היום לפני 29 שנה (16.10.1986): הנווט רון ארד נופל בשבי

רון ארד לחופש נולד

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. הוא נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. ב-30 ביוני 2008 הודיע ארגון חזבאללה לישראל באמצעות האו"ם שרון ארד מת.
ארד סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979 ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל"רישום לזכות" ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בינואר 1980, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בורטיגו. באוקטובר 1986 היה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון שבחיפה. בעת נפילתו בשבי היה סרן בתקופת לימודים ושירת בטייסת כהצבת חירום (הצ"ח).
במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), ב-16 באוקטובר 1986, טס ארד כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12",לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, ומספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת 1988 הוא ככל הנראה הועבר מידיו של בכיר אמל, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. העיתון "מעריב" פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע חוק וסדר של סיירת צנחנים נגד חזבאללה בכפר מיידון או נהרג כאשר ניסה להימלט.
במהלך שביו הועלה ארד לדרגת סגן-אלוף.






בין השנים 1986 ל-1994 נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, בהם דיראני ובכיר חזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. ניסיון זה לא עלה יפה, ורוב החטופים שוחררו לבסוף בשנת 2000, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים ב-2004. באוגוסט 1988, הודיע חזבאללה שרון ארד בידיו. בעקבות חיסולו של מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן. באותה שנה הוקמה עמותת "לחופש נולד", עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. בפברואר 1995 אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן. באפריל 1996 הודיע ארגון "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות.
באוקטובר 1997 טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן.
ב-26 בדצמבר 2000 הושלמה עסקה עם חזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד בהתאם לדרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. במסגרת העסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי שהוא ראה את ארד באוגוסט 1993 בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך". בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד חי.
בשנת 2003 גילה ראש הממשלה אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בדצמבר 2004 הכריזה עמותת "לחופש נולד" על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו.
בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לראש הממשלה, אריאל שרון, לפיו רון ארד איננו בין החיים. ראש הממשלה החליט לשלול את הדו"ח, כנראה מסיבות פוליטיות. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת 1994. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדוח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה. ממצאי הוועדה קבעו כי ארד מת, כנראה ממחלת עור קשה, לכל המוקדם בתחילת 1995 בלבנון.
בספטמבר 2006 שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת 1988. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי. סרט זה הוא אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מלבד מכתב ותמונה מהתקופה הראשונה לחטיפתו.
סוגיית העדרותו של רון מעלה בנוסף לקושי המובן בסיטוציה מעלה קושי נוסף, מאחר ורון ארד נשוי. כל עוד אין עדות למותו, אישתו, תמי ארד, נותרת עגונה עם תינוקת, משפחתו לא יכולה להתאבל עליו ולא מקבלת מעמד של משפחה שכולה וכן, נאסר על תמי ארד להביא ילדים נוספים לעולם, מאחר והיא עגונה וילדים אלו יוכרזו כממזרים. נוצר כאן סוג של מיתוס, לפיו רון ארד לחופש נולד כשבמשך שנים ישראל לא קיבלה ממנו סימן חיים וכן, ארגוני הטרור שהחזיקו בו הכריזו שהוא נהרג.
ב-15 באוקטובר 2007 ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חזבאללה ועציר לבנוני.
ב-11 ביולי 2008, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון בהן נראה פצוע, יומן מהשנתים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר נבי שית במאי 1988 נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדו"ח של חזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, למרות שידוע לישראל שבשנת 2004 ניסה חזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש".
בשנת 2011 הוצגו היומנים, שקיבלה המשפחה בעסקת חילופי השבוים ב-2007, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה".
מדי שנה חיל האוויר מציין את היעדרו של רון ארד במטס מיוחד של שלושה מטוסים הנמצאים במבנה חסר של רביעיית מטוסים, סמל לנווט הנעדר

בערות התקשורת השמאלנית בעקבות חטיפת הנערים היהודים

אם אומרים שכשנחזור לגבולות 67 לא תהיה מלחמה, אז למה הייתה מלחמה ב-67'? גולדה מאיר

