 |
הבית ברחוב יפו צילום: איציק שווקי
|
הבית למעלה מסתיר סיפור ייחודי, הכולל חתונה עם המת ובית רדוף רוחות. הבית ממוקם בירושלים, ברחוב יפו מספר 86. הוא נבנה בשלהי המאה ה-19 על ידי משפחה ערבית נוצרית אמידה וכיום משמש את משרד הבריאות של מדינת ישראל. ברטה ספפורד, בספרה "ירושלים שלנו", מספרת על מקרה נורא שאירע בירושלים בסוף המאה ה – 19:
סיפורנו מתחיל במשפחה ערבית נוצרית - קתולית, אשר התגוררה בירושלים ולה בן יחיד. לימים, הבחור גדל והחליט להתחתן עם בחירת ליבו. מפני שמשפחתו של החתן הייתה אמידה ביותר, ההורים החלו לבנות לבנם היחיד בית
ברחוב יפו ליד שוק מחנה יהודה של היום לקראת היום שבו היה אמור לגור עם אשתו הטרייה. בן זה התכונן לנישואיו. החתונה נקבעה להיערך בבית החדש, אך אחרי מסיבת האירוסין הבחור נפטר במפתיע לפני הטקס. ההורים שעולמם חרב עליהם החליטו שלא לוותר על טקס החתונה.
מותו לא מנע מהורי החתן מלהמשיך בתוכנית לקיים את טקס החתונה המפואר, שבוודאי יכול להיחשב להזוי ביותר בכל הזמנים: האורחים התאספו בחדר הנמצא בבית הנבנה.
יש שאומרים, כי הוריו של החתן החליטו להמשיך בטקס החתונה כהלכתו בלא לידע את האורחים, על מנת לשמח את האורחים בחתונה. גופתו של החתן המת הונחה על כיסא. הכלה הצעירה הובאה למקום, כאשר היא לבושה בשמלת כלה ומקושטת בפרחים ותכשיטים והושבה ליד גופת החתן.
במסגרת הטקס רקדה האם לפני הזוג את ריקוד החתונה, כאשר בידיה נרות דולקים. איציק שוויקי, רכז ירושלים במועצה לשימור אתרים, מספר כי "האם השכולה יצאה בריקוד המסורתי לפני החתן והכלה, ומיד לאחר מכן קרעה את ההינומה מעל פני הכלה. הקהל קפא על מקומו והמשיך להלוויה". כאשר שסיימה את הריקוד, קרעה את בגדיה, זעקה זעקה מרה לעיני הצופים ההמומים, חטפה את ההינומה מעל פני הכלה והתעלפה. לאחר ששבה רוחה אליה, הונחה הגופה בארון ונערכה ההלוויה. האם שלא יכלה לעמוד בצער, מתה זמן קצר לאחר מכן.
הבית, הממוקם
ברחוב יפו 86, נחשב לא בכדי מאותו יום כ"בית הרוחות". הוא נבנה במשך עשר שנים החל מ-1881 ובנייתו מעולם לא הושלמה. הבית שלא הושלמה בנייתו, עמד במצב זה כמה שנים, שכן הופצה שמועה בירושלים ששדים ורוחות מתגוררים בו. תושבי העיר חשבו אותו לרדוף שדים ורוחות ולא העזו לרכוש אותו.
הבית אינו המקום היחיד בירושלים שמאמינים כי הוא
מקולל ורדוף רוחות - אליו מצטרפים
גיא בן הנום (גיא ההריגה), הבתים בין נחלאות לשוק, הבניין בקרן הרחובות בן מימון, אלפסי ואבן עזרא בעיר, הכביש המכושף המחבר בין שכונת ארמון הנציב לג'בל מוכבר, בניין רשות החנייה של ירושלים בכיכר ספרא 13, בניין האוריינט האוס, השוקניון, בית החולים למצורעים הנסן בשכונת טלביה ומרכז כלל ברחוב יפו.
עם זאת, לאחר מספר שנים בשנת 1890, החליטה עריית ירושלים, תחת שלטון האמפריה העות'מנית, לסיים את בנין הבית ואף להגדיל אותו ולהפכו לבית חולים ששרת את אנשי הכפרים הערביים ליד ירושלים. השלטונות העות'מנים הסבו את המקום לבית חולים עירוני וכינו אותו "מוסתאזפה" (בית בריאות). מבנה בית הבריאות במחנה יהודה ממוקם בתוך חצר מתחם שבחזיתו שער גדול. בחזית הבית גמלון אבן עליו חקוק סמל האימפריה העות'מאנית. היו בו 30 מיטות. צוות קטן של רופאים ואחיות טיפלו בין השאר בכפריים שבאו מליפתא, סילוואן, מלחה וכפרים רחוקים יותר. אחת הרופאות שעבדו בו הייתה הרופאה המפורסמת דר' הלנה כגן, רופאה יהודיה, ששרתה בבית החולים. לא היה מקובל שרופאה תשרת קהל אסלמי. מינוי זה ניתן לה בזכות הצלת בנו של מושל העיר התורכי .
בית החולים מומן מגביית מס (מס דרכים) על דרך יפו. עם זאת, החולים, אפילו העניים ביותר, סירבו להיכנס לבניין מפחד השדים והרוחות.
עם השנים עניין השדים נשכח. בהמשך, בתום מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי בישראל, הקימו הבריטים במקום את לשכת הבריאות המנדטורית העירונית של ירושלים. הבניין ממלא תפקיד אותו הוא ממלא עד ימינו, מאחר והחל מ-1948 הבניין החל לשמש בתור לשכת הבריאות המחוזית של משרד הבריאות הישראלי.
