן - עם חמישה תארי דוקטור של כבוד באמתחתו - הוא חזר לאוניברסיטה כדי סוף סוף להשלים את החובות האקדמיים שלו ולסיים את התואר.
 אבל הוא תמיד רצה לסיים את התואר כראוי, לכן בשנת 2002 ביקש לחזור לספסל הלימודים על מנת להגיש את העבודה הנדרשת בקורס האחרון לתואר באוניברסיטה California State University, Long Beach. ראשית סגל האוניברסיטה בחן בין אם הסטודנט המבוגר עדיין ״בעל הבנה מספקת בתאורה, קול, עריכה וניהול תסריט״ ולאחר ניתוח הסרטים ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״מלתעות״ והגשת ביקורת רשמית תוך-אוניברסיטאית, שפילברג אכן נמצא ראוי לשוב לאוניברסיטה.

בתמונה: שפילברג על הסט עם ליאם ניסן, בן קינגסלי וראלף פיינס.

כדי לסיים תואר בבית הספר לקולנוע של קאל סטייט, סטודנטים היו צריכים להגיש סרט מקצועי באורך 12 דקות. שפילברג חשב על העניין קצת, והגיש את "רשימת שינדלר", שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר והביא לו את אוסקר הבמאי הטוב ביותר. הסרט התקבל, ושפילברג זכה לסיים את התואר, מה שאומר שטכנית "רשימת שינדלר" הוא סרט הסטודנטים המצליח בהיסטוריה.
 עבור קרדיט לקורס האחרון שפילברג הגיש את הסרט ״רשימת שינדלר״, בנוסף לעבודה כתובה. שפילברג קיבל את התואר הראשון המיוחל לאחר שסיפק את המרצים שלו כראוי למטלת הקורס, למרות שהיה מעט ארוך משאר הסרטים של בני מחזורו באותה שנה. וגם על הדרך שפילברג זכה באוסקר על בימויו של הסרט. נכון להיום, שפילברג מחזיק במספר תארי דוקטור של כבוד שהוענקו לו לאורך השנים מאוניברסיטאות שונות, ביניהן ייל והרווארד.
שפילברג זכה באוסקר הראשון שלו על "רשימת שינדלר" ב1994, כשהמועמדות הראשונה שלו הייתה ב1978. עד הזכיה באוסקר שפילברג טוען שמעולם לא החזיק במו-ידיו פסלון אוסקר.כבר באותו הערב אחז שפילברג באוסקר השני שלו כשזכה "רשימת שינדלר" בפרס "סרט השנה".
מצורף הנאום (המדהים) בו מספר שפילברג את סיפורו של הסרט ההיסטורי (בכל המובנים) הזה.

מועמדותו של מייק בורשטיין נשללה מטקס פרסי האוסקר הישראלי

האקדמיה הישראלית לקולנוע מזמן פשטה את הרגל. פשיטת הרגל נובעת הן מאחר ומירי רגב, שרת התרבות הישראלית, שמשרדה מתקצב את הקולנוע הישראלי, לא הוזמנה לטקס והן משום שהאקדמיה הזו משמשת באופן קבוע שופר להבעת דעות פוליטיות באמצעות ״האומנות״ ששמה קולנוע.
כאשר נוחת על ראשי המנגנון יוצר שחקן ובמאי מוכשר כדוגמת מייק בורנשטיין נוחת באופן לא צפוי על האקדמיה הישראלית לקולנוע באמצעות סרטו ״ אזימוט״. הסרט אזימוט צולם כאן, בישראל, במצפה רמון בפברואר השנה. הסרט עוסק במלחמת ששת הימים. לפתע הם נזכרים שם באקדמיה לעיין בתקנון ולציין שמייק בורשטיין לא יכול להיות מועמד לפרס התסריטאי והבמאי בטקס פרסי אופיר בגלל בעיה שקשורה בנושא ״תושבות הקבע״ בישראל. לפתע, העובדה שמייק חי ומתפרנס בלוס אנג'לס, היא קריטית.
מגבלה זו,כמובן, לא הפריעה, לראשי האקדמיה לקדם סרטים של עמוס גיתאי שחי ומתגורר בפריז. או למנוע מיוצרים שקיבלו כסף מקרנות ישראליות אבל מסרבים לכלול את שם מדינת ישראל בקרדיטים של הסרט שמומן מכספי משלם המסים הישראלי בפסטיבלים בינלאומיים , להופיע בטקס האקדמיה.
המסקנה שלי מכל העניין היא פשוטה מאוד - יש להקים אקדמיה חדשה לקולנוע וטלוויזיה ישראלים, שתקדם ערכים ישראליים יהודיים וציונים, ולאו דווקא את ערכי ה BDS ועיתון ״ הארץ״
מה שמזכיר לי שהטקס מיועד רק לסרטים ה"נכונים" מהסגנון הבא:

הרומן "חלף עם הרוח" של מרגרט מיצ'ל התפרסם היום לפני 80 שנה

היום הנו יום השנה ה-80 לפרסום הרומן "חלף עם הרוח" (Gone with the Wind) של מרגרט מיצ'ל. הספר ראה אור בתאריך ה-30.06.1936 בארצות הברית. הרומן מספר את סיפור אהבתם של סקארלט או'הרה, בחורה יפה ומפונקת, ורט באטלר, גבר שרמנטי, קשוח וציני, על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית בדרום ארצות הברית.
את "חלף עם הרוח", אחד הספרים המצליחים במאה ה-20, מיצ'ל כלל לא התכוונה לפרסם. במשך שנים שכב כתב היד בביתה. בחלק ממנו השתמשה כדי לאזן רגל קצרה של שולחן. אפילו כשמו"ל מטעם הוצאת מק'מילן הגיע לאטלנטה בחיפוש אחרי סופרים חדשים, סירבה מיטשל למסור לו את יצירתה. היא נמלכה בדעתה רק אחרי שאחת מידידותיה קנטרה אותה ואמרה בלגלוג: "מי יכול להאמין שאת תכתבי ספר". הצלחתו המסחררת של הספר הביאה לעיבוד הקולנועי שלו. מיטשל סירבה להשתתף בכתיבת התסריט או בהפקת הסרט, אבל הביעה שביעות רצון מהתוצאה. לא רק היא שמחה בו: הסרט זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר. ספר השיאים של גינס מ-2014 העריך את הכנסותיו ב-3.4 מיליארד דולר, והוא נחשב לסרט הקולנוע המצליח ביותר עד כה.
הקרנת הבכורה לא נערכה בהוליווד, אלא באטלנטה, עירה של הסופרת, ולא כל הכוכבים נכחו בה. השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע, שכן אי אפשר היה לשכן אותם באותו מלון עם ויוויאן לי וקלארק גייבל. כעבור שנה, כשהאטי מק'דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה באוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה מיטשל למק'דניאל, שיבחה אותה על משחקה וחתמה במילים: "חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות".
רבים סבורים ש"חלף עם הרוח", הספר והסרט, מנציח דעות קדומות ואפלות. העבדות מתוארת מנקודת המבט של בעלי המטעים, וגם לאחר שהעבדים משתחררים, הם בוחרים להישאר עם אדוניהם הלבנים. חיי השעבוד אינם מובאים כפי שהיו באמת: העוול, הייסורים, זכותם של האדונים לגזול מהעבדים את ילדיהם – כל אלה נעדרים מהספר. במקומם מתוארים בסנטימנטליות יחסים של חיבה ותלות הדדית. על אף שמיטשל עצמה נולדה שנים רבות אחרי שאחרון העבדים השתחרר, היא עדיין חיה במציאות שבה השחורים נחשבו נחותים. לה עצמה הייתה משרתת שחורה צמודה שליוותה אותה בכל אשר הלכה.
לימים, לאחר שהתעשרה, תרמה כסף בחשאי לסטודנטים שחורים, שלא ידעו מי המיטיבה שלהם.

