מגיבים בפייסבוק, 12 קווים לדמותם

מגיבים בפייסבוק, קווים לדמותם:

1. המתחכם: בדרך כלל סוג מעצבן, זה שחייב להפגין את הידע שלו על ידי התמקדות בנקודה שולית ולא חשובה בפוסט, לרוב גם לא עושה לייק לפוסט, לעתים ידוע בשם "הטרחן"
2. המתייג האוטומטי: לכל סוג של פוסט תמיד יהיה לו את מי לתייג, גם אם זה פוסט שמודיע על הנחה במפעל חמוצים בדרום הגליל
3. המלייק לתגובות אך לא לפוסט: אין הרבה מה להוסיף כאן
4. המשפר: בטוח שיש לו פאנץ' יותר טוב משלך אך לרוב זה מחזור בדיחה ישנה
5. המספר: זה שבדיוק קרה לו משהו דומה וחייב לשתף את כולם בזה
6. המקטר: לא אוהב את הפוסט ובא אליך בטענות שאתה לא עומד בציפיות שלו
7. הדתי: פותח כל תגובה ב "בס"ד" גם אם אחרי זה הוא מקלל אותך 7 דורות אחורה
8. הלא קשור בהגזמה: "חחחחחח דבר איתי אחי, חייבים לשבת", בתגובה על פוסט של יום הזיכרון
9. הפוליטי: בדרך כלל מגיב #להפריט או #למה_זהות גם אם זה פוסט שמקטר על מחירי המטבחים של איקאה
10. החרמן: הגבר שמגיב בפרגון מוגזם בפוסטים של בחורות גם אם אין לו מושג במה מדובר
11. הגנב המודע: מפגין את אהבתו לפוסט ומודיע חגיגית שהוא גונב את הפוסט, הרצחת וגם ירשת, ברוטוס?
12. אתם: המגיבים/עוקבים שלי, שאתם הכי טובים בעולם, מת עליכם!!!

אמהות משקיעות - מערכון ראיונות לקבוצת הפייסבוק הכי מבוקשת

בכל מני בעלי החיים, הנקבה תמיד תהיה מסוכנת יותר לעומת הזכר. היא גדולה יותר, עוצמתית יותר וחזקה יותר. רק לדבורות, למשל, יש עוקץ. הלביאות הן אלו שצדות. ובכלל, כשמתעסקים עם אמא שמגנה על הגורים שלה, זה סוף העולם של התוקף. ככה זה גם אצל הנקבה האנושית.
רק שלבני האדם יש נשמה יתרה. כלומר, אם יתר בעלי החיים תוקפים רק לשם ההגנה העצמית או כדי לאכול, הנשמה היתרה של הנקבה האנושית גורמת לה לנסות להקטין בני אדם אחרים כדי להעצים את עצמה, גם אם היא לא באמת גדולה מהחיים. דוגמא לכך הנה מה שקורה בקבוצות של אמהות כמו מאמאזון ואמהות משקיעות. נשים חברות בקבוצה מקללות אחת את השניה, מתנהגות אחת כלפי השנייה כמו פרחולות, פותחות אחת על השניה ג'ורה וכן הלאה. זה לא בגלל שהמותקפת עשתה משהו רע, אלא בגלל שהתוקפת מרגישה מאויימת מצד המותקפת, מאחר והמותקפת עלולה להיות טובה מהתוקפת. אז התוקפת תוקפת באכזריות ומקטינה אותה.
דוגמא לכך הנה הסיפור של סטלה ווינסטון, שעשתה משהו נחמד לבת שלה בגן לרגל יום האישה, השקיעה במתנות לבנות בגן ונתנה משהו סמלי גם לבנים כדי לציין מסורת. היא העלתה את התמונות והסבירה את הרקע לכך לקבוצה אמהות משקיעות. בתגובה, היא נחסמה מקבוצת הפייסבוק לאחר שהותקפה באופן נמוך על ידי חברות הקבוצה האחרות. היא העלתה את תיאור המקרה לקבוצת הפייסבוק מאמאזון, וגם שם, במקום לפרגן ולבצע העצמת נשים, לא חסכו ממנה את שבטה ונכנסו בה רק כדי להעביר ביקורת. וכך היא מספרת:

טוב חייבת לחלוק משהו על הלב שיושב לי מאתמול, ממש מציק. אני באה מבית רוסי, שבו יום האישה הוא משהו מיוחד, חגיגה של ממש. ולכן הכנתי לגן של הבן שלי חבילות שי כאלה חמודות לכל ילדות הגן עם פרחים, שוקולדים ותכשיטים מפלסטיק, וכמובן גם לנשות הצוות בגן שלחתי זרי פרחים ובונבוניירות עם הילד, אני יודעת מה זה הגיל הזה (שנתיים), אז צירפתי גם ממתקים שהגננת תחלק לבנים. הצטרפתי לא מזמן לקבוצה של 'אמהות משקיעות' ורציתי להראות את החבילות שי, צירפתי תמונות מבלי לפרט יותר מידי ופשוט נשחטתי על ידי הנשים שם, מבלי לדעת בכלל שכולללם קיבלו מתנות, וכשהבהרתי את זה המשיכו לשחוט על זה שאני שוביניסטית על כך שאני מביאה פרחים לבנות ומלמדת אותן שזה מה שהן. קיבלתי טונות של ביקורת רעה, ואף אחת ממנהלות הקבוצה לא עצרה את זה, כשהעזתי לענות ולהגיב, בצורה מכובדת ביותר בראש הפוסט, והסברתי את עצמי, פתאום מחקו אותי מהקבוצה, אני פשוט בהלם ממנהלות הקבוצה איך הן מאפשרות דבר כזה. והכי גרועה תמונה של הבן שלי נישארה בקבוצה הזאת, האם מישהי מכירה את מנהלות הקבוצה ההיא? אני רוצה לוודא שמחקו גם את הפוסט ואת התמונה של הבן שלי. מצרפת תמונה של חבילת השי בתגובה הראשונה ותגידו אתן אם יש משהו רע במעשה שעשיתי.

ולפיכך, להלן התגובה הכי ראויה ומתאימה למה שמתואר בפוסט זה:

בית הרוחות ברחוב יפו 86 בירושלים

הבית ברחוב יפו צילום: איציק שווקי

הבית למעלה מסתיר סיפור ייחודי, הכולל חתונה עם המת ובית רדוף רוחות. הבית ממוקם בירושלים, ברחוב יפו מספר 86. הוא נבנה בשלהי המאה ה-19 על ידי משפחה ערבית נוצרית אמידה וכיום משמש את משרד הבריאות של מדינת ישראל. ברטה ספפורד, בספרה "ירושלים שלנו", מספרת על מקרה נורא שאירע בירושלים בסוף המאה ה – 19:
סיפורנו מתחיל במשפחה ערבית נוצרית - קתולית, אשר התגוררה בירושלים ולה בן יחיד. לימים, הבחור גדל והחליט להתחתן עם בחירת ליבו. מפני שמשפחתו של החתן הייתה אמידה ביותר, ההורים החלו לבנות לבנם היחיד בית ברחוב יפו ליד שוק מחנה יהודה של היום לקראת היום שבו היה אמור לגור עם אשתו הטרייה. בן זה התכונן לנישואיו. החתונה נקבעה להיערך בבית החדש, אך אחרי מסיבת האירוסין הבחור נפטר במפתיע לפני הטקס. ההורים שעולמם חרב עליהם החליטו שלא לוותר על טקס החתונה.
מותו לא מנע מהורי החתן מלהמשיך בתוכנית לקיים את טקס החתונה המפואר, שבוודאי יכול להיחשב להזוי ביותר בכל הזמנים: האורחים התאספו בחדר הנמצא בבית הנבנה. יש שאומרים, כי הוריו של החתן החליטו להמשיך בטקס החתונה כהלכתו בלא לידע את האורחים, על מנת לשמח את האורחים בחתונה. גופתו של החתן המת הונחה על כיסא. הכלה הצעירה הובאה למקום, כאשר היא לבושה בשמלת כלה ומקושטת בפרחים ותכשיטים והושבה ליד גופת החתן.
במסגרת הטקס רקדה האם לפני הזוג את ריקוד החתונה, כאשר בידיה נרות דולקים. איציק שוויקי, רכז ירושלים במועצה לשימור אתרים, מספר כי "האם השכולה יצאה בריקוד המסורתי לפני החתן והכלה, ומיד לאחר מכן קרעה את ההינומה מעל פני הכלה. הקהל קפא על מקומו והמשיך להלוויה". כאשר שסיימה את הריקוד, קרעה את בגדיה, זעקה זעקה מרה לעיני הצופים ההמומים, חטפה את ההינומה מעל פני הכלה והתעלפה. לאחר ששבה רוחה אליה, הונחה הגופה בארון ונערכה ההלוויה. האם שלא יכלה לעמוד בצער, מתה זמן קצר לאחר מכן.
הבית, הממוקם ברחוב יפו 86, נחשב לא בכדי מאותו יום כ"בית הרוחות". הוא נבנה במשך עשר שנים החל מ-1881 ובנייתו מעולם לא הושלמה. הבית שלא הושלמה בנייתו, עמד במצב זה כמה שנים, שכן הופצה שמועה בירושלים ששדים ורוחות מתגוררים בו. תושבי העיר חשבו אותו לרדוף שדים ורוחות ולא העזו לרכוש אותו.
הבית אינו המקום היחיד בירושלים שמאמינים כי הוא מקולל ורדוף רוחות - אליו מצטרפים גיא בן הנום (גיא ההריגה), הבתים בין נחלאות לשוק, הבניין בקרן הרחובות בן מימון, אלפסי ואבן עזרא בעיר, הכביש המכושף המחבר בין שכונת ארמון הנציב לג'בל מוכבר, בניין רשות החנייה של ירושלים בכיכר ספרא 13, בניין האוריינט האוס, השוקניון, בית החולים למצורעים הנסן בשכונת טלביה ומרכז כלל ברחוב יפו.
עם זאת, לאחר מספר שנים בשנת 1890, החליטה עריית ירושלים, תחת שלטון האמפריה העות'מנית, לסיים את בנין הבית ואף להגדיל אותו ולהפכו לבית חולים ששרת את אנשי הכפרים הערביים ליד ירושלים. השלטונות העות'מנים הסבו את המקום לבית חולים עירוני וכינו אותו "מוסתאזפה" (בית בריאות). מבנה בית הבריאות במחנה יהודה ממוקם בתוך חצר מתחם שבחזיתו שער גדול. בחזית הבית גמלון אבן עליו חקוק סמל האימפריה העות'מאנית. היו בו 30 מיטות. צוות קטן של רופאים ואחיות טיפלו בין השאר בכפריים שבאו מליפתא, סילוואן, מלחה וכפרים רחוקים יותר. אחת הרופאות שעבדו בו הייתה הרופאה המפורסמת דר' הלנה כגן, רופאה יהודיה, ששרתה בבית החולים. לא היה מקובל שרופאה תשרת קהל אסלמי. מינוי זה ניתן לה בזכות הצלת בנו של מושל העיר התורכי . בית החולים מומן מגביית מס (מס דרכים) על דרך יפו. עם זאת, החולים, אפילו העניים ביותר, סירבו להיכנס לבניין מפחד השדים והרוחות.
עם השנים עניין השדים נשכח. בהמשך, בתום מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי בישראל, הקימו הבריטים במקום את לשכת הבריאות המנדטורית העירונית של ירושלים. הבניין ממלא תפקיד אותו הוא ממלא עד ימינו, מאחר והחל מ-1948 הבניין החל לשמש בתור לשכת הבריאות המחוזית של משרד הבריאות הישראלי.

