נאדר וסימין נשואים במשך 14 שנים וחיים בטהרן עם טרמה, בתם בת ה-11. המשפחה משתייכת למעמד הביניים - הגבוה, הזוג נמצא על סף היפרדות. סימין רוצה לעזוב את איראן כדי שהבת לא תגדל תחת התנאים הנוכחיים במדינה. נאדר איננו שותף לרצונה של סימין. הוא מעוניין להישאר באיראן כדי לסעוד את אביו החולה במחלת אלצהיימר. כאשר נאדר מחליט באופן סופי שהוא נשאר באיראן, סימין מגישה בקשת גירושים.
שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת ומחליט לדחות אותה. סימין בתגובה עוזבת את בעלה ועוברת לגור עם הוריה. בהמלצת אשתו, נאדר פונה לראזיה, אישה אדוקה והרה משכונת עוני, כדי שתעבוד במשק הבית אצלם ובעיקר שתדאג לטיפול ולהשגחה צמודה על אביו של נאדר, בזמן שנאדר יוצא לעבודתו בבנק. ראזיה פנתה למשרה מבלי להתייעץ בבעלה חם המזג חווג'ת, למרות שלפי המסורת אישורו נדרש לעניין זה בגלל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו בעקבות פיטורי בעלה מעבודתו וחובותיהם לנושים.
ראזיה מגלה תוך כדי עבודה שהטיפול באב הזקן והסנילי דורש ממנה לעשות דברים שאינה רוצה לעשות. היא מתקשרת לקו פתוח לשאלות דתיות כדי לברר האם מותר לה לרחוץ את גופו של הזקן שאינו שולט ביציאותיו. משהובטח לה שהדבר מותר היא ממשיכה בעבודתה, אבל מאוחר יותר היא משכנעת את נאדר להעסיק את בעלה במקומה, ומבקשת שלא יגלה לבעלה שהיא עבדה אצלו. נאדר מראיין את חווג'ת ומחליט לשכור אותו, אבל חווג'ת לא מופיע לעבודה בגלל שנושיו הכניסו אותו לכלא, ולכן ראזיה מופיעה במקומו. בזמן שראזיה מנקה את הבית, אבא של נאדר יוצא מהדירה ומתחיל לשוטט ברחוב, ראזיה יוצאת אחריו ומוצאת אותו ליד דוכן עיתונים.
למחרת ראזיה מופיעה שוב לעבודה במקום הבעל. נאדר וטרמה חוזרים מוקדם לדירה ומגלים שראזיה לא שם, לתדהמתם הם מוצאים את הזקן שוכב על הרצפה כשהוא מחוסר הכרה וידו קשורה למיטה. כאשר ראזיה חוזרת, מתפתח ויכוח טעון בין נאדר הזועם לבין ראזיה הנבוכה. כשנאדר נכנס לחדרו הוא מגלה שנגנב ממנו כסף, הוא מאשים ראזיה ומסלק אותה מהדירה (הוא אינו יודע שסימין לקחה את הכסף). ראזיה חוזרת לדירה וטוענת בתוקף לחפותה, ודורשת לקבל את שכרה. נאדר יוצא מכליו ודוחף אותה החוצה בכוח, ראזיה נופלת במדרגות וממהרת לצאת מהבניין כשהיא אוחזת בבטנה. מאוחר יותר נודע לסימין שראזיה בבית החולים. כשנאדר וסימין מבקרים שם הם מגלים שהיא עברה הפלה. כשחווג'ת מגלה שנאדר דחף את אשתו הוא מתחיל להשתולל ואף מכה את נאדר. הזוג הפגוע הגיש בהמשך תביעה כנגד נאדר והאשימו בגרימת ההפלה ונערך משפט העוסק בשאלה האם נאדר ידע שראזיה בהיריון, והאם הדחיפה היא שגרמה להפלה, אם יתברר שכן נאדר צפוי לעונש כבד. נאדר מגלה שהסיבה לכך שראזיה נעדרה מביתו והפקירה את אביו הייתה בגלל שהיא הלכה לגינקולוג. העובדה הזאת, ביחד עם המזג האלים של חווג'ת, מביאה את נאדר לחשוד שההפלה נגרמה כתוצאה מאלימות הבעל ולא בגלל הדחיפה. סימין מצליחה לארגן עסקה עם חווג'ת - ביטול התביעה בתמורה לפיצוי כספי.