פרידה - הפרידה של נאדר מסימין (סרט איראני לצפייה ישירה, 2011) جدایی نادر از سیمین

נאדר וסימין נשואים במשך 14 שנים וחיים בטהרן עם טרמה, בתם בת ה-11. המשפחה משתייכת למעמד הביניים - הגבוה, הזוג נמצא על סף היפרדות. סימין רוצה לעזוב את איראן כדי שהבת לא תגדל תחת התנאים הנוכחיים במדינה. נאדר איננו שותף לרצונה של סימין. הוא מעוניין להישאר באיראן כדי לסעוד את אביו החולה במחלת אלצהיימר. כאשר נאדר מחליט באופן סופי שהוא נשאר באיראן, סימין מגישה בקשת גירושים.
שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת ומחליט לדחות אותה. סימין בתגובה עוזבת את בעלה ועוברת לגור עם הוריה. בהמלצת אשתו, נאדר פונה לראזיה, אישה אדוקה והרה משכונת עוני, כדי שתעבוד במשק הבית אצלם ובעיקר שתדאג לטיפול ולהשגחה צמודה על אביו של נאדר, בזמן שנאדר יוצא לעבודתו בבנק. ראזיה פנתה למשרה מבלי להתייעץ בבעלה חם המזג חווג'ת, למרות שלפי המסורת אישורו נדרש לעניין זה בגלל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו בעקבות פיטורי בעלה מעבודתו וחובותיהם לנושים.
ראזיה מגלה תוך כדי עבודה שהטיפול באב הזקן והסנילי דורש ממנה לעשות דברים שאינה רוצה לעשות. היא מתקשרת לקו פתוח לשאלות דתיות כדי לברר האם מותר לה לרחוץ את גופו של הזקן שאינו שולט ביציאותיו. משהובטח לה שהדבר מותר היא ממשיכה בעבודתה, אבל מאוחר יותר היא משכנעת את נאדר להעסיק את בעלה במקומה, ומבקשת שלא יגלה לבעלה שהיא עבדה אצלו. נאדר מראיין את חווג'ת ומחליט לשכור אותו, אבל חווג'ת לא מופיע לעבודה בגלל שנושיו הכניסו אותו לכלא, ולכן ראזיה מופיעה במקומו. בזמן שראזיה מנקה את הבית, אבא של נאדר יוצא מהדירה ומתחיל לשוטט ברחוב, ראזיה יוצאת אחריו ומוצאת אותו ליד דוכן עיתונים. למחרת ראזיה מופיעה שוב לעבודה במקום הבעל. נאדר וטרמה חוזרים מוקדם לדירה ומגלים שראזיה לא שם, לתדהמתם הם מוצאים את הזקן שוכב על הרצפה כשהוא מחוסר הכרה וידו קשורה למיטה. כאשר ראזיה חוזרת, מתפתח ויכוח טעון בין נאדר הזועם לבין ראזיה הנבוכה. כשנאדר נכנס לחדרו הוא מגלה שנגנב ממנו כסף, הוא מאשים ראזיה ומסלק אותה מהדירה (הוא אינו יודע שסימין לקחה את הכסף). ראזיה חוזרת לדירה וטוענת בתוקף לחפותה, ודורשת לקבל את שכרה. נאדר יוצא מכליו ודוחף אותה החוצה בכוח, ראזיה נופלת במדרגות וממהרת לצאת מהבניין כשהיא אוחזת בבטנה. מאוחר יותר נודע לסימין שראזיה בבית החולים. כשנאדר וסימין מבקרים שם הם מגלים שהיא עברה הפלה. כשחווג'ת מגלה שנאדר דחף את אשתו הוא מתחיל להשתולל ואף מכה את נאדר. הזוג הפגוע הגיש בהמשך תביעה כנגד נאדר והאשימו בגרימת ההפלה ונערך משפט העוסק בשאלה האם נאדר ידע שראזיה בהיריון, והאם הדחיפה היא שגרמה להפלה, אם יתברר שכן נאדר צפוי לעונש כבד. נאדר מגלה שהסיבה לכך שראזיה נעדרה מביתו והפקירה את אביו הייתה בגלל שהיא הלכה לגינקולוג. העובדה הזאת, ביחד עם המזג האלים של חווג'ת, מביאה את נאדר לחשוד שההפלה נגרמה כתוצאה מאלימות הבעל ולא בגלל הדחיפה. סימין מצליחה לארגן עסקה עם חווג'ת - ביטול התביעה בתמורה לפיצוי כספי.
הדמויות בסרט עומדות בפני דילמות מוסריות: מתברר לטרמה שאביה שיקר בבית המשפט והוא כן ידע שראזיה בהיריון, אבל היא מחליטה לשקר בשביל להגן עליו; ראזיה מגלה לסימין שיש לה ספקות כבדים בקשר לגורם להפלה. מתברר שביום שבו מצאה את האב הזקן ליד דוכן העיתונים, הוא כמעט ונדרס על ידי כלי הרכב החולפים ברחוב הסואן, והיא נחבלה בבטנה כשניסתה להגן עליו. מאוחר יותר באותו יום היא הרגישה כאב עז בבטנה.

