כאן דוקו | סבוי - סיפורה של כוכבה לוי שנתפסה כבת ערובה בזמן הפיגוע במלון סבוי והפכה לגיבורה
כאן 11 | זוכה בפרסי הבימוי והעריכה בפסטיבל ירושלים ומועמד לשבעה פרסי אופיר. סיפורה של כוכבה לוי, צעירה מזרחית שנתפסה כבת ערובה בזמן הפיגוע במלון "סבוי" בתל אביב (מרץ 1975). במהלכו של לילה מסויט היא מתגלה כגיבורה רבת תושייה וחסרת פחד. באמצעות ידיעת השפה הערבית, היא קושרת יחסי אמון עם מנהיג חוליית הפלסטינים, מוחמד מסאללחה, ומתווכת בינו לבין כוחות הצבא המכתרים את המלון. היא מגישה עזרה ראשונה לפצועים משני הצדדים ומעניקה לכל הנוכחים תקווה שהאירוע יסתיים ללא שפיכת דמים נוספת, אך עם עלות השחר, כשכוחות הצבא פורצים למבנה, שמועות זדוניות מכתימות את שמה.
כוכבה לא ידעה כמעט דבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני עד לאותו לילה שבו נקלעה למלון, עת שפרצו לתוכו שמונה חמושים פלסטינים, חברי חוליית פת"ח, ודרשו את שחרורם של עשרה אסירים ביטחוניים מהכלא תמורת תשעת בני הערובה שלכדו במלון. במהלך אותו לילה, שכב ליד גדר בית המלון חובב סאונד בשם רוברט וגנר, והקליט את כל מה שהתרחש. בהקלטות ניתן לשמוע את קולותיהם של כוכבה, החוטפים, בני הערובה, ורובי פלד, שניהל את המשא ומתן מטעם הצבא
ביולי 2019 נפטרה כוכבה לוי. כעת סיפורה נחשף במלואו לראשונה
וואו. איזה לילה קשה. שובר לב היחס הציבורי אל כוכבה לוי הגיבורה. גם אם במקומה הייתה פרוצה שנוהגת כמותה היא הייתה גיבורה. דוקו עשוי היטב. מה שכוכבה עשתה שם זה עניינה בלבד, כורח נסיבות חייה ואין לנו את היכולת או הזכות לשפוט. אך האשה שהתגלתה שם.. היא גיבורה לאומית, תמצית של תושיה ועוז רוח.
מה שאנו רואים זה חשיבות הבנת השפה הערבית והמנהגים. וכאן נשאלת השאלה איפה היום הנוער שלנו לומד ערבית ? מדוע לא בכיתה א ? הבנת האויב מסביבנו חשובה לקיומנו כאן במזרח התיכון.
המזרחיים הם אלה שהיו הסוכנים הטובים במדינות ערב ומי היה המפקדים שלהם האשכנזים שפעלו בארצות אירופה הסרט מרתק ומחדד שוב את הפערים בחברה הישראלית שנבנתה על ידי האשכנזים ששלטו והכניסו את האירופאיות למדינה הנמצאת במזרח התיכון. סרט חשוב מאוד מרתק ביותר. כמה כואב השיח בהקלטה על כוכבה.אישה אמיצה וראוי ככ להוקרה על פועלה . יהי זכרה ברוך.
כאן דוקו | רחל מאופקים - סרט בלעדי שמביא את סיפורה הבלתי נתפס של רחל אדרי מאופקים
כאן 11 | רחל ודוד אדרי מאופקים, הוחזקו בביתם בעיר כבני ערובה על ידי חוליית מחבלי חמאס בבוקר ה-7 באוקטובר, אך בזכות תושייה, חוש הומור ואומץ יוצאי דופן – הצליחו לשרוד, כנגד כל הסיכויים. במשך 20 השעות שבהן היו מאוימים בביתם, עשתה רחל כל מאמץ כדי להציל את חיי בעלה וחייה שלה, בדרכים יוצאות דופן – היא הגישה למחבלים אוכל ושתייה, כאילו היו אורחים רצויים בביתה, שוחחה איתם מלב אל לב, טיפלה באחד מחבריהם הפצוע ואפילו השמיעה להם מוסיקה. לאחר 20 שעות מורטות עצבים, חולצו רחל ודוד מידי מחבלי חמאס, על ידי כוחות הביטחון, ובן רגע הפכה רחל לגיבורה לאומית
הסרט מתמקד באירוע עצמו בבית משפחת אדרי, אך גם בדמותה יוצאת הדופן של רחל, שהפכה לסמל לישראליות, לתושייה ולאופן שבו אזרחים לקחו אחריות על גורלם, במקום שבו נכשלה המדינה. אדרי, שנולדה באופקים למשפחה בת 12 ילדים, עבדה בבסיס צבאי במשך 40 שנה, חוכמתה, נחישותה, יצר ההישרדות שלה וגישתה האופטימית, סייעו לה לשרוד את התופת
הסרט לוקח את רחל למסע רגשי וקולנועי, באמצעות שחזורים דרמטיים של השעות הקשות בחייה – על סט צילומי הסרט, בבית שעוצב כהעתק מדויק של בית משפחת אדרי באופקים, משמשת רחל מעיין "בימאית" לשחקנים בסצנות המשחזרות את האירועים מורטי העצבים. בתהליך תרפויטי של שליטה בסיפור, מכוונת רחל, מסבירה ומתארת את האירועים שעברו עליה ועל בעלה לשחקנית שמגלמת את דמותה (מרב גרובר), לשחקנים שמגלמים את המחבלים ולשחקן שמשחק את בעלה דוד (אלברט אילוז)
בסרט משולבים גם חומרי ארכיון פרטיים של תושבי אופקים, שגרים בסמיכות לבית משפחת אדרי, וכן חומרים ממצלמות השוטרים, שהקיפו את הבית, כוח שבו היה חבר גם בנה של רחל, אביתר. החומרים בונים פסיפס ייחודי וחד פעמי של 20 השעות המבעיתות בחייהם של רחל ודוד, עד לחילוצם המיוחל. דוד הלך לעולמו חודשים ספורים לאחר האירוע הטראומתי
בימוי: זהר וגנר I מפיקים: ארז בן הרוש, אבירם אברהם, בני מנשה ודפנה דננברג I הפקה: נו דרמה ו-8 הפקות
כאן 11 | עונה שנייה לתוכנית האהובה זוכת פרס האקדמיה 🏆 שעושה את העולם מקום יפה יותר! התוכנית ששואלת כל מה שתמיד רציתם לדעת אבל חששתם או לא יכולתם לשאול. הצצה כנה ואינטימית לחייהן של קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות באמצעות שאלות שנשאלו על ידי הצופים - חיילי צה"ל שמתמודדים עם הלם קרב / פוסטראומה.
לפני 19 שנים בדיוק, שני חיילי מילואים, ואדים נורזיץ׳ ויוסי אברהמי, נכנסו עם מכוניתם בטעות לעיר רמאללה.
מספר רגעים לאחר מכן, המון ערבי הקיף את מכוניתם, תוך כדי זריקות אבנים ונסיון להוציאם מן הרכב.
השוטרים המקומיים שהגיעו מיד למקום, הוציאו את ואדים ויוסי בכח, כיוונו נשקים לראשם וגררו אותם באלימות אל תחנת המשטרה בלב העיר.
כאשר ואדים ויוסי הגיעו, מפקד התחנה ביקש אותם לידיו.
עשרות שוטרים ומחבלים הציפו ברגע את תחנת המשטרה, ובתוך משרד מפקד התחנה, הכו אותם למוות, כאשר הם בוכים ומתחננים על נפשם.
רצחו אותם בידיים. באיטיות.
עקרו את עיניהם, תלשו את איבריהם הפנימיים, הציגו את הזוועה להמון המשולהב צמא הדם מחוץ לתחנה ואף השליכו אחד מהם מהחלון.
לאחר מכן, בעודם מתבוססים בדמם, גררו אותם אל כיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם למוות.
את אחד מהם הם אף שרפו.
במהלך הלינץ׳, אשתו של יוסי התקשרה לדרוש לשלום בעלה. משום שיוסי באותם רגעים היה בין חיים למוות, אחד מהמחבלים המתועבים ענה במקומו ואמר לאשתו - ״לפני כמה דקות שחטתי את בעלך״. כך התבשרה לראשונה על הנורא מכל.
חלק ממבצעי הלינץ׳ הנורא נתפסו לאחר מצוד ארוך על ידי יחידות מיוחדות, ועמדו למשפט בישראל. לאחר מספר שנים בכלא הישראלי, חלקם שוחררו בעסקת שליט, בינהם המחבל המתועב הזכור מחלון המשטרה, עם ״ידי הדם״.