הדמויות בסרט עומדות בפני דילמות מוסריות: מתברר לטרמה שאביה שיקר בבית המשפט והוא כן ידע שראזיה בהיריון, אבל היא מחליטה לשקר בשביל להגן עליו; ראזיה מגלה לסימין שיש לה ספקות כבדים בקשר לגורם להפלה. מתברר שביום שבו מצאה את האב הזקן ליד דוכן העיתונים, הוא כמעט ונדרס על ידי כלי הרכב החולפים ברחוב הסואן, והיא נחבלה בבטנה כשניסתה להגן עליו. מאוחר יותר באותו יום היא הרגישה כאב עז בבטנה.
בתחילת המאה ה-20 הגישה לאמצעי מניעה בארה"ב היתה אסורה למעשה בשל "חוקי קומסטוק", חוקים שלא רק אסרו על חלוקה של אמצעים למניעת הריון, אלא בעיקר על הפצת כל מידע שקשור לאמצעי מניעה ומחלות מין. כל פרסום כזה נחשב לתועבה ודינו מאסר. ניסיונות פוליטיים להביא לשינוי החוק נתקלו בחומה בצורה, בעיקר הודות לבורות שאיסור הפצת המידע גרם בציבור ולעובדה כי לנשים לא היתה כלל הזכות לבחור שלא לדבר על ייצוג פוליטי הולם. המצב הביא למותן של אלפי נשים בשנה כאשר בעומדן בפני האפשרות של הריון בלתי רצוי ומשפחות שלא יכלו לתמוך בהן בחרו לבצע הפלות עצמיות או לבצע אותן במקומות לא מוסדרים שהביאו למותן. אלו היה כמובן בעיקר נשים עניות, מהגרות צעירות יהודיות ואיטלקיות אשר ידה לא הייתה משגת טיפול רפואי אחר, ובטח שלא לקיים משפחות בשכרן העלוב.
מכאן לא מפתיע כי דווקא שתי אחיות אמיצות אשר עבדו בקרבן לקחו על עצמן את המאבק לחינוך מיני לנשים וחלוקה אמצעי מניעה, וכך להפר את החוק בפעולות ישירות נגדו. אחת מהן, האנרכיסטית המפורסמת אמה גולדמן, אמרה כי "רק בגלל שאדם בור הצליח להעביר חוק בזמן שגברים ונשים נתונים לאמונות תפלות דתיות ומוסריות אנחנו אמורות להיות מדוכאות על ידו כל חיינו?" שתיהן ראו באמצעי מניעה את דרכן של נשים לעבר חופש בכלל וכלכלי בפרט, אך הן נחלקו בדרך להשיגו. בעוד גולדמן ראתה את הנושא כסיפמטום של אי שוויון ודיכוי (אם כי לא נטשה אותו כמו שהטיבה להסביר "אם אני לא יכולה לרקוד, זו לא המהפכה שלי"), השנייה ששמה עתיד להיות המזוהה ביותר עם הנושא, מרגט סנגר, החליטה שזה המאבק החשוב והראשון בדרך לשחרור. "החופש הבסיסי בעולם הוא זה של הנשים. אנושות חופשית לא יכולה להיוולד לאמהות החיות בעבדות. אישה בשלשלאות איננה יכולה שלא להעביר את השלשלאות הללו לבניה ובנותיה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית ללא שליטה בגופה שלה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית עד שהיא תוכל לבחור במודע אם ברוצה להיהפך לאמא או לא. " הסבירה.
כך, ב16 באוקטובר 1916, סנגר ביחד עם אחותה את'ל החליטו לפתוח מרפאה שתחלק אמצעי מניעה ומידע בנושא בשכונת ברונסוייל בניגוד מוחלט לחוק הקיים. השכונה נבחרה מכיוון ששכנו בה מהגרות יהודית רבות שסבלו קשות מהתופעה כמו גם העובדה כי היהודים נחשבו לבעלי מחשבה רדיקלית שהתאימה למעשה מהסוג הזה. כבר ביום הראשון הגיעו יותר ממאה נשים, ומספרן הלך וגדל מיום ליום, עד שביום העשירי ההמולה בחוץ היתה גדולה כל כך שהמקום נחשף והמשטרה סגרה את המקום ועצרה את האחיות. שתיהן נשפטו ונכלאו למרות שניתנה להן הזדמנות לצאת לחופשי אם רק יבטיחו שיפסיקו להפיץ את המידע לא הסכימו לכך. את'ל לא הכירה בזכות של המדינה לכלוא אותה בגין חוק לא מוסרי ופתחה בשביתת רעב, והיתה לאישה הראשונה בארה"ב שהוזנה בכפיה. לאחר מכן השתחררה. מרגרט הורשעה גם היא כאשר השופט קבע כי לאישה "אין את הזכות לשכב עם גבר בביטחון לא חשש מהתעברות". אך ההתעניינות הציבורית שהמעצר גרם לה, ראויה לציון במיוחד לאור העובדה כי מדובר על ימי מלחמת העולם הראשונה, הביאו בסופו של דבר בערעורים לשינוי החוק, וב1918 לרופאים ניתן לרשום אמצעי מניעה בלי סיבה רפואית לכך.
