בגץ בשרות שרותים משפטיים פוליוודים

עתירה מספר 7718/15 בבג"צ, אתמול אחה"צ.
השופטים: חנן מלצר, ענת ברון, עופר גרוסקופף.

מה היה? מספר ערבים מחמולות באיזור גוש עציון, עתרו ביוזמת ארגון "זכויות האדם", "רבנים למען זכויות אדם" אליו חברה עו"ד קמר מישרקי, העובדת בארגון "חקל", עוד ארגון "זכויות אדם" שמשדל ערבים להגיש עתירות ולהפעיל לחץ בבג"צ ועל הרשויות כדי להשיג עוד ועוד אדמות שבמקרה, נמצאות ממש בתוך או בצמוד לישובים ישראלים.
האדמה שבעתירה הנ"ל, נמצאת בקרבת הישוב שדה בר.

בשעה 16:00 בית המשפט העליון כמעט ריק מאדם. המסדרונות ריקים, האולמות פנויים. נכנסתי לאולם ג' וראיתי 3 ערבים שהגיעו ספיישל ולא בפעם הראשונה, ולצדם 2 עורכות הדין השתולות: קמר מישרקי, ונועה זומר.
מסביב לשולחן יושב גם פרקליט מטעם המדינה, וכן עורכת דין ששכר הישוב שדה-בר כדי להציל את אדמותיו, אותן הוא מעבד מעל 20 שנה. היא עשתה עבודה נפלאה, אגב.

חצי שעה של המתנה להגעת השופטים. לפני שהם נכנסים לאולם, הם מרימים טלפון למזכירת האולם ולאחר מכן כל מי שבחדר עומד לכבוד כניסת השופטים ו"משוחררים" רק כשראש ההרכב מאשר ...

האולם גדול ומרווח. שורות הישיבה ריקות פרט לשתיים הראשונות. מלפנינו על במה עצומה יושבים השופטים על כסאם הרם. יושבים ושופטים. יושבים ומחליטים ופוסקים - האם יתנו לגיטימציה להתנגשות הבאה? יתנו אישור לערבים מכפרים עוינים להיכנס לתוך עומק הישובים הישראלים כדי "לעבד" את האדמה שאינה שלהם?

כדי שתבינו: מדובר בעתירה של חמולות ערביות מאיזור גוש עציון, שבוקר אחד מישהו שכנע אותן להגיש עתירה לבג"צ ולנסות לקחת אדמה שנמצאת ממש בכניסה לישוב שדה בר. להתיישב שם הם לא יוכלו, שכן השטח נמצא בין 3 ישובים ישראלים ובצמוד לבתים ישראלים. גודל השטח: 200 דונם בקושי. הוכחות בעלות על האדמות? אין להם! אפילו "זיקה" לא הוכחה על-ידי המנהל האזרחי.
ולמה אני אומר שהם "שוכנעו"? כי את האדמה הזו מעבדים בישוב "שדה בר" מאז שנת 98'. העתירה הזו הוגשה בשנת 2015. 17 שנים שהעותרים ישבו בשקט ולא נקפו אצבע לנוכח "גניבת" אדמתם, כביכול, עד שמישהו הגיע ושכנע אותם, בהבטחות-סרק או בכסף, שהגיע הזמן להגיש עתירה לבג"צ.
הלוואי שהשופטים היו מתייחסים לזה, אך אלה העדיפו להתייחס למתיישבים היהודים כאל פולשים בפוטנציה שצריכים להוכיח שוב ושוב שעיבדו את השטח, וכלפי העותרים הערבים המגובים בארגוני השמאל הקיצוני המדושנים בכסף אירופאי - בתור "המקומיים", אלה שסביר להניח שנגזלו והפכו למסכנים ורדופים.

אחרי מסע פיתולים בלתי-נתפס של השופטים בניסיון למצוא קצה-חוט משפטי או לא-משפטי, ולמרות שאת האדמה קנו בשדה-בר כבר מזמן בכסף, לאחר 5 דקות הפסקה, חזרו השופטים והכריזו על "תיקו": אמנם אין לעותרים תכלס שום הוכחה, אבל אנחנו נשלח את המדינה לערוך בדיקות חדשות על השטח, מי היה בו ומי עיבד אותו ולעדכן את השופטים. פסק-דין ... בפעם הבאה.
המממנים מאירופה מרוצים.

לו היה מדובר בעתירה הפוכה - העתירה מזמן הייתה נדחית עם חובת תשלום הוצאות לעותרים.
ישראל 2019 ...

