101 שנה אחרי - לפני מספר שעות גרמניה הכירה בטבח העם הארמני כרצח עם.
רצח העם הארמני הנו "אסון מכונן" בהיסטוריה היהודית.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה חששו האימפריה העות'מנית והרייך הגרמני מפני האיום הלאומי שיפרק את "האיש החולה של אירופה". זאת ידעו הבריטים, אויבי המעצמות הללו במזרח התיכון, ולכן שחררו את השד הלאומי מן הבקבוק גם באזור זה. הם תמכו בלאומיות הערבית ובלאומיות היהודית ובלבד שתתמוטט האימפריה העות'מנית. זו האחרונה חשה היטב את הסכנה ובמקרה אחד הראתה עד כמה יכול מאבקה נגד לאום להיות אכזר: בעם הארמני נעשה רצח עם. אילולא התערבה גרמניה, בעלת בריתה הבכירה של האימפריה העות'מנית, היה גורלם של יהודי ארץ ישראל דומה לגורל הארמנים. זו אירוניה היסטורית, שסכנת ג'נוסייד ריחפה מעל יהודים כבר במלחמת העולם הראשונה, ומי שמנעה זאת הייתה ממשלת הרייך הגרמני, או לפחות נציגותה הדיפלומטית בקושטא. אבל גם אם לא כוון התקדים הזה ליהודים, היטלר למד את הלקח - נגד מי שמסכן את האומה אפשר להילחם מלחמת השמד. הוא גם הוסיף והזכיר לשומעיו במלחמת העולם השנייה, שאת שואת הארמנים אין איש זוכר, ואידך זיל גמור. כאן יש משמעות מיוחדת להבנת רצח העם הארמני כ"אסון מכונן" בהיסטוריה היהודית.
רצח העם הארמני היה הזוועה הנוראה ביותר במלחמה הגדולה והוא נחשב לאחד הנושאים השנויים במחלוקת בתולדותיה. במאה השנים האחרונות מכחישים שלטונות טורקיה את דבר קיומו. עבור הניצולים וצאצאיהם הפך רצח העם לאחד המרכיבים המרכזיים של זהותם, והפצעים הנפשיים עברו מדור לדור.
מדינת ישראל לא מכירה ברצח העם הארמני. בראש המתנגדים להכרה ברצח העם עומד משרד החוץ, המבקש להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. בשנת 1989 רשות השידור תכננה להקרין סרט תיעודי בנושא בשם "המסע לאררט", בערוץ הראשון, אך עקב התערבות משרד החוץ בוטל השידור. ביטול השידור עורר דיון ציבורי בו אמר בנימין נתניהו, סגן שר החוץ דאז את המשפט הבא:
"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".
1939 - קצת לפני הפלישה לפולין. היטלר: "לא אכפת לי מה תחשוב עלי הציביליזציה במערב אירופה. אחרי הכל: מי מדבר היום על השמדת הארמנים?'" הצלקות ניכרות בארמניה עד היום. כחלק חשוב ממנגנון מההשמדה, נרצחו אנשי ציבור, מנהיגים , אינטלקטואלים ואמנים.
אחרי הכל ישראל מעולם לא הכירה רשמית ברצח העם הארמני, הנושא אינו מופיע בתוכניות הלימודים . מדיניותו של משרד החוץ הייתה מאז ומתמיד "לא להרגיז" את התורכים. ביום השואה הבינלאומי נשיא המדינה ראובן ריבלין נאום באום אך נמנע מלהגיד את המילים רצח עם, אלא אמר 'רצח של בני העם הארמני', בשביל שבתרגום לאנגלית לא תופיע המילה ג'נוסייד. כל ניסיון שנעשה במהלך השנים האחרונות להכיר ברצח העם הארמני נכשל ממניעים פוליטיים ומשיקולים זרים, בעיקר בשל התעקשותו של משרד החוץ הישראלי וחששו מהתגובה של התורכים. וכהמשך ישיר לכך, בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד". ובכך הוא הכחיש את רצח העם הארמני ובייש את מדינת ישראל והעם היהודי.
נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה ביום העצמאות 2003 בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר את רצח העם הארמני בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת.
באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה-ישראל יפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין. נכון להיום, הכריזו 30 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.
יהודי אציל נפש, הסופר היהודי פרנץ ורפל ,כתב את הספר האלמותי "ארבעים יום של מוסא דאג " שהנציח את השואה הארמנית והביאה לכל העולם. עכשיו יש לנו ממשלות של נמושות שעבור 300 מיליון דולר או כדומה,בסחר, אנו מוכרים את מצפוננו לתורכים הנתעבים. אלה שגנבו לנו את כתובת השילוח וירדו לחיי היהודים בארץ ורצחו את שרה אהרונסון. לחרבן על הממשלה !!!ממשלה עם בית יהודוני.
בתמונה: ילדים ארמנים מתחננים לחתיכת לחם מפקיד טורקי