בשנים הבאות סנגר המשיכה במאבק, הקימה את התנועה לתכנון משפחה, ולאורך שנות העשרים בעזרת מענה לאלפי מכתבים שנשלחו אליה המשיכה להפיץ את רעיוניתה שהיו אסורים בחוק, דבר שגרם לאלימות כלפיה מצד אספסוף שראה בהם תועבה. בכדי לאתגר את החוק ב1935 היא הזמינה דיאפגרמה מיפן כדי לאתגר את החוק הפדרדלי האוסר על משלוח בדואר של אמצעי המניעה, וב1936 הוא בוטל.
כבר בתחילתו של המאבק חלמה סנגר על גלולת פלאים, זולה ופשוטה שתשמש כאמצעי למניעת הריון, אך זו בוששה מלבוא בעיקר מכיוון שמחקר בתחום לא זכה לתשומת לב ראויה. ב1950 היא ארגנה קבוצת משקיעים וגייסה כספים רבים שהושקעו בתחום כאשר פגשה ברופא שלקח על עצמו את מחקר. עשור לאחר מכן ב-1960 רשות התרופות האמריקאית אישרה את גלולת "אנוואיד", גלולה שנצרכת אוראלית פרי יצירתו של אותו מחקר.
רק ב1965, כשסנגר בת 81, לאחר יותר מחמישים שנים של מאבק היא חזתה סופסוף בבית המשפט העליון בארה"ב מבטל לגמרי את "חוקי קומסטוק" וקובע כי זכותן של נשים לשימוש באמצעי מניעה היא זכות המוקנית להן בחוקה. היא מתה שנה לאחר מכן. מאבקה לזכות של נשים על גופן ועצמאות בכלל ממשיך עד היום, אך המצב תודות לסנגר שונה וטוב ללא הכר מזה שנשים בכל העולם שהיא ונשים בכל העולם נאלצו להתמודד איתו.
99 שנים עברו מאז. היום צריך להתמקד בפן נוסף בחינוך המיני - לחנך בנים לא לאנוס, אלא לחתור להסכמה ורצון לקיום יחסי מין. למעלה: הפלייר שחולק מחוץ למרפאה.
דברים שלא סיפרתם לילדים שלכם - סקס בגיל צעיר עם צופית גרנט. לראות, לקרוא ולהעביר לכל הורה בישראל. זה מה שקורה כשהורים לא מלמדים את הבנים לא לאנוס אלא מלמדים את הבנות לא להאנס ולא להיכנס להריון. נערים בני 14 - 17 אונסים ילדה בת 12-13 ואומרים שהיא הזמינה את זה. 7,000 נערות ישראליות נכנסות מדי שנה להריון לא מתוכנן ולא רצוי. 4,500 מחליטות לשמור על התינוק. במקרה זה, עמותת אפרת תספק לה סיוע.
3,500 נערות מחליטות לעבור הפלה יזומה. בישראל, גם ילדות בנות 12 ו-13 מגיעות לוועדות להפסקת הריון. כמה מהן באמת קיימו יחסי מין מרצונן החופשי?
בארצות הברית, אחת מתוך עשר נערות נכנסת להריון לא רצוי. באנגליה, אחת מתוך 3 מתבגרות תמשיך עם ההריון הלא רצוי ותביא ילד לעולם. מרביתן לא ידעו שצריך להשתמש באמצעי מניעה כמו קונדום ועל חוסר יעילות של שיטת המשגל הנסוג. אין למתבגרים ולילדים מושג בעניין חינוך מיני. האחריות של ההורים היא ליידע ולהזהיר את הילדים בנוגע לסכנות, לספק להם חינוך מיני, ללמד אותם לא לאנוס. להורים יש תפקיד מכריע בחינוך ובהתנהגות המינית של הילדים, אבל הורים לא עושים את זה. הורים לא מעורבים בחינוך המיני של הילדים שלהם.