היום השנה ה-68 (16.01.1948) לנפילת מחלקת הל"ה

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק - שלושתם קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי וקיבוץ רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים. גוש עציון היה מבודד, ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים קרובים היו חטיבת הראל של הפלמ"ח, שהתבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה, וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה - הגדוד השישי של חטיבת הראל, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.
חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית. בכך, הם פגעו בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת חודש דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.
ביום רביעי, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מן הנגב ומן השומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערבים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת הנגד אשר הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.
לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה, הצטרפו גם כוחות אלו לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.
אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, עד שעות הבוקר של יום שישי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא היה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון מושג על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים.
בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן.
מפקד המשטרה, הימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלווית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן פיסות נייר ופתקים, כ-15 - 18 מהן. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו ולא התגלו עד היום. לא נודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.
דוגן החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאלוהים ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הסכימו.
למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי. הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון.
מחלקת הל"ה הייתה מורכבת מ-20 אנשי פלמ"ח, מחטיבת הראל, ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948, מחלקה הייתה כוח גדול, למעשה הכוח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב היהודי בארץ ישראל.‏ מכיוון שאיש מאנשי המחלקה לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה, היו התיאורים בעיתונות של אותם ימים מורכבים מהשערות וממידע חלקי. ואולם, בתוך ימים ספורים החל תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי, אולי הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת השחרור.‏

בתמונה: חלקת הל"ה בחלקה הצבאית בהר הרצל

בערות התקשורת השמאלנית בעקבות חטיפת הנערים היהודים

אם אומרים שכשנחזור לגבולות 67 לא תהיה מלחמה, אז למה הייתה מלחמה ב-67'? גולדה מאיר

עקבותיהם של שלושה נערים יהודים בני 17 - 19, תלמידי ישיבה, נעלמו בגוש עציון כשתפסו טרמפים ביום חמישי בלילה - אייל יפרח, גיל עד שער ונפתלי פרנקל. מאז, מחפשים אותם, כשהידיעות מוסרות שהם נחטפו וכנראה גם נרצחו על ידי מחבלים ערבים והתעללו בגופותיהם.
השיחה האחרונה שאחד מהם ביצע הייתה למוקד של המשטרה, אך השיחה נותקה. כנראה שיש קשר לרכב שרוף שאותר בסביבה.
ארגון סלפי בחברון, דוולת אל אסלאם, לקח אחריות לחטיפת הנערים לצורך פיגוע מיקוח לשחרור אסירים. להלן שיחת הטלפון שביצעו הנערים. מתברר שהמוקדנים לא ראו דבר חשוד בשיחה:



שתי מדינות שני עמים יום אחד - האירועים שהתרחשו ביום שישי למחרת מעיד על ההבדל בין שני העמים. ראשית, כמובן שנפתח במסע נרחב לאיתור מיקומם, כולל שימוש באמצעים טכנולוגיים לאיקון מיקומם ודיבורים על שחרור אסירים כהרגלם של היהודים בקודש לפדיון שבויים וברדיו שודרו פרקי תהילים ברצף לתפילה. בנוסף, התרחש מצעד הגאווה. בנוסף, האחד חוגג אהבה שלום ושיוויון במצעד הגאווה ואילו השני חוגג חטיפת שלושה נערים צעירים ממשפחותיהם במצעד ראווה וחלוקת בקלאווה.

