היום לפני 89 שנה (4.10.1928): נולדה חנה יפה הצנחנית המבצעית היחידה בתולדות צה"ל

לרגל יום הולדתה ה-89 של חנה יפה ז"ל, נוצר הפוסט שמטרתו להזכר שגם נשים נלחמו והקימו את ארצנו היפה. זהו סיפור מופת, סיפורה המדהים, של חנה, אישה ענקית, יהי זיכרה ברוך.. יש להצטער שאינו ידוע כראוי
סיפורה של חנה יפה מעורר השראה. היא הצטרפה ב-1945 למחתרת, כשהייתה בת 17, ושנה מאוחר יותר פעלה בפלמ"ח וייצרה נשק. מהר מאד עברה קורס חובשים ושירתה בפלי"ם. תפקידיה של חנה היו חיוניים לארגונים בהם שירתה, והיא אף השתתפה במבצעים חשאיים של העפלה לארץ. היא קורצה מחומר של קצינים, וסיימה את הקורס כאשר הפכה לקצינת החובשים בגדודה – טיפלה בפצועים של מבצעי הגדוד, פינתה נפגעים מזירות רבות והפגינה תושייה רבה בין היתר במבצע נחשון והראל המפורסמים. בהמשך הקריירה הצבאית שלה היא מונתה לקצינת השלישות של חטיבת הראל.
כשהגיעה העת של חנה להשתחרר מהצבא, היא למדה סיעוד והפכה לאחות מוסמכת; אך האהבה לצבא הייתה בדמה, ובלחץ חיובי של אחיה היא חזרה למדים, ולא כחיילת רגילה, אלא כמקימת יחידת החר"פ 537, שהיוותה את הבסיס לבית החולים המוצנח של צה"ל. בפיקודה עבר הסגל כולו קורס צניחה, מה שמביא אותנו לסיפור המעניין של חנה יפה.
באוקטובר 1956, בתחילתו של מבצע קדש, אריאל שרון (דאז מפקד חטיבת הצנחנים), הורה על הכנת מבצע חילוץ מוטס, כאשר לוחמים רבים מגדוד 890 נפגעו. על הפינוי המוטס הייתה אחראית חנה יפה. מספר ימים מאוחר יותר התבקשה חנה להצטרף כקצינת ארגון הרפואה לצניחה בא-טור. היא לוותה בצניחתה בלוחמי סיירת הצנחנים ואף טיפלה בשטח במפקד הכוח, מוטה גור, שנפצע. על פעילותה זו זכתה חנה יפה בכנפי צניחה המעוטרות ברקע אדום – והייתה האישה היחידה שעשתה זאת בצה"ל מאז ומעולם.
בטור המשוריין של אריק שרון שחצה בכונתילה את הגבול ועד למיתלה הייתה חנה האשה היחידה בין כל הלוחמים. כשהלוחמים חלפו עם פלוגת הטנקים, היו שתי דמויות עומדות וסוקרות את הטור, אחת הייתה אריק שרון והשנייה חנה יפה. אף אחד לא זעק לשמים שאישה בתוך קבוצת לוחמים תפגע במוסריות או במוטיבציה שלהם להילחם. כמה יש לנו ללמוד מהעבר שלנו ולהשתפר
כשהרפתקת השירות הסתיימה, חזרה חנה יפה לעבודתה כאחות, והפכה לימים לאחות הראשית במחלקה פנימית ד' בבית החולים בלינסון, תפקיד שליווה אותה כל חייה כשהפכה ל"אחות המיתולוגית". היא אף שמשה כאחות אחראית במחלקה זו בזמן שפרופ' דה פריז היה מנהל המחלקה. חנה הלכה לעולמה בשנת 2006, והייתה בת 78 במותה. מספרים עליה שהייתה אישה טובה וצנועה, חברה למופת, אמיצת לב ומעוררת הערצה.