אונסים קבוצתיים מתרחשים מדי שנה, בעיקר על ידי מי שמזוהה כ"בני טובים". אין אישה בישראל שלא עברה הטרדה מינית - אחת מכל אחת. אחת מכל שלוש נשים עברה תקיפה מינית, כולל ניסיון לאונס ואפילו אונס. לא מדובר רק במתבגרים שעדיין חוקרים את עניין המוסכמות ואונסים, אלא גם באנשים מבוגרים שעברו מזמן את גילאי ה-30 וה-40, כמו ירון ברלד, אייל גולן, סילבן שלום, חיים רמון, משה קצב והרשימה נמשכת.
השיח הציבורי מתמקד בנפגעת, בנאנסת, מה לא בסדר בה, במה היא אשמה ומה היא עשתה לא בסדר. זה לא רלוונטי מה היא עשתה לא בסדר. שום דבר שהיא עשתה לא מצדיק אונס. הקורבן אינו הסיפור, אלא הפגיעה, מעשה האונס עצמו. רבים בציבור הישראלי כלל לא הפנימו שפרשיות האונס המזעזעות שנחשפות בתדירות הולכת וגוברת מעידות על בעיה חברתית עמוקה ולכן השיח הציבורי מתמקד בקורבנות ובהאשמתן במקום במקרה, בתופעה ובדרכים למנוע תקיפות ופגיעות בעתיד הורים למתבגרים לא יודעים מה קורה עם המתבגרים שלהם ולא מספקים להם חינוך מיני למרות עידן המידע והאינטרנט.
ליהיא הייתה בת 16 כשהחבר שלה צילם אותה מבצעת בו מין אוראלי. בתוך ימים התמונה הגיעה לחצי מדינה. ליהיא ממש לא לבד. הילדים ובני הנוער הישראלים חיים בעולם שאתם לא מכירים: פורנו משעמם אותם, תמונות עירום נשלחות בוואטסאפ בלי לחשוב פעמיים וקשה להאמין לדברים שסיפרו לנו בכתבה הזו על חיי המין של המתבגרים בארץ.
"תגדירו מה זה אומר, שבת מסכימה או רוצה מין.
לביא: "זה תלוי. תפרידי בין חברה, למישהי שהיא לא חברה". גבע: "אם יש לך חברה אתה מכבד אותה ואת הגבולות שלה, לרוב צריך לחכות שהיא תהיה מוכנה כי גבר מוכן מהרגע שהוא נולד".
ואם אתם סתם מכירים מישהו במסיבה והיא אומרת לא, תעצרו?
גבע: "כן. לא זה לא".
ואם היא סתם שותקת ושוכבת?
גבע: "אנחנו מקבלים את זה כהסכמה".
ירון: "אלא אם היא נאבקת בך או משהו כזה, זה אומר שהיא זורמת".
מורה שהעבירה שיעור בחינוך מיני בתיכון נחשב במרכז
מספרת, כי אלה הם הדעות שהיא פוגשת בעבודה. התלמידים יודעים לזהות הסכמה, בדרך כלל. הם אמרו יפה, כי יש הדדיות, שני הצדדים אקטיביים. עם זאת, בתגובה לשאלה 'ומה אם היא לא זזה, מה אם היא רק שוכבת?' הבנים אמרו כולם - מסכימה. והבנות - ברור שהיא לא רוצה. לאחר מכן,
היה רגע של שתיקה בכיתה. כולם הסתכלו זה על זה מוזר.
קשה להסביר את האירוע המטריד שהתרחש בחוף הים בוגרשוב בתל אביב - קבוצת נערים קיימה יחסי מין לעיני כולם לאור יום עם אישה, שלא ברור מי היא ומה היה מצבה הנפשי. עם זאת, היא נראתה מסוממת. הנערים קיללו אותה ומכרו מציצה בשקל לפי התור. מדובר בחוף הומה אדם, ובכלל זה נכחו וצפו בארוע ילדים קטנים ומתבגרים אחרים. אף אחד מהצופים הרבים שהיו בחוף לא ניסה לעצור אותם. ברור שהנערים היו צריכים להרים דגל שחור ולעצור את עצמם ואת האירוע תוך הפעלת שיקול דעת סביר. נכון, היא לא קטינה ויותר מבוגרת מהם, זה לא מצדיק את מה שקרה, במיוחד בהתחשב בכך שהאישה נראית מסוממת ושיקול הדעת שלה נפגע. יותר מזה, גם הצופים מהצד היו צריכים להרים דגל שחור ולעצור את האירוע. מדובר בכשל חינוכי של הנערים ועוברי האורח בחוף. גם המשטרה לא עשתה מאמץ להגיע לארוע. רק אחרי הפרסום בעיתון הארץ, החליטה המשטרה לפתוח בחקירה ש"חשפה" בהמשך, כי מדובר בזונה ש"אנסה" קטינים. יש משהו הזוי באבסורד שבקביעה הזו. עבדתי שנים עם זונות. 99.9% מהזונות הן נרקומניות. מי שעדיין לא נרקומנית, לא תישאר נקיה לאורך זמן. היא כנראה חדשה מדי במקצוע. רואים שהיא לקחה משהו. יותר מזה, רובן סובלות מתחלואה כפולה פיזית ונפשית. רובן סובלות מפוסטראומה ומחלת נפש כזו או אחרת. בנוסף, והגוף שלהן אינו בריא כתוצאה משנים של הזנחה ושימוש בסמים. אז לטעון שהיא זו שאנסה את הנערים? באמת? באמת היה לה כאן יכולת להפעיל שיקול דעת ויכולת להתנגד?
זה לא מספיק לא להיות אנס.
מעט מאוד גברים משתתפים ביוזמות ותוכניות המחנכות ללקיחת אחריות ומניעת אלימות מינית כלפי נשים. בכל בית ספר צריכים להיות מדריכים שהוכשרו במיוחד על ידי מרכזים למניעת תקיפה מינית כדי שיעבירו לתלמידים סדנאות למניעת אלימות מינית מדריכים אלו עוברים הכשרה במסגרת קורסים הנערכים במרכזי הסיוע. הבעיה היא, ש-90% מהמשתתפים הנם נשים מאחר ולגברים זה לא נראה רלוונטי. צריך להיות גבר מספיק מודע כדי להבין שאלימות מינית הנה בעיה שגברים גורמים.
גברים מבלבלים בין אשמה לאחריות. הגבר לא אשם מעצם היותו גבר, אבל אם אתה חי בחברה שבה יש אחוז גבוה כל כך של אלימות מינית - זו גם אחריות שלך. זה שאתה לא אנס זה לא מרשים. לא מגיע לך צל"ש רק כי אתה לא מכה את החברה שלך. האחריות להפסיק את האלימות ולדווח עליה היא גם של מי שאינו משתתף בה. מדובר מעבר להגדרה של תוקף־קורבן. אם בחור שאתה מכיר מעיר הערות סקסיסטיות, השתיקה שלך היא הסכמה ואתה משמר מערכת שבה גברים חושבים שזה בסדר לדבר ככה. לתקוף נשים מילולית ואפילו פיזית. רוב הגברים יגידו שאונס הוא לא בסדר, אבל גם בדיחות סקסיסטיות הן חלק מהבעיה.
ההסכמה שבשתיקה היא זו שגורמת לאונסים קבוצתיים - ויש לא מעט מקרים כאלו בישראל. נערים וגברים צריכים להבין את אחריותו של הצופה מהצד. דוגמה לכך הנו המקרה שהתרחש לפני שנה וחצי בסטובינוויל, עיר קטנה באוהיו. שני שחקני פוטבול, בני 16–17, הורשעו באונס בת 16 במסיבה. היא הייתה שיכורה ומעולפת והם הרימו אותה, נשאו אותה למסיבה אחרת ואנסו אותה. סביבם היו 40–50 ילדים, ואף אחד לא עצר את זה. ילדים צילמו תמונות וסרטונים, סימסו וצייצו אותם בטוויטר. הארוע חולל מהומה בארצות הברית.במקרה כזה, קל להאשים את שני האנסים. אבל לא רק שני סוציופתים חשבו שזה בסדר וכיף, אלא גם החברים שלהם. במקביל, העבודה בחינוך למניעת אלימות מינית וחינוך מיני בבתי הספר היא בהתנדבות וגברים מראש נוטים לבקש שכר ולכן, לא יתנדבו בארגונים למניעת אלימות מינית. עם זאת, האפקטיביות בסדנאות שמועברות על ידי מדריכים גברים הנה גבוהה וזה חיוני לנערים שגברים ידברו איתם. אם משהו עוד יכול לנחם בסיפור הזה, הוא שעורכי המוזיקה בתחנות הרדיו הארציות והאזוריות בוחרות את הצד הנכון בסיפורים בהם פוגעים מינית ותוקפים נשים וילדות. בעקבות מסיבות החשק עם קטינות מתחת לגיל ההסכמה של אייל גולן ואביו, תחנות הרדיו הפחיתו למינימום האפשרי את ההשמעות של להיטיו ושיריו החדשים של המגהאנס קטינות הלז, זאת בניגוד לעבר. נכון, הם לוקחים צד בעניין, אבל הצד המחרים עדיף לעומת תמיכה באנסים ועברייני מין.