משהו קטן על מנזרים, ספרים וקללות

כשאנו חושבים על נזירים, אנו כמעט תמיד מדמיינים נזיר יושב בחדר חשוך המואר בנר, עם כסת דיו ועט נוצה, מעתיק ספרים בחריצות רבה. תהליך העתקת כתבי היד היה קשה ולא בריא. נזיר במאה העשירית התלונן שהוא ״מכהה את העיניים, מכאיב לגב וקושר את החזה לבטן״. בכל מנזר היה סקריפטוריום, חדר שבו מעתיקים ספרים, ליד הספרייה.
עם זאת, מנגוני הגנה מתוחכמים לא היו. כיוון שהיה קל מאוד לגנוב ספרים, שהיו יקרים מפז, הנזירים נזקקו לשיטת הגנה אחרת: קללות. הקללות היו אמורות להרתיע פושעים, ועונשים חמורים הוטלו על גנב שנתפס: מהחרמה ועד הוצאה להורג.
לדוגמה, בתמונה מטה שמקורה בכתב יד הארלי 2798 שבספרייה הבריטית, מופיעה הקללה הבאה:

״מי שייקח את הספר הזה, שייקח אותו המוות, שיטוגן במחבת, שתיקח אותו המחלה הסופנית ושיאחז בו החום; שיישברו אותו על גלגל ושיתלו אותו. אמן.״
כתב יד אחר, שנמצא בספריית הוותיקן, מכיל קללה חצי גרמנית וחצי לטינית:
״ספר זה אינו שייך לאיש מלבדי
הרי בפנים נמצא שם שמי.
אם תגנוב את הספר, אם אף תנסה
אתה מגרונך שלך תיתלה.
ואז נשרים יחוגו מעל
כדי להפוך את עיניך למאכל
וכשתצעק ״איי, איי, אח!״
זכור: הכאב הזה מגיע לך!״

ברוסית יש חרוז ידוע:
"ספר זה שייך לי, לא יברח לאף מקום, מי שייקח אותו בלי רשות, יישאר בלי אף".

Сия книга принадлежит, никуда не убежит, .кто возьмёт её без спросу, тот останется без носу