עקבותיהם של שלושה נערים יהודים בני 17 - 19, תלמידי ישיבה, נעלמו בגוש עציון כשתפסו טרמפים ביום חמישי בלילה - אייל יפרח, גיל עד שער ונפתלי פרנקל. מאז, מחפשים אותם, כשהידיעות מוסרות שהם נחטפו וכנראה גם נרצחו על ידי מחבלים ערבים והתעללו בגופותיהם.
השיחה האחרונה שאחד מהם ביצע הייתה למוקד של המשטרה, אך השיחה נותקה. כנראה שיש קשר לרכב שרוף שאותר בסביבה.
ארגון סלפי בחברון, דוולת אל אסלאם, לקח אחריות לחטיפת הנערים לצורך פיגוע מיקוח לשחרור אסירים. להלן שיחת הטלפון שביצעו הנערים. מתברר שהמוקדנים לא ראו דבר חשוד בשיחה:



שתי מדינות שני עמים יום אחד - האירועים שהתרחשו ביום שישי למחרת מעיד על ההבדל בין שני העמים. ראשית, כמובן שנפתח במסע נרחב לאיתור מיקומם, כולל שימוש באמצעים טכנולוגיים לאיקון מיקומם ודיבורים על שחרור אסירים כהרגלם של היהודים בקודש לפדיון שבויים וברדיו שודרו פרקי תהילים ברצף לתפילה. בנוסף, התרחש מצעד הגאווה. בנוסף, האחד חוגג אהבה שלום ושיוויון במצעד הגאווה ואילו השני חוגג חטיפת שלושה נערים צעירים ממשפחותיהם במצעד ראווה וחלוקת בקלאווה.

יש לעם ישראל במה להיות גאה - בזמן שהם חוגגים שנאה ומוות אנחנו חוגגים אהבה וחיים וסיוע לזולת, איחוד לאומי.
עם זאת, הדיווחים התקשורתיים בעקבות החטיפה מעידים, כי הקונספציה של אוסלו עדיין שולטת באמצעי התקשורת. שידורי הערוצים המרכזיים בעקבות החטיפה ממחישים את שידענו תמיד על התקשורת - הקורבן הוא האשם וממשלתו היא האשמה היחידה. בשלל פלפולים, שפת גוף והצהרות ריקות מתוכן, הדוברים עשו חיבורים, קשרו קישורים ובלבלו את המוח.
השידור של מיכאל פרל במהלך המשדר מיוחד בערוץ 2 היה אמור להראות כך:
- אודי סגל חושף כיצד איחוד פת״ח וחמאס טרם לאוירה שהובילה לחטיפה.
- אהוד יערי חושף את חופש הפעולה של ארגוני הטרור בחסות עצימת העיניים של אבו-מאזן.
- ניר דבורי מספר על התגברות נסיונות החטיפה ביהודה ושומרון, לאור רצונם לפגוע ביהודים ולשחרר מחבלים.
- אוהד חמו בתחקיר על ההסתה בבתי הספר והמסגדים הפלסטינים שגורמת לעלייה בטרור.
עם זאת, אמור זה שם של דג. המציאות אינה שווה דיווח ולכן, במקום המציאות מדווחים את הדיווחים הבאים:
- אודי סגל מספר לנו שהקיפאון המדיני גורם לתסיסה.
- אהוד יערי מספר לנו שהיעדר אופק מדיני גורם למשפחות האסירים לנקוט בצעדים נואשים.
- ניר דבורי מספר על שיתוף הפעולה המעולה בין צה״ל לשוטרים הפלסטינים [אני מהמרת שהחוטפים עובדים כשוטרים ברש"ע].
- ואוהד חמו מספר לנו על הרגלי הטרמפים המסוכנים של המתנחלים.
בערוץ 2 – רינה מצליח מתבלבלת ומאשימה את אי הקפאת הבניה ביהודה ושומרון כמניע לחטיפה.

עוד מערוץ 2, במהלך המשדר המיוחד - דפנה ליאל, הבת של מנכ"לית הקרן לישראל חדשה, הביאה את כל החברים של אמא שלה לפרשן את אירוע החטיפה ולהסביר מדוע האשמה היא בנו ובכך שלא סיימנו את הסכסוך.