הגוף היהודי הושחת והושחט בפעם נוספת, האגרופים קפוצים והלב לא מפסיק לבכות.
מיד לאחר האירוע ישב הפזמונאי יוסי גיספן וכתב את אחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית - ״כשהלב בוכה״.
את השיר כתב גיספן כשעיניו ספוגות דמעות.
בבית האחרון בשיר נכתב:
״כשהלב בוכה, הזמן עומד מלכת.
האדם רואה את כל חייו פתאום.
אל הלא נודע, הוא לא רוצה ללכת.
לאלוקיו קורא על סף תהום״.
יהי זכרם של רס״ל יוסי אבהרהמי ורב״ט ואדים נורזיץ׳ ברוך, ואת דמם ה׳ ינקום, אמן.
שלום.
אני לא יכול לשתוק יותר די מספיק הגיעו מים עד נפש. נמאס לי. אני עובד בבית החולים שערי צדק וכרגע נמצאים אצלנו 2 מחבלים שניסו לרצוח חיילים ונורו (בפלג גוף תחתון)
פשוט מעצבן אותי היחס VIP שהם מקבלים כאן. יחס שחולים נורמטיבים יכולים רק לחלום עליו, ביקורים מסביב לשעון של משפחותיהם ועורכי דינם , אוכל משובח, טיפול צמוד וקפדני, כל חצי שעה נכנס לשם רופא לבדוק אותם, (אני לא מגזים) יש להם חדר פרטי, והכי מטריד זה החייל האומלל שבקושי מקבל אוכל שנתנו למחבל כמאבטח צמוד 24/7 (כיאה ל VIP) החיילים נטחנים במשמרות של 12 שעות!!!
אבל זה לא מה שגרם לי לכתוב לך, הקש האחרון היה כשאחד הרופאים פנה לחייל וביקש ממנו להעביר למחבל בונבוניירה, החייל סירב אז הרופא עקץ את החייל ואמר לו "אז למה בכלל הגעת לפה אם לא הבאת לו ממתקים טעימים?" הלך והביא למחבל מלא ממתקים דווקא. החייל המסכן לא ידע מה לעשות ואיך להגיב וישב בצד מושפל ולי נשרף הלב.. (מיותר להגיד מה המוצא של הרופא הזה נכון?)
בכל מקרה אני מבקש תשתף את זה שכולם יראו את הביזיון הזה! נמאס לכל הצוות מהביזיון הזה אבל אסור לנו להגיד מילה.
פשוט בושה שכך מתייחסים למי שמנסים לפגוע בחיילנו, פשוט בושה שבשם המוסריות מחבלים מקבלים מה שאזרחים וחיילים יכולים רק לחלום עליו ויחס של גיבורים.
ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:
סנגור הצמרת והח"כ המיועד איתמר בן גביר (הפוליטיקאי היחיד ש)הגיע לגני יהושע כדי לתמוך במשפחות השכולות שליבם שתת דם בעת שחלפה על פניהם הפסולת-האנושית בדרך לעצרת זיכרון ותמיכה ברוצחי בניהם שבמותם העניקו לנו את החיים. ומי מנחה את הטקס הבזיוני הלז אם לא הנכדה של האיש הבזוי שמעון פרס?!?
הוא אף העניק במקום ריאיונות לתקשורת והבהיר כמה מטורפת העצרת שמשווה בין שוחטי תינוקות יהודים לחיילינו שנפלו בעת הגנה עלינו.
הבטחתי לעצמי שמידי שנה אעלה את הפוסט הזה שוב ושוב עד שימצאו ויתפסו רוצחיהם של הילדים שלנו, עד היום לא נתפסו האחראים למעשה המזעזע ביותר ששמעתי עליו, וכך אני כותב מידי שנה:
***
לפני כשלוש שנים עשיתי מילואים בגזרת תקוע ובאחד הסיורים באזור מערת חריטון הזכירו לי את אחד הפיגועים המחרידים ביותר ששמעתי עליהם מעודי.
בשנת 2001 שני נערים בני 14 מתקוע, יצאו לטייל באזור ואדי חריטון כשלאחר מכן נמצאו גופותיהם עם סימני התעללות קשים.
אבל הם לא מתו מהתעללות.
הם מתו מאבנים.
כן מסקילת אבנים, מחבלים פשוט סקלו את שני הילדים האלו וגופותיהם נמצאו מתחת גל של אבנים במערה.
יכול לדמיין את התחושות שלהם, את הפחד והכאב, רגע לפני נשימתם האחרונה, את הבכי ויללות התחינה לרחמים, אשר לא הועילו.
***
איך אמר גורם ביטחוני בצה"ל באותם הימים:
"הלינץ' ברמאללה מחוויר לעומת מה שהלך שם"
עד לרגע כתיבת שורות אלו, לא נתפסו רוצחיהם, ולא הוגש כתב אישום נגד איש בגין מעשה הרצח הארור.
***
למשתתפי האירוע עם משפחות המחבלים זה בשבילכם ואתם שותפים לפגיעה בעם ישראל במה שאתם עושים אישית אני יודע שאתם לא יהודים אתם ערב רב רשעים תומכי מחבלים . איפה כל השבכ המוסד המשטרה נרצחו שני ילדי חמד ברצח אכזרי של חיות אדם וכולם מחרישים אם היו נרצחים שני מחבלים כל המדיה השמלאנית היתה עומדת על הרגלים
***
קובי מנדל ויוסף אישראן הייתם אמורים להיות היום בגילי, בני 32.
אבל נשארתם ילדים.
ילדים שנסקלו למוות רק כי הם יהודים.
ה' יקום דמכם ויהי זכרכם, ברוך.
****
ליבת העיסוק של המוסד הוא בהשגת מודיעין. הפרק מתאר את האתגר הפסיכולוגי שמולו ניצבים מפעילי הסוכנים של המוסד בעת גיוס מרגלים במדינות אויב ובארגוני טרור, את מערכת היחסים האינטימית שמתפתחת בין קצין האיסוף לסוכן, שלעיתים מסתיימת באופן טרגי. איך מגייסים סוכנים? איך יודעים שמרואן שנפגש עם צביקה זמיר לא היה סוכן כפול?
ככה היה המוסד פעם. היום הם לא שווים הרבה, מאז תחילת שנות ה-90 השתן עלה להם לראש. הם חושפים סוכני מודיעין ומסגירים אותם ובכך מביאים להרצחם. הם מכשילים מבצעים, כמו המבצע להרעלת איש טרור בירדן ועוד.
ב-9 באפריל 78' נהג במכוניתו חיים מורדוך, בן 39, עובד בחברת "אגרקסקו". במכוניתו, כמו במכוניות אחרות של החברה, היה מותקן מכשיר קשר ששימש לתקשורת בין עובדי החברה (וכן חברות חקלאיות אחרות) בעידן הטרום סלולוארי. בשעת ערב שמע לפתע ברשת הקשר קול לא מוכר: "מישהו שומע אותי? אני פצוע. עזרו לי". אותו חיים מורדוך עלה בקשר ואמר בתגובה "מי אתה? איפה אתה? אבוא לעזור לך". אך לא קיבל תשובה.
חיים מורדוך עצר בתחנת המשמר האזרחי בנס ציונה ודיווח על כך לשני מתנדבים. השלושה חזרו למכונית, ושוב קלטו את הקריאות של אותו אדם. הם ענו לו ושאלו אותו שוב למקומו, ולפתע החלו צרחות בקשר "עזה! אני בעזה! הם רצחו אותה! יש להם נשק!". מיד לאחר מכן עלה לרשת קול אחר, במבטא ערבי, שאמר "הרגנו אותה, יש לנו נשק, מי שיתקרב נהרוג אותו גם". אחד המתנדבים שהיה דובר ערבית ניסה לשוחח עם האדם בערבית ולברר איפה הם נמצאים בעזה, אך נענה בעברית. "אנחנו נוסעים לאשקלון לרצוח יהודים". כאן דווח העניין למשטרה, והחל בלגן מטורף ששיתק חצי מדינה;
חודש לפני כן נחתו מחבלים במעגן מיכאל וביצעו פיגוע רצחני בכביש החוף בו נהרגו 35 ישראלים. במשטרה ובצבא לא לקחו צ'אנס - וחסמו את כל הכבישים מראשון לציון דרומה. באשקלון הודיעו משטרות לציבור להכנס לבתים ולרדת למקלטים - מי שיכול. מחסומים הוצבו בכמויות ובמספר מקומות נהגים לא שמו אליהם לב ונפתחה עליהם אש , כאשר למרבה המזל איש לא נפגע. הנסיעה מבאר שבע צפונה לתל אביב בשעות הערב והלילה הותרה אך ורק בשיירות מאובטחות. רדיו בגדד בעירק הודיע שעות לאחר מכן על "פעולת פדאיון בשטח האדמות הכבושות" .
