שואל הראשון את אחיו: "אתה מאמין בחיים אחרי לידה? "
"ברור", עונה השני, "חייב להיות משהו לאחר לידה. אנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למה שנהיה מאוחר יותר."
"לא מאמין", אומר הראשון. "אין חיים לאחר הלידה. איזה חיים יכולים להיות?"
"אני לא יודע", עונה אחיו, "אבל מואר שם יותר מכאן ואולי נוכל ללכת עם הרגליים ולאכול עם הפה..."
"טיפשון", ענה הראשון, "ההליכה אינה אפשרית. ולאכול עם הפה שלנו? איזה שטויות - חבל הטבור מספק לנו תזונה וחיים לאחר הלידה לא יכולים להתקיים כי חבל הטבור קצר מדי.""לא יודע..." אמר השני, "אני בכל זאת חושב שיש משהו, פשוט שונה מכאן."
"די, אין כלום, עובדה שאף אחד מעולם לא חזר משם. הלידה זה סוף החיים, ואחריה יש רק חשיכה."
"טוב, בכל זאת אני מאמין שלפחות נוכל לראות שם את אימא והיא תדאג לנו. "
"אימא? אתה מאמין באימא? אז איפה היא עכשיו?"
"היא סביבנו", ענה השני, "היא בכל מקום. היא מקיימת את החיים שלנו. בלעדיה לא היה העולם הזה."
"אין הגיון במה שאתה אומר" אמר הראשון, "עובדה שאנחנו לא רואים אותה... היא לא קיימת."
לזה השיב השני: "לפעמים כשאתה בשקט אתה יכול לשמוע אותה, אתה יכול להרגיש שהיא שם. אני אומר לך, אני מאמין שיש מציאות לאחר הלידה ואנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למציאות הזו...."
נשמע לכם מוכר? זה לא עניין של אמונה. אנחנו לא בלה לה לנד והתאום המאמין אינו טינקרבל הפיה שטוען שאם תאמין זה יתגשם.
הלידה תתרחש בכל מקרה - שני התאומים מסכימים בנוגע לכך. רק שתאום אחד טוען שיש המשך אבל באופן אחר, בצורת חיים אחרת ממה ששניהם מכירים.
לעומתו, התאום שני מאמין שבלידה החיים נגמרים ואין המשך בכל צורה שהיא. כששניהם יוולדו, אכן הם יעברו טרנספורמציה לצורת חיים אחרת בלי קשר לשאלה האם אתה תאום מאמין או תאום אתאיסט. רק שהתאום המאמין יותר מודע לסביבה שלו. יכול להיות שמדובר ברמת רגישות אחרת שמובילה לאמונה באמא או בקב"ה. יכול להיות שהתאום האתאיסט פחות רוחני ורגיש אבל מפותח בדברים אחרים. עם זאת, התאום האתאיסט מוגבל מבחינה רוחנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה