עובדה ממש לא חשובה - שרות "השעון הדובר!" של חברת בזק

בשנות ה-60 בזק הקימה את השירות המתקדם ביותר שהיה אפשר להעלות אז על הדעת - שעון קולי, שהתקשרתם אליו והוא אמר לכם מה השעה! אז למה בדיוק צריך שעון כזה ואיך הוא עובד? או, טוב ש(לא) שאלתם.
בתחילת המאה הקודמת להחזיק שעון לא היה משהו מובן מאליו. גם אם היה לכם שעון, לא תמיד היה אפשר לסמוך עליו - שעונים מכאניים רבים התקלקלו והתחילו לזייף בשעה. באנגליה, היה נהוג לצלצל בטלפון למרכזן על מנת ליישב מחלוקות בנוגע לשעה המדויקת! בתמונה של האישה מול המיקרופון, ניתן לראות מרכזנית כזו שתפקידה לענות למנויי השירות הטלפוני.

מתישהו בשנות ה-30, לחברות הטלפונים נמאס מזה והוחלט לבנות מכונה שתעשה את זה במקום המרכזן המסכן.
בתמונה נוספת שצירפתי אפשר לראות מכונת "שעון דובר". כמו שאתם רואים זה מכשיר מכני, ולא ממוחשב, שלפי השעה ידע לשלוף הקלטה של מספר השעות ומספר הדקות באותו רגע, ולנגן את ההקלטה. אפשר לחשוב על זה כמו שעון קוקיה, רק שבמקום קוקיה, בכל כמה שניות הוא משמיע הקלטה אחרת לפי השעה. כל המספרים האפשריים הוקלטו מראש על ידי קריינים. באנגליה (שוב) התגאו שהמכונה שלהם מדויקת עד כדי עשירית השניה!
פה בארץ בזק החלה להפעיל שירות כזה בשנות ה-60 תחת המספר 15. קריינות השעות הוקלטה על ידי של ראומה אלדר, שדרנית רדיו מקצועית. למרות שבשנות ה-60 כבר היו שעונים די נורמליים בכל חנות, השירות הטלפוני של בזק היה מספיק פופולארי בשביל לקבל שדרוגים שונים לאורך השנים. למרבה התדהמה היום השירות הזה עדיין פעיל במספר 1455, ונותן עוד אינפורמציה כמו שעות במדינות שונות, זמני זריחה ושקיעה, ותאריך.
שירות דומה קיים עדיין בהרבה מדינות אחרות. לפי כתבה של ה-BBC, אנשים עדיין מתקשרים לשעון הדובר כדי לתקן את הסטיה בשעוני מחוגים, או, בחלק מהמקרים, פשוט כדי לשמוע את קולו המרגיע והשליו של הקריין.
תמונה אחרונה בשביל הכיף: טלפון ישן של בזק (אומרים שהיה צריך לחכות כמה שנים מרגע הזמנת קו ועד שהם הגיעו אליך) לצד טלפון מודרני, שבאופן טבעי לחלוטין, מראה את השעה באופן קבוע.

היום לפני 140 שנה (07.03.1876): אושר פטנט מספר 174,465 - הטלפון הנייח

היום לפני 140 שנה (07.03.1876) - אושר פטנט מספר 174,465, הטלפון הנייח. טלפון (מאנגלית: Telephone) הוא אמצעי תקשורת המאפשר העברת קול דו-כיוונית, כאותות חשמליים, למרחקים, בעזרת כבלים מוליכים (העשויים בדרך-כלל נחושת או סיבים אופטיים) ובאמצעות התקני קשר רדיו שונים. המילה טלפון מורכבת משתי מילים יווניות, "טֶלֶה" שפירושה מרחק ו"פון" שפירושה קול. עם התפתחות הטכנולוגיה התאפשר להעביר בטלפון לא רק קול אלא גם טקסט, תמונות ווידאו.
לטלפון ממציאים רבים שעבדו על מערכות להעברת קול במהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה. באותם ימים הובנו שני עקרונות מדעיים חשובים: היכולת להפוך רטט מתכתי לתנודות חשמליות, וההבנה שזרם חשמלי יוצר שדה מגנטי - שני עקרונות שהניחו את היסודות לטכנולוגיה הטלפונית. המצאת הטלפון מיוחסת לאלכסנדר גרהם בל, שרשם פטנט על המכשיר בשנת 1876, פטנט שהחזיק מעמד כנגד תביעות משפטיות רבות מאוד. לדעת רבים הוא גם הראשון שבנה טלפון בו ניתן היה להעביר דיבור. ממציאים אחרים של הטלפון הם אנטוניו מאוצ'י, שמקובל באיטליה כממציא הטלפון, ופיליפ רייס, המקובל בגרמניה כממציא הטלפון. שעתיים לאחר שבל רשם את הפטנט ניסה גם אלישע גריי לרשום פטנט על אותה המצאה.
בל עמל יחד עם טום ווטסון במשך כשנתיים נוספות על יצירת מכשיר להעברת צלילים בצורת אותות חשמליים. עוד לפני שעבודתם צלחה הגיש בשמו גָרְדִינֶר הָבָּרְד, מעשירי בוסטון שתמך בבל, ב-14 בפברואר 1876, בקשה לרשום פטנט העוסק ב"שיטה להעביר דיבור או כל צליל אחר בצורה טלגראפית... בעזרת יצירת אותות חשמליים, בדומה לתנודות האוויר המלוות את הדיבור או הצליל." מה שסייע לבל בתכנון מכשיר הטלפון היה ניסיונו כמורה לחירשים. בהכירו את מבנה אוזן האדם, הוא בנה את אפרכסת המכשיר בהתאם. ב-7 במרץ אושר הפטנט ומספרו 174,465.
שנתיים לאחר מכן, התפרסם ספר הטלפונים הראשון. הספר התפרסם כעמוד בודד ב-21 בפברואר 1878 בניו הייבן, קונטיקט שבארצות הברית. בספר היו 50 מספרים. בספרי הטלפונים הראשונים לא היו מספרים, רק שמות וכתובות; כדי לצלצל לטלפון אחר היה צורך להתקשר למרכזייה ולומר את השם והכתובת הרצויים. בשונה ממכשיר הטלפון המקובל, לא כללו הדגמים הראשונים שתכנן בל חוגה, מאחר שלא היה בה צורך. כשבעל המכשיר היה רוצה להתקשר היה מרים את השפופרת מעל העריסה ואז נסגר מעגל חשמלי, ונוצר קשר עם מרכזנית, אשר קישרה אותו עם בעל מכשיר אחר לפי בקשתו.
אלכסנדר גרהם בל, מאבות הטלפון, הציע לפתוח שיחות טלפון בברכת "אהוי, אהוי!". ההצעה לא נקלטה, ובמקומה אימץ הציבור האמריקאי את הרעיון של תומאס אלווה אדיסון להשתמש במילה "הלו", שמקורה מצרפתית של ימי הביניים והשימוש בה באנגלית היה נדיר עד אז. בזכות הטלפון הפכה המילה "הלו" לאחת המילים האנגליות הנפוצות ביותר בעולם, אם כי לא בכל מקום משתמשים בה. האיטלקים, למשל, פותחים שיחות טלפון בברכת "פרונטו" (מוכן), היפנים ב"מושי מושי" (אני מדבר), הפולנים ב"סלוחם" (אני מקשיב) והיוונים ב"אברוס" (קדימה).