חופי הים מתל אביב ועד עזה נסרקו. מטוסים ומסוקים האירו את השטחים הפתוחים בפצצות תאורה. רחובות ערי מישור החוף הדרומיות, מהשכונות הדרומיות של תל אביב ודרומה, התרוקנו מאדם. השמועות רצו והיו שונות ומשונות: "מחבלים נחתו בחוף ראשון לציון, חטפו מכונית , לקחו אותם כבני ערובה ונסעו לעזה". "יריות נשמעו באשקלון", וכו' וכו'. אזרחים רבים באו לתחנות המשטרה לברר מה קורה והאם ניתן להתנדב ורבים מהם עמדו בצידי הדרכים עם כלי נשק. רשות השידור שבתה באותם ימים אבל מחלקת החדשות של הטלויזיה בראשותו של חיים יבין ביקשה להתארגן לשידורים אם אכן התברר כי ישנה התקפת מחבלים.
לאט לאט, בשעות הלילה - התברר האמת : אין סימנים למחבלים. אין סימנים לחטופים. לא היו יריות. ובעצם- לא היה כלום. מתיחה אחת ששיתקה חצי מדינה, וכמעט הובילה לקורבנות בנפש....ככל הנראה, מבצע המתיחה לא נתפס.
היום לפני 44 שנה (30.05.1972) התרחש הטבח בנמל התעופה לוד. הטבח בוצע בידי שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו) באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג), ובמסגרתו נרצחו 24 אנשים (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו-71 נפצעו.
המחבלים היו חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", שפעל בהשראת סין העממית ובתמיכתה. הם ביצעו את המתקפה בשליחותה של החזית העממית לשחרור פלסטין, לאחר שאומנו על-ידה בלבנון.
ביום הטבח עלו לטיסה 132 של מטוס אייר פראנס שיצאה מפריז לתל אביב. בסביבות השעה 22:00 נחת המטוס בישראל. שלושת בעלי החזות האסייתית שהיו לבושים בחליפות עסקים משכו תשומת לב מועטה ביותר מצד אנשי הביטחון במקום.
עם נחיתתם השמידו השלושה את דרכוניהם והתרכזו ליד מסוע מזוודות הנוסעים. כאשר זיהו את מזוודותיהם שלפו מתוכם רובי סער מסוג AK-47, מחסניות ורימוני יד ופתחו בירי ללא הבחנה אל הקהל הרב ששהה באותה עת באולם הנוסעים. בין מחסנית למחסנית השליכו רימוני יד לעבר האנשים המוטלים על הארץ. ככל הנראה, כשאזלה התחמושת ליאסודה יאסוקו, ירה בו חברו והרגו. אוקודיירה יצא אל אזור חניית המטוסים, שם ירה לעבר נוסעים שירדו באותה עת מן המטוסים. לאחר שאזלה גם לו התחמושת, הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ עצמו. קוזו אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת חניית המטוסים, ירה מנשקו והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. לאחר שנפצע באורח קשה וניסה להימלט מהמקום, נלכד אוקמוטו בידי עובד אל על, חנן זייתון, שהסתייע באנשי משמר הגבול.
כתוצאה מהירי נהרגו 24 אנשים ונפצעו 78. ארבעה מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים לא היו יהודים או ישראלים, אלא צליינים מפוארטו ריקו שהגיעו לארץ באותה הטיסה יחד עם שלושת המחבלים והתכוננו לשהות בת עשרה ימים. בין קורבנות הטבח היה גם פרופסור אהרון קציר, אחיו של מי שהיה לימים לנשיא המדינה, אפרים קציר ומבכירי המדענים בישראל.
מעשה הטבח עורר זעזוע בעולם כולו וביפן בפרט. בעיקר, הוכתה משפחתו של אוקמוטו בתדהמה, וביקשה לכפר על מעשיו של בנם. תראו את ההבדלים בין משפחה של מחבל יפני למשפחה של ערבי. האבא של היפני מבקש להוציא את בנו להורג לעומת אבא של ערבי שזורק עליו סוכריות. בחודש יוני 1972, שיגר אביו של אוקמוטו מכתב התנצלות לממשלת ישראל, וזה לשונו:
"הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב. בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.
יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן.
לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים."
קוזו אוקמוטו היה היחיד מחברי החוליה ששרד את הפיגוע. בפברואר 1970, אוקומוטו גויס לארגון הטרור "הצבא האדום היפני" על ידי שני אחיו הגדולים. אחיו, טאקדיה , היה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לצפון קוריאה ב-1970, פעולה שהקנתה את הפרסום הראשון לארגון זה. עם גיוסו לשורות הארגון הפסיק אוקמוטו את לימודיו, ניתק מגע עם יתר בני משפחתו, ונחשף לאידאולוגיות שמאלניות טרוצקיסטיות רדיקליות. בספטמבר 1971, כמו עשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון על מנת לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. שם התוודע וחבר לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ג'ורג' חבש. בעקבות הטבח בנמל התעופה, אוקומוטו נשפט ביוני 1972 ל-3 מאסרי עולם במסגרת משפט צבאי. עם זאת, היום הוא אדם חופשי.
בתחילת מאסרו, ניסתה משפחתו של אוקמוטו לשכנע אותו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני ואת כבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. כך ביקשה המשפחה להפגיש את פרופסור איקורו טשימה, מנהיג כת המקויה, כת שאוהדת את ישראל, עם בנם.
במכתב שמסר פרופסור טשימה מאביו של אוקמוטו לנציב שירות בתי הסוהר נכתב בין היתר:
בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו, אלוהים הציל אותו, אולם החיים שלנו אינם חיים. אנו לא יכולים לצאת מפתח הבית מבושה. אדוני, בני נתון בידיך, למשפחתו ולעם היפני נגרם עוול, שאיני יודע אם בכלל ניתן לתקן אותו.
בני נושם את האוויר למרות שאיננו ראוי לכך. אני מוסר איגרת נוספת המיועדת לבני. אני מבקש ממך, אדוני, שתאפשרו לפרופסור טשימה להיפגש ביחידות עם בני על מנת להחזירו בתשובה, בכך שיביע חרטה על מעשיו ויבקש סליחה בפומבי.
הפגישה התקיימה, אך המחבל לא הביע חרטה על מעשיו והתחנן שידונו אותו למוות.
במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הישראלי הועלו מספר דרישות מצד ארגוני טרור לשחרורו. בחודש יוני 1976, דרשו חוטפי מטוס אייר פראנס את שחרורו של אוקמוטו יחד עם 52 אסירים נוספים ש"לחמו למען העניין הפלסטיני" וכלואים בבתי-כלא במספר מדינות בעולם ובעיקר בישראל. תביעה נוספת לשחרורו של אוקמוטו באה מצד ארגון טרור יפני זעיר עם נטיות שמאלניות קיצוניות. במכתב ששוגר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשא את התאריך 30 באוגוסט 1978 נכתב:
מר בגין היקר, הרי בפניך אזהרה, שאם ממשלתך לא תשחרר מיד את קוזו אוקמוטו, יפני הכלוא בארצך, אפשר יהיה לצפות לפיגועי ירי מספר 2 ומספר 3 בנמל התעופה של תל אביב. התוצאה תהיה, כי מאמציך העזים להביא שלום באזור המזרח התיכון, יסתיימו בלא כלום לנצח נצחים. שלך, בכל הכבוד, קירשי צוג'יאמה, מזכ"ל מפלגת העבודה - החקלאים של יפן.
אוקומוטו, לבסוף, שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים. את העסקה המזעזעת הזו של שחרור מחבלים יותר מ-1000 בפעם הראשונה , עשו כתקדים שמעון פרס כראש ממשלה ורבין כשר ביטחון. יותר מ200 ישראלים נרצחו מידי מחבלים משוחררים אלן. בגלל המחיר הנורא ששילמנו בדם, כיום שדה התעופה לוד/בן גוריון הוא הבטוח בעולם. העולם שעצם עיניו כנגד הטירוף שהשתולל כנגדנו מקבל את מנת הארס שלו מבני טיפוחיו. מדינות אירופה שהסכימו בשתיקה למעבר חופשי של טרוריסטים תמורת הבטחה שלא יפגעו בהם... היום הם באים ללמוד מאיתנו.
לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזויפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של הצבא האדום היפני. ב-15 בפברואר 1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזויפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.
במרץ 2000 קיבל אוקומוטו מממשלת לבנון מקלט מדיני על "שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל. בשנת 2010 הגישו קרובי קורבנות הטבח וארגון שורת הדין תביעה נגד ממשלת צפון קוריאה, שהשתתפה באימון המחבלים. התביעה הוגשה בפוארטו ריקו, לבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית. בית המשפט קיבל את טענות התביעה, וקבע כי על צפון קוריאה לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולרים למשפחות ההרוגים.
היום לפני 62 שנה (17.03.1954) התרחש טבח מעלה עקרבים. הימים היו ימי אי-שקט וחוסר ביטחון. גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה עדיין לא התעצבו, ללא כל טענת "כיבוש" או שיחרור שטח כזה או אחר משטחה של ארץ ישראל ולא היו התיישבויות יהודיות בעזה, בגולן וביהודה ושומרון. והרשויות עסקו בגירוש מסתננים ערבים אלימים ובפעולות תגמול מירדן ומצרים. פגיעים במיוחד היו יישובי הספר, שסבלו ממיקוש, גניבות וטרור, שהעצימו את תחושות החרדה והאיום בציבור היהודי. באותו היום, אוטובוס של אגד היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. באותו זמן נסיעה ארוכה זו הייתה מאוד, מהבוקר עד הערב ולכן, היו באוטובוס שני נהגים שהיו מתחלפים כל שעה וחצי-שעתיים.
בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת ירי של המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר.
עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני, ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, לא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו וירו בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מירי בת ה-5 ניצלה בזכות חייל שסוכך עליה בגופו. המחבלים חוללו את גופתה של אחת מהנרצחות, כאשר אנסו את אמה של מירי לאחר שניסתה לברוח ונורתה.
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לממשלה התברר היקף הפיגוע לאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כבר אז הבינו שרק זעזוע עושה את עבודת ההסברה. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.
הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".
ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.
היום הנו יום השנה ה-38 שנה (11.03.1978) התרחש פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף.
ביום שבת אחר הצהריים, 11 במרץ 1978, הגיעה לחוף מעגן מיכאל קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח, בסירות גומי. המחבלים יצאו לדרכם מנמל צור שבלבנון שלושה ימים קודם לכן. המחבלים הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שני מחבלים נוספים טבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. גייל רובין נרצחה על ידי מחבלים בשמורת הטבע של מעגן מיכאל והייתה לקורבן הראשון של פיגוע כביש החוף.
גייל עבדה כעורכת בהוצאת ספרים מרכזית בניו יורק, אולם לאחר טיול לישראל בשנת 1969, היא החליטה להישאר. בישראל החלה לצלם, ועסקה במגוון נושאי צילום. עבודותיה הוצגו בין השאר במוזיאון היהודי בניו יורק. בזמן הרצחה עסקה גייל בפרויקט צילומי של תיעוד החי והצומח התנ"כי בארץ ישראל. המחבלים בהם נתקלה, ירו בה בראשה והרגוה. ליד גופתה נמצאה המצלמה ובה התמונות האחרונות שצילמה.
המחבלים רצחו את הצלמת והמשיכו בהליכה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד", עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול. המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.
ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל יעקב פז שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף.
אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל. בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71.
בתגובה לפיגוע זה, ולפיגועים אחרים, יצאה מדינת ישראל למבצע ליטני בדרום לבנון. שני המחבלים שנותרו בחיים, חאלד חוסיין וחוסיין פואד, הועמדו לדין בבית המשפט הצבאי בלוד. חאלד חוסיין שוחרר בעסקת ג'יבריל.
לאחר הרצחה של גייל רובין, הוציאו הוריה ספר עם צילומיה בשם Psalmist With a Camera: Photographs of a Biblical בשנת 1979, וכן הוקם מרכז צילום על שמה במעגן מיכאל.
מרץ 1955.
שושנה הר ציון ז"ל ובן זוגה עודד וגמיסטר נרצחים בידי מחבלים.
אחיה מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידת 101 יוצא עם חברים לנקום.
הם תפסו 5 בדואים, רצחו 4 מהם ואת ה5 שחררו כדי שיספר על מה שקרה!
בן גוריון החליט להעניק חסינות למאיר הר ציון שנחשב לעז הנפש מכלל לוחמי צה"ל.
הוחלט לא להעמידם לדין כיוון שהרצח בוצע מחוץ לגבולות המדינה והסגרה לירדן לא באה בחשבון.
ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון וחברה, עודד וגמיסטר, בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 8-7 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נאלצו לסגת תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.
שושנה הר-ציון הייתה אחותו של מאיר הר-ציון. מאיר הר-ציון, בן 20 בזמן הרצח, היה מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50, עוטר בעיטור העוז, ממקימי סיירת צנחנים ומפקדה הראשון.
3 שנים לפני כן, באוקטובר שנת 1951, יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-14, לטיול סוכות בגליל. חלקו האחרון של הטיול היה הליכה מהחולה לאורך הירדן. נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי מאיר הר-ציון, הוא בירר לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה. נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק. ובנוסף לכך, כאשר צמד האחין הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל.
לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן הוכה במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר 3 שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם. הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.
כ-3 שבועות לאחר הרצח מאיר הר-ציון פרש זמנית מהשירות בצה"ל. בתגובה לרצח השניים, בלילה שבין ה-4 וה-5 במרץ 1955, מאיר הר-ציון וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד פשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, והרגו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים.
הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם. היו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית".
בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את רוה"מ, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע".
בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".
עקב לחצם של הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לא הועמדו החשודים לדין, מחוסר ראיות. בטרם סגירת התיק נגדם, יוצגו הר-ציון וחבריו על ידי שמואל תמיר, אך הם ניתקו איתו את הקשר לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב. לאחר 20 יום במעצר צורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא.
הר-ציון ואשתו, רותי, הקימו את ביתם בכוכב הירדן, בחוות בקר שהוא קרא על שם אחותו שנרצחה, "אחוזת שושנה", באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם. בשנות ה-70 היה הר ציון מתומכי גוש אמונים. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין. כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד. מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014, בגיל 79 בחוות שושנה שבכוכב הירדן.
מספר נערים יהודים נעצרו על ידי השב"כ במעצר מנהלי לצרכי חקירה. בשב"כ טוענים שהם אלו שהציתו את הבית בכפר דומא, בהתאם לעלילת הדם, חמולה יריבה הציתה את בתי המשפחה מספר פעמים, כאשר המקרה הידוע בוצע כשהמשפחה עדיין ישנה בבית. האב, האם והתינוק נרצחו והבן נפצע קשה. שכנים לא הסתירו, כי ההצתה על רקע סכסוכי חמולות. עם זאת, קל מאוד לנסות ולהצמיד לכך עלילת דם ולטעון שיהודים הציתו את הבית שנמצא במרכז הכפר. אף אחד לא באמת מאמין לזה, אבל מספיק שיהודי אחד יודה כדי לסגור את התיק. למרות שברור שמי שביצע את הרצח הנה חמולה יריבה. אז השב"כ עצר כמה יהודונים שמתאימים לפרופיל ומנסה לגרום להם להודות בהכל, בהפלת מגדלי התאומים ואפילו בהצתת הבית. שכנים אומרים שמי שהצית את הבית היו חמולה יריבה כי הם ראו אותם מציתים את הבית. שכנים היו רואים קבוצה של יהודונים צועדים דווקא לבית הזה במרכז הכפר עם ציוד להצתה. שכנים ראו חמולה יריבה מציתה את הבית.
אבל השב"כ יכפה את סיפור העלילה על היהודונים כי אוטואנטישמיות. הם יכפו את העלילה גם באמצעות עינויים. העצורים לא ראו עורך דין מעל ל-20 יום. אחד העצורים הראה את סימני העינויים לשופט, נמנע ממנו טיפול רפואי וכן, הוא ניסה להתאבד. מעניין שישי מנוחין מהוועד המרכזי למניעת עינויים לא מתערב בעניין, או שזה לא בסדר לענות רק כשמדובר במחבלים מוסלמים? למעשה, ארגוני זכויות אדם אינם מעוניינים באמת בזכויות אדם. מדובר בצורה מתוחכמת של אנטישמיות ואוטואנטישמיות - לא מעניין אותם כשזכויות האדם של יהודונים ומוסלמים בסוריה מופרות.
