המלחמה של שחר גרינשפן

ב-7 למרץ אני מקבלת הודעה עצבנית בפייסבוק מאדם שאני לא מכירה. הנוסח שלו הוא: עונש-מוות ורק עונש-מוות!!!!!!!! וכל, אני חוזר, כל מי, שמתנגד לעונש-מוות לחלאה, מתבקש בזאת לעוף קיבינימט, מרשימת-חבריי.

מוות לנהגים עברייניים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! יושמדו לאלתר, כל המרצחים בכבישים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ועמם, גם מגיניהם ומצדיקיהם.

אם *זו* דמוקרטיה, אני בעד טוטאליטאריות"
באותו הרגע, אכן רציתי להענות לבקשתו ולהעיף אותו מרשימת החברים שלי. ההודעה כל כך אגרסיבית, לא עניינית ולא מעבירה את המסר כראוי. ואז, ראיתי קישור לעצומה ובו מצוי המכתב הבא:

"אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. שום דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה. שמי יעל גרינשפן, אני אחותה של שחר, שהיום בת 13, שלפני כשנה ושלושה חודשים נפגעה בתאונת דרכים. תאונת דרכים זה המושג שנועד לתאר את מה שהיא עברה, אבל חלק ממני מסרב להשתמש בביטוי הזה.
ביום שבת, ה28.12.09, בשעה 16:00 אחר הצהריים, בערך, מרק פטריק נהג הביתה כשהוא שיכור, ועלה על אי תנועה, עליו עמדה אחותי, ממתינה שהרמזור האדום יתחלף. מרק פטריק פגע באחותי ובחברה שלה. חברתה נפגעה באורח קל, ושחר נפגעה באורח אנוש. היא התנדנדה שבוע בין החיים למוות, הייתה שרויה בקומה במשך חודש וחצי, מאושפזת בשיקום במשך שמונה חודשים. במשך כל התקופה הזאת שמענו פעמים רבות שלשחר אין סיכוי לחיות או סיכוי להתעורר או סיכוי להשתקם.

בימים הראשונים כבר דיברנו על תרומת איברים וסידורי לוויה, עד ששחר התחילה לנשום בכוחות עצמה. במשך כל התקופה הזאת שחר לא צחקה, ולא אמרה מילה, ולא עמדה על הרגליים. כבר שנה ושלושה חודשים שאני מחכה שאחותי הקטנה, שהייתה ימים ספורים לפני חגיגות בת המצווה שלה, שאת יום הולדתה חגגנו לה כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, מונשמת, תקום על הרגליים, ותצחק ותרקוד. אף אחד לא מבטיח לי שזה יקרה.