יש לעם ישראל במה להיות גאה - בזמן שהם חוגגים שנאה ומוות אנחנו חוגגים אהבה וחיים וסיוע לזולת, איחוד לאומי.
עם זאת, הדיווחים התקשורתיים בעקבות החטיפה מעידים, כי הקונספציה של אוסלו עדיין שולטת באמצעי התקשורת. שידורי הערוצים המרכזיים בעקבות החטיפה ממחישים את שידענו תמיד על התקשורת - הקורבן הוא האשם וממשלתו היא האשמה היחידה. בשלל פלפולים, שפת גוף והצהרות ריקות מתוכן, הדוברים עשו חיבורים, קשרו קישורים ובלבלו את המוח.
השידור של מיכאל פרל במהלך המשדר מיוחד בערוץ 2 היה אמור להראות כך:
- אודי סגל חושף כיצד איחוד פת״ח וחמאס טרם לאוירה שהובילה לחטיפה.
- אהוד יערי חושף את חופש הפעולה של ארגוני הטרור בחסות עצימת העיניים של אבו-מאזן.
- ניר דבורי מספר על התגברות נסיונות החטיפה ביהודה ושומרון, לאור רצונם לפגוע ביהודים ולשחרר מחבלים.
- אוהד חמו בתחקיר על ההסתה בבתי הספר והמסגדים הפלסטינים שגורמת לעלייה בטרור.
עם זאת, אמור זה שם של דג. המציאות אינה שווה דיווח ולכן, במקום המציאות מדווחים את הדיווחים הבאים:
- אודי סגל מספר לנו שהקיפאון המדיני גורם לתסיסה.
- אהוד יערי מספר לנו שהיעדר אופק מדיני גורם למשפחות האסירים לנקוט בצעדים נואשים.
- ניר דבורי מספר על שיתוף הפעולה המעולה בין צה״ל לשוטרים הפלסטינים [אני מהמרת שהחוטפים עובדים כשוטרים ברש"ע].
- ואוהד חמו מספר לנו על הרגלי הטרמפים המסוכנים של המתנחלים.
בערוץ 2 – רינה מצליח מתבלבלת ומאשימה את אי הקפאת הבניה ביהודה ושומרון כמניע לחטיפה.

עוד מערוץ 2, במהלך המשדר המיוחד - דפנה ליאל, הבת של מנכ"לית הקרן לישראל חדשה, הביאה את כל החברים של אמא שלה לפרשן את אירוע החטיפה ולהסביר מדוע האשמה היא בנו ובכך שלא סיימנו את הסכסוך.

תקשורת שמאלנית במיטבה גם בערוץ 10, כאשר טלי מורנו מתבלבלת וטוענת שהדבר יגרום ליהודים להגביר את פעילותם לפגיעת רכוש של ערבים במסגרת מבצע תג מחיר.
גם ירון לונדון מאשים את החטופים במשבר הנוכחי עם הרשות.
בדומה ללונדון, לגרסתו של גל אוחובסקי, המתנחלים אשמים בחטיפת הנערים. לדבריו, ''מי שאשם בחטיפת שלושה הנערים מגוש עציון הוא מפעל ההתיישבות, המצב הזה שעם אחד כובש עם אחר הרבה שנים הוא מקור לצרות'"

בסרטון ישן, אבי יששכרוף, הכתב לענייני ערבים מצהיר כי החמאס שואב עידוד מהשמאל הישראלי.





גם זהבה גלאון (זועבי ג'לעון, ח"כית בוגדנית ממרצ) התחלקה על שכלה כשהופיעה בתוכנית המטה בערוץ 10 והאשימה את כל הקורבנות בחטיפה, חוץ מהאשמים האמיתיים. היא מאשימה את ראש הממשלה שלא מנסה לתקשר עם רש"ע אלא מטיל עליה את האחריות, היא מאשימה את העובדה שהחטיפה התרחשה ביהודה ושומרון, את המערכת הבטחונית שלא היה לה מודיעין וידיעות בנושא ושלא נערכה נכון בעקבות התסיסה של הערבים, שלא שוחררו אסירים, את הממשלה הישראלית, את הקיפאון המדיני - את כל הקורבנות מלבד המחבלים, ארגוני הטרור והרשות הפלסטינית, האשמים האמיתיים.  ולהלן דבריה:

הלב כבד הערב. אני מקווה מאוד שהנערים הנעדרים אכן בחיים ויחזרו לבתיהם בשלום. כמו שאמרתי הערב בתכנית&המטה בערוץ 10, ראש הממשלה נתניהו היה צריך להרים היום טלפון לראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, אך הוא בחר לגלגל את האחריות לחטיפה לפלסטינים. 

חשוב שנזכור שהנערים נחטפו בשטח C שאינו בתחום האחריות הבטחונית של הרשות. יחד עם זאת, המצב הנוכחי הוא גם מבחן עבור אבו מאזן, שאמר שהממשלה החדשה תהיה מחויבת להפסקת האלימות והטרור על פי עקרונות הקוורטט, ואכן מהדיווחים שאנו שומעים מהשטח מנגנוני הביטחון הפלסטיני משתפים פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים.