פוליווד מגיעה לאוסקר עם חמש מצלמות שבורות

הסרט התיעודי "חמש מצלמות שבורות" קיבל מועמדות לאוסקר.הלוחמים שמצאו את עצמם "מככבים" בסרט טוענים שאי אפשר לקרוא לסרט הזה סרט תיעודי בעקבות העריכה המגמתית שמשלבת בסצנה אחת מספר שוטים שצולמו בימים שונים במקומות שונים. ניתן לראות את החיילים והמפגינים לובשים בגדים שונים כהוכחה לכך. למעשה, המפגינים לא ממש שוחרי שלום והחיילים המייצגים את צהל לא כאלו דורסניים. עורכי הסרט נקטו עמדה המטעה את הצופה ולא מציגה את המציאות כמו שהיא והכל במימון כספים משלם המסים הישראלי באמצעות מימון הקרן לטלויזיה וקולנוע שנתנה מימון לסרט. כמובן שברחבי העולם, יוצרי הסרט מכחישים שהסרט ישראלי.
אני תומכת ביצירה תיעודית בנושא הסכסוך הישראלי - פלסטיני. אבל, מן הראוי שהוא יהיה הגון. המסר שהסרט מעביר הוא נורא ולא משרת את האמת כפי שהתרחשה. הסרט לא מייצג את המציאות, אלא מדובר ביצירה פוליוודית. בסרט לא רואים את האיפוק של החיילים הישראלים כנגד האלימות של הערבים. אפשר לראות זאת בעריכה של הסרט, בקטעים בהם נראים חיילי צה"ל פותחים באש לעבר מפגינים תמימים, כביכול. במציאות, הערבים השליכו אבנים לעבר החיילים במטרה לפגוע וניסו לפגוע בגדר למטרות פרובוקציה. הסרט מציג את החיילים הישראלים כפושעי מלחמה למרות שזו אינה המציאות. המציאות רחוקה משם מרחק שנות אור.

שערוריה בעקבות הכפילה לריקוד של נטלי פורטמן בברבור שחור

נטלי פורטמן, שחקנית יהודיה וישראלית גאה זכתה באוסקר על משחקה בסרט ברבור שחור. הזכיה העלתה את קרנה של השחקנית, שרזתה עבור התפקיד ב-9 ק"ג והגיעה למשקל המזעזע של כ-43 ק"ג ואף עברה תוכנית אימונים של כשנה וחצי בבלט.

כעת, חודש לאחר הזכייה, שרה ליין - רקדנית בלט שמתאמנת כבר 22 שנה טוענת לכתר. לדבריה, נטלי פורטמן לא רקדה את כל התפקיד והיא טוענת שהיא הבלרינה האמיתית. היא הייתה הכפילה שלה בסרט הברבור שחור והתמונות שונו בסרט בעזרת פוטושופ. זה הגוף שלה שהיה הברבור השחור, הגב שלה, כפות הרגליים שלה. לטענת ליין, ניסו לשלם לה כדי שלא תספר ואף איימו עליה שהיא לא תעבוד יותר בתעשייה.

בתגובה לשמועות, נטלי פורטמן גמגמה הכחשה. לדברי הכפילה, נטלי פורטמן ראויה לפרס האוסקר בו זכתה על משחקה בסרט ברבור שחור, רק שההכחשה לא ראויה.