איזה דמוקרטיה אנחנו מנהלים פה אם מתרחש כזה טרור מאחורי דלתיים סגורות? נראה לי שהטרוריסטים היחידים שנמצאים בפרשה הזאת אלו החוקרים - שכנראה חיים בלי מצפון ובלי רגש ! כל נושא החשודים בפרשת דומא מאד בעייתי בעיני. מצד אחד עדויות קשות על עינוי קטינים במסגרת חקירה, מצד שני אם אנחנו סומכים על אותו שב"כ כשמדובר בטרור פלסטיני, במה זה שונה? יש הבדל בין חקירה שנועדה לסכל פיגוע עתידי, שאז מצידי שיחקרו את המחבל הפוטנציאלי בכל דרך שימצאו לנכון 24/7, לבין חקירת פשע שכבר בוצע שאז אין כל הצדקה לקיפוח זכויות החשוד. אני מתנגדת לעינוי אנשים רק כדי להוציא מהם הודאה כי התקשורת דוחקת וחייבים למצוא מישהו, וכן , ליבי עם אחי בני עמי בכל מצב. ליבי נגד ערבים המבצעים פיגועים גם בכל מצב.
אין לי באמת מידע לגבי מה שקורה שם, ואני מקווה שרסיסי המידע שאני מקבלת אינם נכונים, אבל אני בעיקר מקווה שהרשויות שאמונות על פענוח החקירה מצד אחד, ואלו שאחראים על סיקור הוגן מצד שני יעשו את עבודתן נאמנה. מה שכנראה לא יקרה. אני גם מקווה שהעובדה שכלי התקשורת וכוחות הביטחון כנראה טיפסו על עץ קצת גבוה מדי כשנעצרו החשודים ורמזו שהפרשה פוענחה, לא החליטו עכשיו לעשות הכל כדי להימנע מהודאה בטעות. גם מניעת עורך דין בעיני זה לא לעשות עבודה כמו שצריך. לא מבינה איך שופט יוכל לאשר הודאה במצב כזה גם אם תושג. בכל אופן אני סומכת על השב"כ, אבל כמו בכל מערכת יש חריגים, ובמקרה הזה מופעל עליהם לחץ כזה לפענח את המקרה שאני חוששת שייחצו קווים. עדיין במאזן הכללי אני, מה לעשות, סומכת עליהם. יחד עם זאת, לא שמענו שעינו את רוצחיו של נתנאל עראמה, שיחררו אותם לביתם במקום, מה ההבדל?
בין פוסט זה לבין הרצון שלי שיתפסו את האחראים לרצח הזה אין קשר אז אנא חסכו ממני.
פוקהונטס, סופרמן ופינוקיו צועדים בשדרות הוליווד. פתאום הם רואים שלט - האישה היפה בעולם.
- אני נכנסת. אומרת פוקהונטס.
אחרי חצי שעה היא יוצאת.
- איך היה? שואלים פינוקיו וסופרמן
- מקום ראשון, אומרת פוקהונטס.
הם ממשיכים לצעוד ופתאום רואים שלט - האיש החזק בעולם.
- אני נכנס. אומר סופרמן
אחרי חצי שעה הוא יוצא וחבריו שואלים
- נו, איך היה?
- מקום ראשון. השיב סופרמן.
הם ממשיכים לצעוד ופתאום נתקלים בשלט - תחרות האיש השקרן ביותר בעולם.
- אני נכנס. אומר פינוקיו.
אחרי חצי שעה, פינוקי יוצא בוכה והדמעות זורמות כמו מפל. חבריו מתפלאים ושואלים
- נו, איך היה?
- מי זה השוברים שתיקה האלו?
מדינות זרות מממנות את הסיוע למחבלים שרוצחים יהודים באמצעות שתולים ישראלים. במדינת ישראל פועלות עמותות הזוכות לתמיכה ולסיוע כספי מישויות מדיניות זרות ולמעשה, הופכות את עצמן ל'שתולים' בקרב הממסד החברתי בישראל. אותן עמותות הופכות, הלכה למעשה, למייצגות מובהקות של בעלי אינטרסים פוליטיים זרים, בבחינת בעל המאה הוא בעל הדעה. השתולים הם האנשים שאחראים באופן עקיף לפגיעה בבטחון המדינה. כשמחבל מוסלמי יוצא לרצוח יהודי, בכמות גדולה ככל האפשר, הוא יודע שהשתולים יגנו עליו. הוא יודע שישי מנוחין מהוועד המרכזי נגד עינויים, שתול של הולנד המדינה שמפעילה אותו, ידאג להגן עליו מפני חקירה של השב"כ.
המחבל יודע עוד לפני שהוא מבצע את הפיגוע ביהודים שאבנר גבריהו מארגון שוברים שתיקה, שתול של גרמניה, מכנה את חיילי צה"ל שיסכלו את הפיגוע פושעי מלחמה. בכך אבנר מגן על המחבל. הוא גם יודע שסיגי בן ארי מהמוקד להגנת הפרט, שתולה של ממשלת נורבגיה, תגן עליו בבית המשפט.
לפני שהמחבל המוסלמי דוקר את היהודי הבא, הוא כבר יודע שחגי אלעד מארגון בצלם, שתול של האיחוד האירופי, יקרא למדינת ישראל פושעת מלחמה. חגי, אבנר, ישי וסיגי הם ישראלים אוטואנטישמים. הם גרים כאן איתנו. כשאנחנו נלחמים בטרור, הם נלחמים בנו. רבים כמוהם נמצאים בתקשורת ובקולנוע - מכנים את פעולות הטרור של מחבלים בני 16, 13 ו-11 כ'תמימות ילדותית'. הם מקבלים ממון זר בכדי להפיק סרטים שמטרתם להכפיש את מדינת ישראל והמגינים עליה ומציגים אותה כפושעת מלחמה שלא בצדק. הם נמצאים גם כלוביסטים בכנסת. הם אפילו הגיעו לנשיא המכהן, רובי ריבלין. על פי חוק השתולים, ניתן להוציא אותם אל מחוץ לחוק. הצעת החוק מטילה חובת דיווח על ה"שתולים", אוסרת על שיתופי פעולה בין "שתולים" לבין משרדי ממשלה וצה"ל, למעט מקרים שייקבעו על ידי שר המשפטים, ומעניקה לגורמים המוסמכים ולציבור הרחב כלים להתמודדות עם כרסום הדמוקרטיה וקידום הדה-לגיטימציה הפנימית בישראל הממומנים על ידי הישויות המדיניות הזרות. "שתול" שהפר חובה לפי חוק ייקנס ב־100 אלף שקלים. כן מוצע לקבוע בחוק כי "שתול" שיש במטרותיו או במעשיו או במעשי המועסקים בו פעילות עוינת נגד המדינה, יהיה רשאי הרשם להגיש לבית המשפט בקשה לפירוקו. חיתמו עליו.
בתמונה: כוחו של הרגל
כמובן שהשמאל מגדיר את הקמפיין הזה כהסתה. הרי רק לשמאל מותר להסית. מדובר בשמאלנים כמו זהבה ("שוברים שתיקה הם גיבורים") גלאון, אשר קראה לכל חבריה להתלונן לפייסבוק על הסרטון, שחושף את הארגונים השתולים שפועלים נגד חיילי צה"ל. הסתה הנה, למעשה, לקרוא לצה"ל פושעי מלחמה. סרטון זה חושף את המסיתים ומדובר בשרות לציבור כנגד האנטישמים. במקביל, התקשורת מצנזרת את חשיפת פניהם של המסיתים ולא מאפשרת לחושפים חופש ביטוי, גם כאשר מנסים ליצור איזון בערוץ הכנסת. חשבתם לעצמכם מדוע ארגוני הזכויות האדם לכאורה מגנים רק על מחבלים?
האנטיציונים בכוחות הבטחון החליטו שגם הפעם, העלילה תתמקד ביהודים ששרפו בית על יושביו בכפר דומא. למרות שהם מודים שאין להם הוכחות לקשור אותם לעבירה, הם מענים נערים יהודים כדי שיודו בהצתה וברצח. הם החליטו שהם הרוצחים ושעל הנערים להודות בכך למרות שידוע מי הרוצחים ויש הוכחות לכך. אין מקום בבית ספרנו לעלילות דם. האנטיציונים הגיעו גם לשב"כ ולכן, על שר הביטחון להיות מודח מתפקידו.
"תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה עיקרים שחברו יחדיו. טול אחד מן השלושה ושני האחרים בטלים." [רחבעם זאבי]
היום לפני 14 שנה (17.10.2001): השר רחבעם זאבי נרצח במלון הייאט בירושלים על ידי מחבלים. רחבעם עמיקם "גנדי" זאבי (20 ביוני 1926 - 17 באוקטובר 2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי. נושא דגל הטרנספר בשיח הציבורי הישראלי. ב-2001 נרצח על ידי שלושה מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית. בעת הירצחו היה שר התיירות בממשלת ישראל, וחבר כנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי. זאבי נולד למשפחה ירושלמית דתית והתחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי" קיבל כשלמד בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לעשות קרחת לילדים; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, נראה כמו המנהיג ההודי, ומאז דבק בו שמו של מהאטמה גנדי. לדבריו, "זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929. ראיתי אז את המוני הפורעים זועקים 'אטבח אל־יהוד!' (לשחוט את היהודים!) ו'פלשתין – בלדנא ואל־יהוד – כלבנא!' (פלשתין – ארצנו, והיהודים – כלבנו!)." זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם. הוא חונך על ברכי הסוציאליזם, הציונות האקטיביסטית ואהבת הארץ. בעת שרותו בפלמ"ח הוא סרב לתת יד לסזון כנגד יהודים. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים". זאבי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד מרכז. זאבי פרש מצה"ל שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין. בשנת 1987, הודיע זאבי על תמיכתו בעיקרון ארץ ישראל השלמה ובטרנספר "מרצון" או "בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. את הטרנספר בהסכמה הציע ליישם כהעברת אוכלוסין כפויה במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא של המדינה האחרת לקבל אותם. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שאף הם הציעו בשלבים שונים טרנספר בכפייה. הוא עצמו הציע "טרנספר בכפייה" במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו" וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם." בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו. לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית. בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".
בתקופות בהן נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה. עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו.
אנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך?
הקביעה הזאת היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההיפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני או בזכות שתי פצצות אטומיות שארה"ב הטילה על הירושימה ונגאסקי? האם הצרפתים שנסוגו מאלג‘יר ופינו ממנה מיליון אזרחים צרפתים לא עשו כן בגלל הפעלת כח וטרור של האלג‘ירים? והרי הצבא הארגנטינאי סולק מאיי פוקלנד בכח הצבא הבריטי. וכך הלאה, וכך הלאה. מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו, רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ, שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על-ידי כח."
רחבעם זאבי ז"ל
ב-17 באוקטובר 2001, ביום הרצח, רחבעם זאבי שהה במלון הייאט שבירושלים, בחדר מספר 816. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. בשעה 6:00 בבוקר, אחד המתנקשים, חמדי קורען, פנה לעבר חדר האוכל של המלון על מנת לוודא כי השר זאבי אכן שוהה שם בהתאם ללוח הזמנים הקבוע שלו. בשעה 06:20 זאבי ורעייתו יעל ירדו לחדר האוכל של המלון. כאשר קורען הבחין בזאבי בחדר האוכל הוא חזר לחדרו ועדכן את שאר חברי החוליה בכך. מיד לאחר מכן, שניים מחברי החוליה פנו לעבר רכבם אשר חנה במגרש החניה אשר בקומת המרתף של המלון, כדי להביא את האקדחים שלהם, עליהם הורכבו משתיקי קול. על מנת שלא לעורר חשד, שני התוקפים חזרו בנפרד לחדר שלהם דרך חדר המדרגות במקום להשתמש במעלית.
שני התוקפים נפגשו בחדרם, הכינו את נשקם, ומשם פנו לעבר חדרו של זאבי בקומה 8. התוקפים חיכו לזאבי ליד יציאת החירום, במיקום הסמוך לחדרו של זאבי. בינתיים, בשעה 6:45 נהגו של זאבי, עדי ממן, הגיע לחדר האוכל של המלון והצטרף לזאבי ואשתו לארוחת בוקר. בשעה 6:50 זאבי עזב לבדו את חדר האוכל ועלה חזרה לחדרו באמצעות המעלית. שתי דקות לאחר מכן, יעל זאבי והנהג עדי ממן, החלו גם כן להתקדם לעבר החדר של זאבי.
כאשר דלת המעלית נפתחה, זאבי יצא מהמעלית ועבר על פני שני התוקפים. על פי עדות התוקפים, קורען צעק לעברו "היי!" וכאשר זאבי פנה לעברו של קורען הוא נורה בראשו שלוש יריות ממרחק קרוב. שני כדורים פגעו בראשו של זאבי. למרות שהכדור השני פגע בלסת של זאבי ולא גרם לפגיעה קטלנית, הכדור הראשון חדר למוחו וגרם לנזק בלתי הפיך. מיד לאחר הרצח המתנקשים נמלטו מזירת הפשע. המתנקשים נמלטו מהמלון לאזור שבשליטת הרשות הפלסטינית.
בשעה 7:00, רק מספר דקות בודדות לאחר הרצח, גילו יעל זאבי והנהג עדי ממן את זאבי שוכב על הרצפה של המסדרון, ירוי בראשו ומדמם. זאבי הובהל במצב אנוש אל המרכז הרפואי הדסה שבירושלים. צוות הרופאים בבית החולים ניסה להצילו. מותו הוכרז בסופו של דבר בשעה 10:00 בבוקר. ארגון החזית העממית נטל אחריות לרצח וטען כי בוצע כנקמה על חיסול מנהיג החזית העממית אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם. לאחר ביצוע הרצח, רוצחי זאבי הצליחו להימלט מזירת הפשע. במשך זמן רב הם הסתתרו במתחם המוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. בסופו של דבר, במהלך מבצע חומת מגן, בו כוחות צה"ל ערכו מצור על מתחם המוקטעה, הושג הסכם לפיו רוצחי זאבי יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח של סוהרים בריטים ואמריקנים. לאחר שארגון החמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, מנהיג החמאס איסמעיל הנייה הצהיר בפומבי על כוונתו לשחרר את רוצחיו של זאבי. ב-14 במרץ 2006 הסוהרים האמריקאים והבריטים עזבו את הכלא ביריחו, בטענה כי הרשות הפלסטינית לא עמדה בהסכם שהושג עם ישראל ארבע שנים קודם לכן. כתוצאה מכך ישראל השיקה עוד באותו היום את מבצע "הבאת ביכורים" אשר במהלכו לכדו כוחות צה"ל את חברי החוליה שהתנקשה בזאבי. בעקבות כן, רוצחי זאבי נשפטו בישראל, הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים.
זאבי היה השר הישראלי הראשון שנרצח בידי מתנקשים פלסטיניים, והאדם הישראלי הבכיר ביותר שנרצח על ידי חמושים במהלך הסכסוך הערבי ישראלי כולו.
עד היום, לא נקבע יום זכרון לאומי לשר שתרם רבות למדינת ישראל ולארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. מדובר באדם מוסרי ביותר, אשר התנגד למלחמת אחים שיזם השמאל כנגד הימין ולשתף פעולה בהסגרתם לשלטון הבריטי כדי להביא להוצאתם להורג. גם הטרנספר של הערבים הנו מוסרי ביותר, מאחר ומחבלים פוטנציאלים שגורמים נזק הסברתי לישראל באמצעות המצאת היסטוריה ואשר מסכנים חיי אדם באמצעות מעורבות גבוהה בעבריינות, מעורבות בפיגועי טרור ובמקרי רצח, בגרימת תאונות דרכים בהם מעורבים הרוגים ועוד. הטרנספר מוסרי מאחר והדבר נעשה מרצון, הערבים חוזרים לבית סביהם שבמדינות ערב ומקבלים פיצוי.
מסתערבים: על החיים ועל המוות (המבצעים החשאיים, החיסולים הנועזים) - 28 שנים לאחר שהוקמה יחידת המסתערבים הראשונה, מספקים הלוחמים עדויות ממקור ראשון על המבצעים החשאיים, המצוד הבלתי פוסק אחר מחבלים, המעצרים הנועזים והחיסולים מטווח אפס. סרטו של אור הלר עוקב אחרי כמעט 30 שנה של מסתערבים, מהאינתיפאדה הראשונה, השנייה ועד ימינו אנו. "מסתערבים" מספקת הצצה נדירה אל שיטות הפעולה ששימשו אותם נגד הטרור הערבי. סרט חשוב. חשוב לשמוע עליהם. בניגוד לסיירת מטכ"ל וסיירת שלוש עשרה-שאולי עוברים אמונים קשים יותר- המסתערבים-דובדבן- כול הזמן מבצעים פעולות לפעמים על בסיס יומי. סיירת מטכ"ל הקומנדו מדי פעם יש מבצע.המסתערבים כול הזמן בפעילות בתוך האוכלוסיה הערבית החלאות העויינות. ברור שנדפקת מזה הנפש והם מקבלים טראומה.