כבר תקופה ארוכה שאנחנו עדים לקריסה מדינית של ממשלת נתניהו ועכשיו גם קריסה בטחונית מודיעינית. ראש הממשלה לא העריך את תגובת האמריקאים והעולם לממשלת הפיוס, הוא יצא נגדה במקום לראות בה הזדמנות. ועכשיו, כפי שאמר שר הבטחון יעלון, החטיפה הזו קרתה "מתחת למכ"מ".
ממשלת נתניהו והגורמים המודיעיניים היו צריכים לקחת בחשבון את התסיסה בשטח בעקבות ההחלטה שלא ליישם את הפעימה הרביעית הכוללת שחרור אסירים, את שביתת הרעב של 250 העצירים המנהליים ואת העובדה שכבר עשרה פלסטינים נהרגו בעימותים מתחילת השנה. הממשלה התעלמה ועברה על כך לסדר היום אבל אצל הפלסטינים, מתחת לפני השטח, החלה תסיסה.
מי שעוצם עיניים נוכח מה שקורה בשטח, מקדש את הקיפאון המדיני ורואה בו פתרון ונכנע לגורמי הימין הקיצוני, מוצא עצמו מול אירועים טרגיים כמו זה שאנחנו עדים לו בסוף השבוע. חוסר תקווה ואופק מדיני עלולים לייצר טרור ואלימות, שראשיתם ידועה וסופם מי ישורנו.

רון קופמן מצטרף לחגיגה ומאשים גם הוא את הקורבן - הרבנים שלא דאגו להסעות ולכן הילדים נסעו בטרמפים. כן, ברור שהילדים נחטפו בגלל תחבורה ציבורית בעייתית, בגלל ששוחררו מהפנימיה בשעה מאוחרת וכדומה. וברור שנאנסת נאנסת בגלל שהלכה ערומה ברחוב או הלכה לבד על עקבים בסמטה חשוכה. בגלל זה 87% ממקרי האונס נעשים על ידי מכר - כי זאת אשמתה ולא מאחר והאנסים ניצלו כאן הזדמנות.
ארגון בצלם מאשים את ישראל בניצול החטיפה כדי לפגוע בזכויות האדם של תושבי חברון. הרי ברור שאנחנו מקבלים זקפה מהפרת זכויות אדם, ובכלל זה זכותו של חוטף ורוצח לחירות. לעונג הוא לנו לשלול מהם את חרותו וישר לכלא על עבירות חמורות שביצעו. כמובן שמההתחלה צריך לאתר אותם, כמו שאיתרו את הרוצחים של משפחת פוגל.
עומר דוסטרי, בלוגר שכותב במספר אתרי חדשות, סקר וניתח את הביקורת התקשורתית כלפי החטופים. בראיון אצל גיא זוהר בתחנת רדיו ללא הפסקה 103 FM, הוא מסר התקשורת לא העבירה ביקורת בגלל החטיפה נגד רש"ע, ארגוני הטרור וכדומה, אלא כנגד הקורבן, החטופים, המתנחלים, הטרמפיסטים וכדומה. בתגובה, רוני שקד, חוקר במכון טרומן שוב ושוב העביר ביקורת על המתנחלים ובכך הצדיק את האשמת הקורבן, תקף את עומר כשקרא לו ילד קטן וטען שהמתנחלים חיים בלה לה לנד.











אז בוא נבהיר משהו קטן למר קופמן ולמר דבורין - התחבורה הציבורית ביהודה ושומרון לא קיימת. גם כשהיא קיימת, היא נדירה ואם אין לך רכב ואו רשיון נהיגה, אתה בבעיית ניידות ולכן חייב לתפוס טרמפים או להגביל את תנועתך. וכדי להמחיש את הדו פרצופיות של השמאל ההזוי, אני מזכירה את הביקורת על מחירי האוטובוסים ביהודה ושומרון. אז מה אם תושבי המרכז מממנים נסיעות בשטחים? המימון אינו משמעותי, אבל העיקר שאתם מנסים להיכנס בהם בכל דרך אפשרית ולא בגלל שזה נכון וראוי. להלן כרוז ביקורת שהשמאל ההזוי הפיץ בנושא.
אתה יודע איך אנחנו תופסים פירומן, מצית בזירת העבירה?" שאל אותי פעם חוקר הצתות. "אתה בא בזמן השריפה ומחפש מישהו בקהל שקידמת מכנסיו רטובה והוא נרגש מאד. זה נכון גם למי שקידמת מכנסיו לחה היום בשל העלמות הנערים. כל אלו שאסון, רצח לאומני ופיגועים הם ריגשתם וזמנם הגדול. המציתים. צפו להופעתם בתקשורת. בחנו קדמת מכנסיהם.