Sharon Dolev
כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לספר או לא. סיפור קטן על ביטוח לאומי. לא
סיפור נורא. פשוט מעליב. ועם העלבון הזה, אני מסתובבת כבר הרבה שנים.
ילדתי תינוק מת. בלידה מוקדמת. האחות בבית החולים, אמרה לי, להתקשר לביטוח
לאומי, מכיוון שלאחר לידה, מגיע לי מענק. חשבתי שזה יעזור לי לקחת חופשה
קצרה ולא לחזור מיד לעבודה. כדי לנוח ולחזור לעצמי. השיחה היתה כזו: אני: שלום, עברתי לידה מוקדמת ורציתי לדעת מה הזכויות שלי. הפקידה: איזה שבוע? אני: 28 הפקידה: חי או מת? אני, אחרי דקה שבה רק בלעתי ובלעתי וניסיתי לא לצרוח: מת. הפקידה: אז לא מגיע לך כלום. ניתוק
סיפור נוסף של חוסר רגישות מטעם הביטוח הלאומי הנו המקרה של עטרת, מורה ומחנכת בישראל שנאלצה להיכנס לשמירת הריון בהמלצת הרופאים בעקבות הפרדות שק ההריון. רופא מטעם ביטוח לאומי כלל לא בדק אותה וקבע שהיא לא זכאית לקבל קצבה. קרי, זה לא אומר שהיא הייתה צריכה לעבוד חלילה ולסכן את הריון. רק שביטוח לאומי לא ישלם לה משכורת. השכר שולם לה רק בהתערבות התוכנית יהיה בסדר בגלי צהל:
כאמור, עטרת הנה מורה מחנכת. בחודש השלישי להריונה, התגלה דימום בבטנה. אחרי סידרה של בדיקות הרופאים הודיעו לה שבחודשים הקרובים היא יכולה לשכוח מבית הספר. עם קבלת כל האישורים המתאימים, היא קיבלה הוראה ללכת הביתה ולהיכנס לשמירת הריון ממושכת. היא עשתה כמצוותם ושלחה את הניירת לביטוח הלאומי - הגוף שצריך לשלם את המשכורת במקום בית הספר במהלך שמירת ההריון.
עם זאת, למרות המסמכים הרלוונטים ושני חוות דעת רפואיות שממליצות על שמירת הריון, הביטוח הלאומי הודיע לעטרת שהוא לא מתכוון לשלם את שכרה. רופא מטעמו בדק את המסמכים (אבל לא בדק אותה חלילה), והחליט שהמקרה שלה לא מצדיק שמירת הריון.
נכון, קשה להאמין: שני רופאים שבדקו אותה ציוו עליה לנוח, ורופא שלישי שמעולם לא ראה אותה - קובע שהם מדברים שטויות. הבעיה היא, כמובן, שהוא זה שקובע אם המשכורת תשולם לה.
מה אישה במצבה אמורה לעשות? להתעלם מהוראות הרופאים שלה, ללכת לעבודה ולסכן את עצמה ואת העובר? לקבץ נדבות?
את השאלות האלה הפנו בתוכנית לביטוח הלאומי וראו זה פלא, קצבתה לה במלואה.