היום, ה6.3.11 התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, דיון בו תובעת המדינה את מרק פטריק. הדיון, שהיה אמור להתקיים בשעה 10:00, הוקדם בספונטניות לשעה 09:00 בערך, וכאשר אני ומשפחתי הגענו בשעה 09:30, הדיון כבר הסתיים. אף אחד לא הודיע לנו דבר. כאשר ביקשנו לעיין בפרוטוקול, נשלחנו למזכירות וטורטרנו מהמזכירות לשופטת ובחזרה במשך כמעט שעתיים.
לבסוף, כאשר הפרוטוקול היה בידי, חשכו עיניי. נחתמה עסקת טיעון בה נאמר שמרק פטריק, אותו אדם שנהג שיכור, עלה על מדרכה ופגע בילדה בת 12 שחיכתה שהאור ברמזור יתחלף לירוק, קיבל קנס על סך 1000 שקלים ועבודות שירות בהיקף של 600 שעות. רשיונו נשלל ל6 שנים והוא קיבל מאסר על תנאי.
נהג שנתפס מדבר בסלולרי בזמן נהיגה מקבל קנס של 1000 שקלים.
אדם שזרק נעל על שופטת קיבל 3 שנות מאסר בפועל.
האדם שלקח מאחותי את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה.
 הזדעזעתי לקרוא את הפרוטוקול, בו נאמר שתוצאות התאונה היו "די קשות" ונאמרו שם שקרים בנוסח "ניסה לבקר בבית החולים אך גורש משם", מה שלא היה ולא נברא. מסופר על כמה הוא אומלל, ומסכן, וכמה חייו קשים וכמה הוא נפגע מהתאונה הזאת. מילה לא נאמרת על אחותי. מילה אחת לא מזכירה את תוצאות התאונה.
  מרק פטריק לקח לשחר את החיים. מרק פטריק נהג בשבת אחרי הצהריים, בעודו שיכור, עלה על אי תנועה, וריסק לה את הראש. אף אחד, אף לא אדם אחד יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תקבל את החיים שלה בחזרה. אף אחד לא יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תאמר מילה, תלך, תצחק, תחייה. מרק פטריק, לעומת זאת, יחיה את חייו.
אני לא יודעת אם הוא אי פעם חשב עליה בכלל. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהגיון בריא. אכפת להם שהוא "הודה וחסך זמן שיפוטי יקר", על פי הפרוטוקול. לא אכפת להם שכבר שנה ושלושה חודשים מהחיים של אחותי אבדו. הזמן הזה לא נחשב בעיניהם.
ואני רוצה לצרוח, ואין מי ששומע.
כשניסינו לפני מספר חודשים לקבוע עם פרקליטות המדינה, על מנת לדאוג שדבר כזה לא יקרה, נאמר לנו שעוד לא הייתה הקראה ואין לנו מה להיפגש עם התובעת.
מה שלא ידענו הוא שבזמן הזה הוחלט לחתום על עסקת הטיעון המזעזעת.
הלב שלי שבור, וכואב, ואני מרגישה כאילו לקחו את הלב השבור שלי היום ודרכו עליו.
לא עברנו מספיק עדיין. לא מספיק שאבא שלי נאלץ לסחוב את אחותי כי המדינה לא מאשרת לנו לבנות מעלית בבית, או שעשרות אלפי שקלים יוצאים מכיסם של הורי על מנת לשלם על הטיפולים של שחר.
לא מספיק שנאלצנו לשמוע רופאים מספרים לנו שאחותי הקטנה, למעשה כבר מתה. שחר לא צד בתביעה הזאת. היא מעולם לא הייתה. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן. למי אכפת שדורכים על בני אדם בדרך.
היום שחר בת 13 ושלושה חודשים. לפני שנה ושלושה חודשים, שחר נפגעה במה שמכונה תאונת דרכים. אבל שחר היא לא חלק מסטטיסטיקה. היא הילדה הכי אנרגטית בעולם, החברה הכי טובה של כל מי שמכיר אותה, צופיפניקית, אוהבת בעלי חיים, שומעת מוזיקה מזעזעת, קרציה לא נורמלית. היא הבת של נחמה וישראל גרינשפן, והיא האחות הקטנה שלי ושל נטע. שחר היא קודם כל ומעל הכל- בן אדם.
מבחינת בית המשפט, היא לא יותר ממספר זהות. המערכת לא תבוא ותסתכל לה בעיניים, כי לא אכפת לה. בתי המשפט, הפרקליטות – מנסים לסמן כמה שיותר וי על דברים, לא למצות את הצדק. ואנחנו נמשיך להילחם על החיים של אחותי, ואחותי תמשיך להילחם בשביל להרוויח עוד תנועה קטנה ביד ועוד סימן מוסכם אחד.
ובינתיים, אני מבקשת: אין לנו מה לעשות עם הכרעת הדין. אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת,תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים ידעו מה קרה לשחר. אני רוצה לצעוק את הצעקה שלה, ואני מחפשת מישהו שישמע. אנחנו לא יכולים לשתוק.
כתבת החדשות מיום התאונה באתר נענע
אם המכתב הזה יגיע למישהו שיש בידו את הכוח לעשות משהו, אפילו לפרסם עבורנו כתבה קטנה, אשמח אם תצרו קשר: 0527471185 מלבד זה - הנווט פתוח לכולם. כדי לתרום למאבק, תעזרו בהפצה באמצעות הנווטים המצויים בתחתית העמוד של הפייסבוק, הטוויטר, תעבירו למייל. תודה רבה לכולם, יעל גרינשפן ומשפחתה"

אמנם אני לא מצדיקה עונש מוות במקרה הזה, אבל הנהג הפוגע בכלל לא קיבל עונש מוצדק. לתשומת ליבכם, תעשו שימוש בטכנולוגיית רדאר למניעת תאונות דרכים

איפה אפשר להביע תמיכה?
נפתחה עצומה ברשת:
http://www.atzuma.co.il/4shahar
אנא הקדישו דקה מזמנכם וחיתמו עליה