אבל הם עושים את העבודה של לכידת מחבלים, פיזור הפגנות כשהם מתחזים לערבים. כמו בפאודה. הצלת נפשות, במיוחד בתקופה בה כל יום יש כמה פיגועים. כל הכבוד להם
שימו לב להבדלים בכותרות:
1. ערבי דוקר יהודי: דבר ראשון: "בן 16 נדקר בירושלים" בלי לרשום שהוא יהודי ובלי לכתוב מי דקר אותו; לאחר מכן "החשוד נעצר" בלי איזכור של המילה מחבל או ערבי ובלי לכתוב שזה פיגוע/ "אירוע" לאומני.
2. יהודי דוקר ערבי: דבר ראשון: "יהודי דקר 4 ערבים" דבר שני הוא ממש לא חשוד הרי ברור לנו שהאירוע לאומני. רק אצל הערבים יש חשודים וחשדות ושום מניע לא ברור כלל. תקשורת שמאלנית קיצונית עלובה שמשרתת בעקיפין את הטרור מעודדת עלילות דם פוליוודיות על ידי הערבים. לא הכל אותו דבר - לאחרונה נדמה שצריך להגיד את זה יותר ויותר. אז הנה אני אומרת: לא הכל אותו דבר. מחבל יהודי הוא כן אותו דבר כמו מחבל ערבי. זה משום שרוצח חפים מפשע הוא רוצח. אבל החברה הישראלית היא לא אותו דבר כמו החברה הערבית. לא, אנחנו לא אותו דבר. היא לא אותו דבר במובן שהיא נאורה יותר, דמוקרטית יותר, חומלת יותר, ומעריכה הרבה יותר את הדבר הזה שנקרא חיים. החברה הישראלית עומדת בנסיונות ואתגרים לא פשוטים בלשון המעטה והיא עומדת בהם בגבורה מופתית, שנה אחר שנה, דור אחרי דור. לעומת היהודים, לערבים יש מספיק אכזריות ואמונה לרצוח את בת משפחתם על רקע כביכול כבוד המשפחה. וגם לשלוח אותה כמחבלת להתאבד על ישראלים במקום להרצח על חילול כבוד המשפחה. החברה הישראלית אינה אותו דבר במובן שהיא נאורה יותר, דמוקרטית יותר, חומלת יותר, ומעריכה הרבה יותר את הדבר הזה שנקרא חיים. אם אתם מחפשים חברה סטרילית שאין בה עשבים שוטים חפשו בבית חרושת לחומרי הדברה.
גם כתוב לערבים שרצח חפים מפשע הנה מצווה ג׳יהאד, כשהרוצח הופך לשאהיד. לאורך ההיסטוריה כולה מלאה בסיפורי זוועה ואיך הם רוצחים אחד את השני על רקע שינאה. ואכן רוצח הוא רוצח ללא הבדל דת גזע ומין. לא נשכח את משפחת פוגל , שלי דדון, אדל הקטנה, הלינץ בראמללה ועוד הרבה הרבה נרצחים בגלל יהדותם.
לא, אנחנו לא בחרנו בדרך הטרור ואיננו דומים להם בכלום ! אנחנו והם זה לא אותו דבר. זה אולי פרמטיבי להגיד את זה, או לא מאוד מתוחכם, או לא נורא עמוק, או לא מספיק אינטרוספקטיבי, או לא מספיק מכיל את השונה, או לא משכלל את אלמנט הכיבוש או הקולולוש או הבלבוש. אבל זאת האמת : אנחנו והם? לא אותו דבר.
בימים האחרונים, נוצר הרושם שגוברים הניסיונות מצד הערבים לבצע פיגועים ביהודים. זה רושם מוטעה. בעקבות העלייה בפיגועים המוצלחים יש יותר נפגעים ברמת חומרה גבוהה - פצועים בינוני ואף נגרם לא פעם מוות בעקבות הפיגוע. לכן, התקשורת לא יכולה להימנע מלדווח באופן מסית, התקשורת השמאלנית לא יכולה להרשות לעצמה לצנזר את הדיווחים. זה לא אומר, עדיין, שכל הפיגועים מדווחים, כמו פגיעת הראש של ילד יהודי בן 5 בלוד כתוצאה מירי על ידי מחבל בזמן שהילד ישן בסוכה. הילד יצא מכך בנס, אם כי נאלץ לעבור ניתוח. זה אומר שאין חופש עיתונות בישראל ושהשמאל ההזוי מבצע צנזורה על הדיווחים של תואמים לאג'נדה השמאלנית. כך לא מונעים הסלמה במזרח התיכון. בנוסף, המחבלים בהוראת רש"ע [רשות ערבית] ממשיכים לירות טילים מרצועת עזה. התקשורת השמאלנית עדיין ממשיכה לעשות האשמת קורבן ליהודים, להגביר עלילות דם ובכך, לעשות עוול לאחריות העיתונאית ולהפגין את יכולותיה האנטישמיות, האנטיציוניות והגזעניות כלפי יהודים מצד יהודים, אוטואנטישמיות.
קאפו (בלעז: Kapo) הוא כינוי שניתן בתקופת השואה לאסיר שהיה ממונה על אסירים אחרים במחנה הריכוז. אנחנו בשנת 1938. למה יהודים מורשים להסתובב ברחובות גרמניה? אחרי זה מתפלאים ומאשימים אותנו שיש לנו את ליל הבדולח. ומעניין לעניין באותו העניין,אושרת קוטלר, מגישת החדשות בערוץ 10, פיצחה את ה"חידה" לרצחנות הערבית הברברית וזועמת בעת שידורה את המהדורה לתושבי הגטו היהודים "למה עדיין מאפשרים ליהודים לעלות להר הבית?". אושרת קוטלר מאשימה את היהודים העולים להר הבית בפיגועי הרצח בירושלים. שימו לב לדבריה של אושרת קוטלר. על אותו המשקל: וכשהמצב כל כך רגיש ואונסים בנות באמצע מועדון, אני לא מבינה למה נותנים לנשים לצאת מהבית? זו פגיעה בסטטוס קוו! למרות הנפיצות, אושרת קוטלר עדיין מורשת לשבת באולפן חדשות 10 ולשאול שאלות מטופשות כמו ”מדוע יהודים עדיין מורשים לעלות להר הבית”. מדהים איך כבר ב-1929 הכיבוש של 1967 גרם לערבים לנסות לרצוח יהודים בירושלים.
הבעיה הפוכה. הפיגועים הם בגלל שלא נותנים להרבה יהודים לעלות והתדירות נמוכה מידי! כך הם מרגישים שולטים וזה מעודד אותם להמשיך לפגע... המצב עד היום הנו לטובת הערבים, למרות שהר הבית בידנו. לערבים מותר להתפלל שם, להסתובב חופשי, לזרוק אבנים משם, לישון שם...לנו הגישה מוגבלת, התפילה אסורה. הערבים עשו שם "שיפוצים" והרסו כמה שיוכלו את המורשת שלנו, ממצאים ארכיאולוגים ממדרגה ראשונה עבורנו, ואנחנו שתקנו. אין בהר הבית סטטוס קוו, יש שם אפליה ברורה ואוטואנטישמית לרעתנו, אפליה שמבוצעת על ידי הרשות המחוקקת ורשות האכיפה [המשטרה]. ערבים צועקים אללה וואכבר ברחובות, שורפים תחנות משטרה, זורקים אבנים על יהודים, על רכבים ואפילו על אוטובוסים והרכבת הקלה. המשטרה מאפשרת להם את כל זה. לא מדובר בפרובוקציה, אלא בטרור, בפעולות חבלה. עם זאת, ליהודים אסור להיכנס להר הבית וגם אם כן, אז ללא תהילים או כיפה או תפילין כדי לא לעורר פרובוקציה. גם אסור ליהודים להתפלל בהר הבית או לשתות מים או להגיד 'עם ישראל חי'.