השכירים מביננו מכירים את זה - כדי לקבל אישור להעדר מהעבודה בעקבות מחלה, צריך לספק אישור רופא המגדיר את כמותהימים והתאריכים בהם הנך זכאי לימי המחלה. בהתאם לחוק, ביום הראשון למחלה, העובד אינו זכאי כלל לתשלום, ביום השני העובד זכאי רק למחצית מהתשלום ואילו רק החל מהיום השלישי הוא זכאי לתשלום מלא עבור יום העבודה שהפסיד. עם זאת, לא מדובר באישור לביטוח הלאומי בלבד במטרה לקבל החזר, אלא באישור למעסיק במטרה להצדיק את ההעדרות.
מסקירה שביצעו בערוץ 10 עולה, כי רוב הקופותמפרות את הסודיות הרפואית שקיים בין הרופא לחולה ורושמות את הגורם למחלה על אישור המחלה שניתןלו כדילהציג למעסיק. במקרה הפחות גרוע, זה יכול להיות לא נעים, כמו במקרים בהם הסיבה להעדרות הנה טחורים, קלקול קיבה וכדומה. במקרה הרע, מדובר במידע שזכותו של החולה להסתיר מפני המעסיק, כגון מחלה כרונית, היסטוריה רפואית, מצב פסיכולוגי כמו התקף חרדה, הפלה או הריון. עובדת זכאית לא לספר למעסיק על הריונה עד לחודש החמישי במטרה למנוע את פיטוריה.
במידה והיא תציג בפניו את האישור, לא תהיה לה ברירה וקיום ההריון יוודע לו. גם מספר השבועות מופיע - מדובר באישורי מחלה שניתנים הן בקופת חולים כללית והן בקופת חולם לאומית. מדובר במידע חסוי. הדבר שונה בקופות החולים מכבי ומאוחדת, אשר מסכם בכך שהסיבה מצויה בתיק הרפואי - משפט כללי ותקין התואם את חוק זכויות החולה ותקנות דמי מחלה. לכן, יש להתעקש בפני הרופא לא לציין באישור המחלה ממה עובד סובל.
לא קיבלתם את זכויותיכם? תנו לעורך דין טוב לטפל במקרה - אני ממליצה באופן אישי על עורכת דין קרן חדאד
הפעם אני מבטאת את התנגדותי לאנוכיות שמאפיינת את העידן הפוסט מודרני, בעיקר כאשר האנוכיות הזו באה על חשבון המוסר והערכים. העלמות המוסר והערכים באה לידי ביטוי, למשל, בכך שבעבר, מוצרי מזון נקראו קרפ-לך, רוגל-לך. לא הייתה את הרכושנות הזו שמתבטאת היום - ביס-לי, כיפ-לי, משפחה עם 5 ילדים יכולה הייתה להסתדר עם זוג אופני רכיבה אחד, עם מחשב אחד, גיימבוי אחד וכן הלאה.
היום הכל אנוכי, רכושני. לכל ילד יש מחשב שלו ואוי ואבוי אם יגעו לו או יכנסו לחדר שלו, לממלכה שלו. לכל ילד יש טלויזיה בחדר, יש אופניים, אייפון, MP3 וגאדג'טים יקרים נוספים והוא לא מתחלק באף אחד מה'צעצועים' היקרים עם אחיו. הכל במימון ההורים. הכל שלי, אני וזכותי. פעם, ילדים היו בגן הילדים עד 13:00 וחוזרים הבייתה עם אחד ההורים כדי לישון כולם צהריים. היום, אין גנון שנסגר לפני 16:00-17:00. יש בכל עיר לפחות גן אחד שמספק שרותי שמרטפות נטו אפילו עד 19:00-20:00. ומי לא נמצא היום בצהרון? ובשביל מה כל המרדף הזה? כי הילדים שלכם לא יודעים לעשות תורות על מחשב אחד ונמצאים כל היום מול הטלויזיה - הבייביסיטר האולטימטיבי, במקום להכין שיעורים או לשחק בחוץ עם חברים ולכן משמינים יותר ולא רוכשים השכלה.