תקשורת שמאלנית במיטבה גם בערוץ 10, כאשר טלי מורנו מתבלבלת וטוענת שהדבר יגרום ליהודים להגביר את פעילותם לפגיעת רכוש של ערבים במסגרת מבצע תג מחיר.
גם ירון לונדון מאשים את החטופים במשבר הנוכחי עם הרשות.
בדומה ללונדון, לגרסתו של גל אוחובסקי, המתנחלים אשמים בחטיפת הנערים. לדבריו, ''מי שאשם בחטיפת שלושה הנערים מגוש עציון הוא מפעל ההתיישבות, המצב הזה שעם אחד כובש עם אחר הרבה שנים הוא מקור לצרות'"

בסרטון ישן, אבי יששכרוף, הכתב לענייני ערבים מצהיר כי החמאס שואב עידוד מהשמאל הישראלי.





גם זהבה גלאון (זועבי ג'לעון, ח"כית בוגדנית ממרצ) התחלקה על שכלה כשהופיעה בתוכנית המטה בערוץ 10 והאשימה את כל הקורבנות בחטיפה, חוץ מהאשמים האמיתיים. היא מאשימה את ראש הממשלה שלא מנסה לתקשר עם רש"ע אלא מטיל עליה את האחריות, היא מאשימה את העובדה שהחטיפה התרחשה ביהודה ושומרון, את המערכת הבטחונית שלא היה לה מודיעין וידיעות בנושא ושלא נערכה נכון בעקבות התסיסה של הערבים, שלא שוחררו אסירים, את הממשלה הישראלית, את הקיפאון המדיני - את כל הקורבנות מלבד המחבלים, ארגוני הטרור והרשות הפלסטינית, האשמים האמיתיים.  ולהלן דבריה:

הלב כבד הערב. אני מקווה מאוד שהנערים הנעדרים אכן בחיים ויחזרו לבתיהם בשלום. כמו שאמרתי הערב בתכנית&המטה בערוץ 10, ראש הממשלה נתניהו היה צריך להרים היום טלפון לראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, אך הוא בחר לגלגל את האחריות לחטיפה לפלסטינים. 

חשוב שנזכור שהנערים נחטפו בשטח C שאינו בתחום האחריות הבטחונית של הרשות. יחד עם זאת, המצב הנוכחי הוא גם מבחן עבור אבו מאזן, שאמר שהממשלה החדשה תהיה מחויבת להפסקת האלימות והטרור על פי עקרונות הקוורטט, ואכן מהדיווחים שאנו שומעים מהשטח מנגנוני הביטחון הפלסטיני משתפים פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים.

כבר תקופה ארוכה שאנחנו עדים לקריסה מדינית של ממשלת נתניהו ועכשיו גם קריסה בטחונית מודיעינית. ראש הממשלה לא העריך את תגובת האמריקאים והעולם לממשלת הפיוס, הוא יצא נגדה במקום לראות בה הזדמנות. ועכשיו, כפי שאמר שר הבטחון יעלון, החטיפה הזו קרתה "מתחת למכ"מ".
ממשלת נתניהו והגורמים המודיעיניים היו צריכים לקחת בחשבון את התסיסה בשטח בעקבות ההחלטה שלא ליישם את הפעימה הרביעית הכוללת שחרור אסירים, את שביתת הרעב של 250 העצירים המנהליים ואת העובדה שכבר עשרה פלסטינים נהרגו בעימותים מתחילת השנה. הממשלה התעלמה ועברה על כך לסדר היום אבל אצל הפלסטינים, מתחת לפני השטח, החלה תסיסה.
מי שעוצם עיניים נוכח מה שקורה בשטח, מקדש את הקיפאון המדיני ורואה בו פתרון ונכנע לגורמי הימין הקיצוני, מוצא עצמו מול אירועים טרגיים כמו זה שאנחנו עדים לו בסוף השבוע. חוסר תקווה ואופק מדיני עלולים לייצר טרור ואלימות, שראשיתם ידועה וסופם מי ישורנו.