העיתונאית הזאת צריכה להתבייש, היא משחקת את המשחק של האויב, היא מעודדת טרור. דיווחים "עיתונאיים" מעוותים אלו מעודדים טרור. אני מאמינה שהיא מודעת לכך שהיא גורמת להסתה. לכן, יש לבצע פירוק של רשות השידור ולהתחיל לשים שם עיתונאים מקצועיים, מוסריים ושיודעים את עבודתם. אם הם אוהבי ישראל זה יתרון. פה צדקה מירי רגב, מתקצבים את עוכרי ישראל! בתיאטרון ובכל המדיה התקשורתית!
שימו לב לדיווח נוסף על התפתחות החקירה בנוגע למבצעי הירי. סוף סוף הוסר החשד מתושבי זימבבואה. ישראלים רבים אינם יודעים זאת, אבל עיסאוויה, המוקד העיקרי של המהומות בירושלים, אינה שטח שנכבש ב-1967, אלא שכונה שהייתה חלק ממובלעת הר הצופים לפי הסכמי שביתת הנשק מ-1948 - כלומר בתוך הקו הירוק (ראו מפה). מעטים יודעים. חושבים שאם מדובר בשכונה ערבית במזרח ירושלים אז זה שטח שנכבש ב-1967. החלטתי להעיר על כך מכיוון שראיתי לא מעט חברים מגיבים להתפרעויות בעיסאוויה בנוסחים כגון ״אלה תוצאות הכיבוש״. לאחרונה גוברת אצלי הנטייה לפסימיות. מהומות בתוך הקו הירוק מגבירות אצלי את החשש שפתרון על בסיס ששים ושבע עם חילופי שטחים מוסכמים אכן יהיה רק השלב הראשון. ובעוד שלא אכפת לי לתת את עיסאוויה ביחד עם קמפוס הר הצופים הכעור לכל דכפין, אני מודאג מתביעות עתידיות ביחס לשייח מוניס וסומייל. מי שמחזיק בחברון יושן בשקט בתל אביב. מי שיסוג מחברון זה הסוף של תל אביב. לא זו בלבד אלא שרוב אדמות עיסוויה היו בבעלות יהודית עוד לפני תש״ח.
אני מבינה את הדחף של כל מיני מנהיגי שמאל לחגוג על הדם של ביבי עכשיו כשיש הרוגים, גם ביבי עשה את זה לא מעט. אבל רבאק, יום לפני הרצח של הזוג הנקין פרסמה שלי יחימוביץ' פוסט שמסביר לנו כמה נתגעגע לאבו מאזן. יום אחר כך היא כבר כתבה שביבי חלש מול הטרור. עכשיו תסבירי לי שלי, איך, לעזאזל, אבו מאזן הוא לא חלק עיקרי במה שקורה עכשיו, מאיפה מגיעה ההפרדה הזאת, איך מנהיג של צד אחד בטנגו אשם לגמרי ולמנהיג השני עוד נתגעגע.
אני באמת שמחה לראות את המיליטנטיות שלכם שם בעבודה, שלי. לא שאני קונה אותה, אבל שיהיה. אבל לדבר על יד חזקה מול הטרור מצד אחד, ועל כמה נתגעגע לאבו מאזן מצד שני, זו פשוט צביעות לשמה. הפת"ח, אותו ארגון שאבו מאזן יושב בראשו, כבר לקח אחריות על הפיגוע. בשב"כ ובצה"ל לא יודעים לקרוא ערבית? מה היינו עושים בלי טובי המוחות בשב"כ ובאמ"ן. בטח שההסתה השמאלנית הרגה אותם, לא מחבלים בשר ודם אלא ההסתה התקשורתית ושל שמאלנים בפוליטיקה ובארגונים הזויים. מילה גדולה... זה אפילו לא ההסתה היא שרוצחת אותנו אלא עצם זה שיש להם תקווה למדינה פלסטינאית, בארץ ישראל השלמה, או לפחות מהירדן עד לים. התקווה שלהם היא להעיף את כל היהודים מפה לים. ולנו רק נותר לנסות להלחם בזה. כי לא עוקרים את הבעיה מהשורש. אופס, גם את זה לא באמת נותנים לחיילים לעשות כמו שצריך.
אזכיר שברירת המחדל במקרה שהנרצחים יהודים ואין אישור מצולם של הפיגוע אז הולכים לרוב ל "שוד שהסתבך על ידי אלמונים" או "כל האפשרויות נבדקות", לעומת ערבים שמראש מכריזים על "פיגוע יהודי"(שעד היום אין שום הוכחה לשיוך כלשהו)- ממש התקדמות ענקית. גם ערוץ 2 טובלים ידם בצלחת. ערוץ 2 לא ירדו מהפסים. הם פשוט החליפו צד. אז לידיעתך, אהוד יערי, זה לא שהמחבלים ריחמו על הילדים. הילדים התחבאו בהוראת האמא. המחבלים הגיעו לרכב כדי לעשות וידוא הריגה להורים שישבו בחלק הקדמי של הרכב. אבל הילדים התכופפו והיה חושך. המחבלים לא חשבו לחפש נוסעים נוספים אלא לברוח ובכך להימנע מכך שכוחות הבטחון יתפסו אותם ויהרגו אותם במקום להכניס אותם לכלא. פוסט זה מוקדש לזכרם של כל אלפי הילדים שנרצחו , נטבחו, נשרפו, ונחנקו במיתות משונות על ידי הערבים. אחדותנו היא כוחנו. האבסורד הוא שהם רוצחים את היהודים שהולכים להתפלל (ומונעים מישראל לאפשר חופש פולחן אפילו לא ליהודים - כפי שעשו לפני ששת הימים) במקביל הם צורחים שאנחנו מונעים מהם את חופש הפולחן (כשהם יורים עלינו וזורקים אבנים גם בהר הבית)... אם ממילא אנחנו לא מצליחים להסביר לפחות נעשה וניכנס בהם? לא הגיע הזמן לשלוט? לא מבינה איך במצב כה רגיש מרשים לאושרת קוטלר להמשיך להסית. גם המגישה בערוץ 2 שאלה את ראש המועצה שומרון. אם הוא מציע לממשלה לצאת בהנחיה לחכ"ים להפסיק להעלות להר הבית כדי למנוע את ההתססה. הוא ענה לה בהתאם .
פוסט מחריד נוסף נכתב על ידי חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל ובעל מקום של כבוד (87) ברשימת מרצ לכנסת, עמירם גולדבלום:
"האם יקום מישהו אמיץ ויציע חוק שיאסור לגדל ילדים בהתנחלויות ?הבוקר - חבורת הדתיים של ערוץ 10 ביום ו רוקדת על הדם - יועז (היפה רפה השכל) הנדל והגברת המתנחלת אפרת שפירא (חיוך של גורגונה) יחד עם אחד מראשי הטרוריסטים של ההתנחלויות - עדי מינץ - מתנפלים על רון בן ישי שמעז, שומו שמים, להתנגד להקמת מאחז נוסף כדי שיהיה עוד מרכז לטרור. כל התנחלות זו פעולת טרור, המתנחלים הבוגרים הם חיילי הטרור הזה ורק כואב הלב על הילדים שמגדלים אותם לתוך עולם של טרור, באופן מודע ובתאוות דמים.ובנט מציע להקים עוד מרכזי טרור ("התנחלויות", בלשונו המנקה את הפשע) ולישב בהן עוד חיילי טרור ("מתנחלים" בלשונו) ומודיע שזה סוף המדינה הפלסטינית. כי עד עכשו הוא חשב שזו רק ההתחלה. יהודו פשיסט כבר אמרנו ? גם ההגדרה הזו מתחילה להחויר לעומת המציאות .
חברים - הדת היהודית מחסלת את כולנו - כפי שגם עזרה להיטלר לחסל את היהודים באירופה".
לאורך כל ההיסטוריה היו יהודים שהקפידו להאשים את היהודים עצמם בכך שהם נטבחים, ממש כמו בנימין זאב הרצל. היום היהודים האלה מגישים פה מהדורות חדשות. זה מה שהיא מאותתת למחבלים: באלימות הם יכולים להשיג כל מה שירצו. לצערה, מה שהם רוצים זה לא רק שיהודים יפסיקו לעלות להר הבית.
מי שמסית נגד יהודים, עושה דמוניזציה ליהודים ביו"ש ומעליל עלילות אנטישמיות נגד המיעוט היהודי במזה"ת : הכיבוש משחית -> העם הערבי הכבוש נאבק למען שיחרורו -> המאבק של העם הכבוש נגד הכובש היודו-נאצי ליגיטימי -> חטיפת ילדים זה חלק מהמאבק נגד הכיבוש הציוני .... מתיר את דמם של היהודים.