בנות אני חייבת לשתף במשהו ממש עצוב שנתקלתי בו באינטרנט - ממש בא לי לבכות ממה שרואים בתמונה. כמובן שהמילים מיותרות, ואני לא פונה בשום אופן לאמהות שנאלצו לעשות זאת בלית ברירה, אבל מי שפשוט לא רוצה את הילד למרות שהרתה, שתראה את התמונות הללו לפני שהיא הולכת לעשות מעשה.... ממש קשה ועצוב לי לראות שזה מה שקורה למיליוני עוברים. אז עכשיו, נשואה91 מתלוננת על כך שאגודת 'אפרת' מידעת את הנזקקות לשרותיה בכך שהיא פה לרשותם. האגודה פונה לבנות 15 ומעלה שנכנסו להריון ומוצאות את עצמן בדילמה, כאשר הן עלולות לבחור בהפלה כחלופה אולטימטיבית לאור קשיים כלכליים העומדים בפניהן. אותה אישה נשואה קוראת לאותן מתלבטות בהריון של להתלבט ולהפיל, לא להתקשר ל'אפרת' אלא להיות אנוכיות ולסיים את ההריון. למה? בגלל ההורמונים, בגלל שתתמקדי בבגדים שהתינוק צריך ללבוש במקום הבגדים שהיא צריכה ללבוש, בגלל הבנים שבלעדיהם ובלעדי המתירנות וקלות הדעת בכלל לא הייתה נכנסת להריון. ומה עם הבגדים והבילויים שהיא עלולה להפסיד אם תמשיך את ההריון, והבקיני שהיא לא תמדוד - שימו לב שהכל רכושני ואפסי, נעלם לעומת הקריאה שלה לסיים חיים, להפיל את העובר, דבר שאף עלול לגרום לאם לנזק בלתי הפיך ברמה הנפשית והגופנית. עשית הפלה? תפצי את עצמך בשמלת תחרה בשווי עשרות אלפי שקלים וזה יעבור. לא נורא אם תלבשי אותה רק פעם אחת. העיקר לא לקום במהלך הלילה להאכיל את התינוק, לא להתחתן בגיל צעיר כדי לא להתגרש. ומה? חתונה מאוחרת מבטיחה חיי זוגיות לנצח? ואם תקומי באמצע הלילה כדי לעשות פיפי, לא תרדמי שוב? גיל זה רק מספר ולא מעיד על בגרות נפשית או היעדרה - אפשר להיות בוגרת בת 15 שמגדלת 6 אחים קטנים יותר ונהנית מכל רגע ואישה בת 40, היסטרית, שלא מסוגלת להתמודד עם סתימה במקלחת בלי להיכנס להיסטריה. הריונית יכולה להראות מדהים בבקיני, נשים רבות שאינן הריוניות בכלל לא לובשות בקיני ולא יקרה כלום אם עונת רחצה אחת לא תלבשי בקיני. במקום לעודד שימוש בפוסטינור, מה דעתך לעודד אחריות של הצדדים ולקדם שימוש באמצעי מניעה? או אפילו לעודד סקס במסגרת מערכת זוגית בלבד ולא במסגרת סטוצים או יזיזות כדי למנוע הדבקות במחלות מין וכניסה להריון לא מתוכנן מבלי שתהיה תמיכה כלכלית לפחות של בן הזוג? למה הפלה צריכה להיות הפתרון האולטימטיבי? גם אם מדובר בנערה, אפשר למסור את הילד לאימוץ. מדובר בטראומה לגופה ולנפשה של המפילה. לא חסר משפחות שמעוניינות לאמץ ילד ובגלל ריבוי ההפלות ומיעוט התינוקות והילדים שנמסרים לאימוץ, פונים למדינות עולם שלישי כמו רוסיה ודרום אמריקה. את לא מוכנה נפשית להיות אמא אבל את בהריון? תמסרי את הילד לאימוץ. הפלה זה לא הפתרון האולטימטיבי. אין לך יכולת כלכלית להתמודד עם גידול ילד? תסייע לך ברמה הסוציאלית, הפסיכולוגית והכלכלית. מדובר במצוקה חולפת ותקבלי את הסיוע עד שתעמדי על הרגליים. אני לא קוראת למנוע הפלה בכל מקרה - כאשר העובר מסכן את חייה של האם, אין ספק שיש להפיל אותו. אבל לסיים חיים בגלל כסף? איפה הערכים? איפה המוסר? זה שקול לרצח, זו הריגה לכל דבר. אפשר לשנות מצב כלכלי, אבל הפסקת הריון זה צעד בלתי הפיך. אף אחד לא מבטיח לך גן של שושנים. אין הבטחה שהחיים שלך יהיו קלים יותר או עשירים מבחינה חומרית גם אם לא תלדי את הילד. את לא מסוגלת להתמודד עם תינוק או להפוך לאמא? תמסרי אותו לאימוץ. יש פתרונות נוספים מלבד הפלה.