רון קופמן מצטרף לחגיגה ומאשים גם הוא את הקורבן - הרבנים שלא דאגו להסעות ולכן הילדים נסעו בטרמפים. כן, ברור שהילדים נחטפו בגלל תחבורה ציבורית בעייתית, בגלל ששוחררו מהפנימיה בשעה מאוחרת וכדומה. וברור שנאנסת נאנסת בגלל שהלכה ערומה ברחוב או הלכה לבד על עקבים בסמטה חשוכה. בגלל זה 87% ממקרי האונס נעשים על ידי מכר - כי זאת אשמתה ולא מאחר והאנסים ניצלו כאן הזדמנות.
ארגון בצלם מאשים את ישראל בניצול החטיפה כדי לפגוע בזכויות האדם של תושבי חברון. הרי ברור שאנחנו מקבלים זקפה מהפרת זכויות אדם, ובכלל זה זכותו של חוטף ורוצח לחירות. לעונג הוא לנו לשלול מהם את חרותו וישר לכלא על עבירות חמורות שביצעו. כמובן שמההתחלה צריך לאתר אותם, כמו שאיתרו את הרוצחים של משפחת פוגל.
עומר דוסטרי, בלוגר שכותב במספר אתרי חדשות, סקר וניתח את הביקורת התקשורתית כלפי החטופים. בראיון אצל גיא זוהר בתחנת רדיו ללא הפסקה 103 FM, הוא מסר התקשורת לא העבירה ביקורת בגלל החטיפה נגד רש"ע, ארגוני הטרור וכדומה, אלא כנגד הקורבן, החטופים, המתנחלים, הטרמפיסטים וכדומה. בתגובה, רוני שקד, חוקר במכון טרומן שוב ושוב העביר ביקורת על המתנחלים ובכך הצדיק את האשמת הקורבן, תקף את עומר כשקרא לו ילד קטן וטען שהמתנחלים חיים בלה לה לנד.











אז בוא נבהיר משהו קטן למר קופמן ולמר דבורין - התחבורה הציבורית ביהודה ושומרון לא קיימת. גם כשהיא קיימת, היא נדירה ואם אין לך רכב ואו רשיון נהיגה, אתה בבעיית ניידות ולכן חייב לתפוס טרמפים או להגביל את תנועתך. וכדי להמחיש את הדו פרצופיות של השמאל ההזוי, אני מזכירה את הביקורת על מחירי האוטובוסים ביהודה ושומרון. אז מה אם תושבי המרכז מממנים נסיעות בשטחים? המימון אינו משמעותי, אבל העיקר שאתם מנסים להיכנס בהם בכל דרך אפשרית ולא בגלל שזה נכון וראוי. להלן כרוז ביקורת שהשמאל ההזוי הפיץ בנושא.
אתה יודע איך אנחנו תופסים פירומן, מצית בזירת העבירה?" שאל אותי פעם חוקר הצתות. "אתה בא בזמן השריפה ומחפש מישהו בקהל שקידמת מכנסיו רטובה והוא נרגש מאד. זה נכון גם למי שקידמת מכנסיו לחה היום בשל העלמות הנערים. כל אלו שאסון, רצח לאומני ופיגועים הם ריגשתם וזמנם הגדול. המציתים. צפו להופעתם בתקשורת. בחנו קדמת מכנסיהם.

הראיון של גלעד שליט, החייל החטוף, בערוץ 10 לצפייה ישירה

הרבה ביקורת הוטחה על העסקה. ביקורת רבה יותר הוטחה כנגד הילד הזה ששוחרר משנות שבי אצל חברת טרוריסטים חסרת צלם אנוש. אני מבינה את הגורמים שרוצים לפנק אותו. הרי התמימות בחטיפה שלו שונה מתרומתו של חנן טננבוים לחטיפתו. בשורה התחתונה, הילד נשלח להגן על המדינה שלו. אבל הוא עדיין בתקשורת, חוגג, חי, משתתף באירועים שבעבר הוא יכול היה רק לחלום עליהם, כמו ארועי ספורט בחול ועבודה כפרשן ספורט. בתמורה לשחרורו, הועברו לידי הטרוריסטים מחבלים עם דם על הידיים. יהודים וישראלים נוספים מתו כתוצאה מפעילותם. מחבלים אלו שוחררו והם יחזרו לפעילות, במסגרתה יהרגו יהודים נוספים ויחטפו חיילי צהל נוספים. הדבר האחרון שנותר לישראל לעשות זה לסמן אותם ולגרום להם לפגוש את בורא עולם לפני שזה יקרה. אבל הילד עדיין לא יורד מסדר היום הציבורי. שימשיך לחיות וימצה כל רגע. צניעות היא מילת המפתח כאן. אין טען בניצול מעמדו כדי להשיג מעמד באזרחות.